זכאים הם אזרחי ארצות הברית של אמריקה להריע לעצמם על כך שהציבו בפני האנושות דוגמה למדיניות מרחיבה וליברלית - מדיניות הראויה לחיקוי. חירות המצפון והחסינויות שמקנה האזרחות הם מנת חלקם של כולם במידה שווה. יהי רצון ובני זרע אברהם תושבי הארץ הזו ימשיכו להיות ראויים וליהנות מרצונם הטוב של שאר התושבים - וישב כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד״. משפטים אלה נכתבו בידי נשיאה הראשון של ארצות הברית, ג׳ורג' וושינגטון, בשנת 1790, באיגרת ששלח אל הקהילה היהודית שבניופורט במדינת רוד איילנד. המסמך הזה נחשב כאבן יסוד בהכרה האמריקאית בחופש המצפון ובשוויון בין כל המאמינים והדתות.
מדינת רוד איילנד היא אחת משש מדינות ניו אינגלנד, המצויות בפינה הצפון מזרחית של ארצות הברית. העיר הגדולה בניו אינגלנד היא בוסטון, בירתה של מסצ'וסטס, ועתה ניתן לטוס אליה ישירות בזכות שלוש טיסות שבועיות של אל על, המבוצעות במטוסי בואינג 767 לשדה התעופה לוגאן שבעיר. המרחק מבוסטון לניופורט שברוד איילנד הוא כ-100 קילומטרים בלבד וקבוצה של עיתונאים, שהייתה אורחת טיסת הבכורה של חברת התעופה ב-28 ביוני, נחשפה שם לפרקים מרתקים בהיסטוריה האמריקאית.
מדינות ניו אינגלנד יושבו בידי מהגרים מן האי הבריטי, אם כי ההתיישבות האנגלית הראשונה הייתה בוירג'יניה. האונייה ״מייפלאואר״ שנחתה על חופי מסצ׳וסטס ב-1620 מסמלת את החלוציות ואת ההתחלה החדשה שביטויה היה בהתיישבות בטריטוריה החדשה, ששימשה בסיס למדינה עצמאית וזאת בזכות האמנה שעליה חתמו נוסעיה, פליטים ״פוריטנים״ שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית.
רוד איילנד היא אחת מ-13 המושבות שמרדו בשלטון הבריטי, והיא הקטנה במדינות הברית. הקולוניה של רוד איילנד (על שם האי רודוס שביוון) נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-17. כומר ואישה בשם אן האצ׳יסון עזבו (בנפרד) את מסצ'וסטס בשל חילוקי דעות עם הכנסייה הפוריטנית. הם התנחלו בחבל הארץ עתיר המפרצים והאיים, שבו היו רק אינדיאנים, כדי להכריז על המקום שבו התיישבו כמקום שבו יוכלו כל האנשים לקיים את מנהגיהם הדתיים באופן חופשי, תוך הפרדה של דת ממדינה. לכן, אין זה מפתיע שיהודים שהגיעו לעולם החדש אך שנים אחדות לפני כן התיישבו ברוד איילנד. בית הכנסת טורו שבניופורט הוא העתיק ביותר בצפון אמריקה והיחיד מהתקופה הקולוניאלית שהמשיך לתפקד. בנייתו החלה בשנת 1759 ביוזמת מנהיג הקהילה יצחק דה-טורו, מצאצאי המגורשים מספרד, והיא הושלמה בחלוף ארבע שנים. ארכיטקט הבניין, שהתנסה בבניית כנסיות, תכנן אותו בהתאם לתיאורו של בית הכנסת הגדול של אמסטרדם, משם הגיע יצחק דה-טורו.
המבנה שרד את מלחמת העצמאות של ארצות הברית בזכות העובדה שכוחות הכתר האנגלי שוכנעו בידי הרב להשתמש בבית הכנסת כבית חולים. שני בניו של יצחק דה-טורו, אברהם ויהודה, שהתעשרו ברבות השנים, תרמו מהונם לשחזור בית הכנסת ולחידוש פעילותו. בית הכנסת המטופח ניצב על גבעה והוא תוכנן כך ש-12 עמודים, המסמלים את 12 שבטי ישראל, ניצבים תחת גלריה המשמשת עזרת נשים ומעליהם עוד 12 עמודים התומכים בתקרה. במקום מתקיימים סיורים מודרכים מעניינים וראוי לציין שסיפורו של בית הכנסת המשתלב במאבק להפרדת דת ממדינה הוא מרתק.
בית קולוניאלי משומר ברוד איילנד. צילום: מאיר בלייך
מול האוקיינוס
העיר ניופורט הייתה בירתה של רוד איילנד עד 1790, עת הועברה הבכורה לפרובידנס. ניופורט, שהייתה אחת מחמש ערי הנמל הגדולות בחוף המזרחי, מארחת את מכללת חיל הים של הצי, אולם בחלוף השנים היא נותרה מאחור ולא הצטרפה למרוץ שהוליכה המהפכה התעשייתית. ייחודה הוא ברובע הקולוניאלי הישן שלה, עם עשרות מבני עץ שהשתמרו ובאחוזות הנופש המפוארות של עשירי החוף המזרחי שמוקמו לחופי האוקיינוס האטלנטי. בתי הקיץ הללו הוקמו בתקופה שאותה כינה מרק טווין The Gilded Age, בין השנים 1870 ל-1900. הייתה זו עת של גידול מהיר בהגירה שגררה עמה עוני של המהגרים וגם התפתחות מהירה של מסילות הברזל. מדובר בתקופה של צמיחה כלכלית מהירה, שהיטיבה עם הפועלים השכירים (שהחלו להתאגד), אך בעיקר עם מעסיקיהם.
האוקיינוס האטלנטי. צילום: מאיר בלייך
בולט מכל בתי הקיץ המשקיפים על האוקיינוס הוא הארמון שבנתה משפחת ואנדבליט בעשור האחרון של המאה ה-19 - The Breakers. המשפחה, שמוצאה בהולנד, עשתה בהנהגתו של קורנליוס ואנדרבליט הון מעסקי ספנות ורכבות והייתה לעשירה בארצות הברית באותו עידן. הארמון בן שלוש הקומות, שאוכלס רק בחופשות הקיץ, נבנה כדוגמת ארמונות הרנסנס באיטליה עם 70 חדרים שרק שישה מהם שימשו לצורכי שינה של המארחים ואורחיהם בעוד רבים יותר, שהיו ממוקמים מתחת לגג הלוהט, איכלסו את המשרתים והמשרתות. הפאר ניכר בכל ומבהיר שמקימיו של הארמון לא חסכו בדולרים, אך לטענת מבקרים רבים הם חסרו טעם ועידון. מכל מקום, הסיור בשתי קומות הבניין הפתוחות למבקרים (בקומה השלישית ממשיכה להתגורר אחת מבנות משפחת ואנד-רבליט) ובגנים המקיפים אותו מעניין ומהנה. לאורכו של הצוק העוצר את גלי האוקיינוס ניצבים בניינים מרשימים נוספים ואפשר לראותם הן מן הרחוב והן משביל ה״קליף ווק״, המתפתל על הצוק שעל שפת המים. מי שחפץ להביט על האוקיינוס מחלון מכוניתו יכול לעשות זאת תוך כדי נסיעה על ״אושן דרייב״ המוליכה לקצה האי ולמצודת פורט אדמס, הניצבת בפתחם של המפרץ והנמל של ניופורט.
The Breakers. צילום: מאיר בלייך
המצודה נבנתה ב־1799 והיא עמדה למבחן ראשון במלחמת 1812, בין ארצות הברית ובריטניה, שהחזיקה אז במושבותיה בקנדה. מלחמה זאת נמשכה למעלה משנתיים והיא מכונה ״המלחמה הנשכחת״. אולם מאז, אף על פי שהוחזקה בידי הצבא עד 1950, לא נורה מן המצודה ולו פגז אחד. כיום השטחים סביב המצודה האימתנית הם גן לאומי. הגן הזה מארח מדי שנה אירוע שזכה לפרסום עולמי: פסטיבל הג׳ז של ניופורט.
עבר מול עתיד
אל ארמונה של משפחת ואנדרבליט מגיעים דרך שדרת Bellevue, הנמתחת מצפון לדרום לאורכה של ניופורט. תחילתה של השדרה במרכזו של הרובע ההיסטורי והיא מגיעה עד לצוקי החוף. השדרה מתהדרת בבתים מרשימים שהוקמו בתקופות שונות. אחדים מהם הם ארמונות ייחודיים בדומה לביתה של משפחת ואנדרבליט, אחרים צנועים יותר. אחד המבנים לאורכה של השדרה הוא ״ניופורט קזינו״, שמארח את היכל התהילה הבינלאומי של הטניס. למרות שמו, ה״קזינו״ לא אירח מעולם מכונות מזל ושולחנות רולטה, אלא היה מועדון חברתי שהציע לאורחיו אפשרויות לינה, אוכל, בילוי, מופעי סוסים, הצגות תיאטרון ומסיבות ריקודים. הוא נחנך ב־1880 ובתקופת הזוהר שלו בילו שם כ־3,000 איש ביום בעונת הקיץ. על מגרשי הטניס המדושאים שלו התקיימה לראשונה ב־1881 אליפות הטניס הלאומית של ארצות הברית וזאת התקיימה שם מדי שנה בשנה עד שב־1914 עברו משחקי האליפות למגרשי פורסט הילס, ברובע קווינס שבניו יורק. היכל התהילה של הטניס שימר את מגרש הדשא הישן על יציעיו ובקומת היציע ימצאו אוהדי הטניס הזדמנות לבלות עם גיבוריהם, למן החלוצים ועד לאלוף הטרי של טורניר וימבלדון.
הרובע העתיק של העיר, שם ממוקם בית הכנסת טורו, מציג מבנים היסטוריים נוספים ובהם המוזיאון ההיסטורי בבריק מארקט פלייס, הקולוני האוס, הגרייט פרינס מיטיג האוס שהיה בית התפילה של הקוויקרים, ספריית רדווד, כנסיית טרינטי ומוזיאון האמנות - כולם במרחק הליכה. רחוב תמז ורחוב ספרינג, המקבילים זה לזה, מתהדרים בשורה של בתים קולוניאליים ששומרו. הבתים הללו הם בבעלות הקרן לשימור ניופורט שהצליחה לרכוש עשרות מבנים ושיקמה אותם. הבתים הושכרו לדיירים שמחויבים להקפיד על המבנה האותנטי. ניופורט היא דוגמה להצלחתה של תנועה המבקשת לשמר את העבר תוך שהיא נאבקת בהצלחה ביוזמות של קבלנים רודפי רווחים.