עיר תענוגות: ביקור במונטובאן שכולו ניחוח צרפתי

אני משוכנע שתושבי יקנעם שמעו על העיר הצרפתית מונטובאן שבחבל מידי־פירנה, אולם העיר הזו שעל גדות נהר הטארן היא תאומה ליישוב העברי שבשיפולי הכרמל.

למונטובאן הגענו כדי לבקר במוזיאון אינגר הממוקם במבצר עוצמתי בנוי לבנים אדומות, השולט על גשר מרשים מן המאה ה־14 שגם הוא בנוי לבנים ואורכו 205 מטרים. הגשר "הישן" החזיק מעמד בשיטפונות הגדולים והמפורסמים של נהר הטארן, והוא משמש עד היום את תושבי העיר.
 

המוזיאון נושא את שמו של הצייר בן המקום ז'אן אינגר, מהבולטים בציירי צרפת במאה ה־19. באולמותיו מוצגים חלק נכבד מיצירותיו, ובהן בולטים ציורי עירום של גברים ונשים, וגם פסליו של בן נוסף של העיר, אנטואן בורדל, לצד עבודות של עוד אמנים. בימי מלחמת העולם השנייה שימש המוזיאון מקום מסתור ליצירות שהוברחו מן הלובר הפריזאי ובהן המונה ליזה.
 

מקורותיו של נהר הטארן, החובר לנהר הגרון בטולוז שמרוחקת 30 קילומטרים ממונטובאן, הם בהרי חבל לנגדוק־רוסיון, ובדרכו הוא יוצר קניון שמעליו עוברת האוטוסטרדה A75 (מפריז למונפליה) על גשר ויאדוק מילו, שהוא הגשר הגבוה בתבל (343 מטרים) ונמתח על שבעה עמודים לאורך 2.46 קילומטרים. הגשר, שבתכנונו השתתף האדריכל נורמן פוסטר, נחנך ב־2004 והוא אתר תיירות בפני עצמו.

הנהר טארן נושק גם לעיר אלבי, עירו של טולוז־לוטרק, וממנה נסענו מזרחה כדי לחבור לאוטוסטרדה שתחזיר אותנו לחוף ולמרסיי. בחרנו שלא לנסוע בדרך המלך אלא לאורך גדת הנהר הרחב. הכביש עובר דרך כפרים שלווים, עד כי האחראים לתחבורה באזור לא טרחו להרחיב את המנהרות שלאורכו, אף שרוחבן, 180 סנטימטרים, מאפשר מעבר של כלי רכב אחד בלבד. הנתון הזה הופך משמעותי כאשר אורכה של אחת המנהרות מגיע לקילומטר אחד(!) וכל שאפשר לקוות הוא שלא יבוא רכב ממול.
 

לאחר שנפרדנו מהנהר ועלינו על דרך המלך 999D בדרכנו מזרחה, עצרנו בעיירה סנט סרנין דה ריינס. מול בית הקפה "לה גרנד קפה" ניצב פסל של נער עירום. מדובר בנער Victor de l’Aveyron, שחי בטבע ללא מגע עם אדם ונתפס שם ב־8.1.1800. על בסיס סיפורו יצר פרנסואה טריפו את סרטו "נער הפרא". 8 בינואר הוא גם יום הולדתו של אלביס פרסלי, וייתכן שזאת הסיבה לכך שאווירת בית הקפה היא של בר בדרום ארצות הברית עם מוזיקת קאנטרי ובלוז. עוד נער שאליו נקשרת אגדה באזור זה הוא הנער מהכפר רוקפור. האגדה מספרת שהנער הבחין בנערה יפת מראה ומיהר אליה תוך שהוא נוטש במערה סמוכה את ארוחתו, שכללה גבינה מחלב כבשים. בחלוף חודש הוא שב למקום וגילה שהגבינה הייתה אכילה ואף השתבחה עם הזמן למרות מעטה העובש שהיה עליה. ומאז 1961 רק יצרנים שמערותיהם מצויות בשולי הר קומבלו החולש על הכפר 
 

Roquefort-sur-Soulzon רשאים לכנות את הגבינה הכחולה בשם הגנרי רוקפור. הכפר הוא ציורי, יש בו מרכז מבקרים, ואפשר לבקר במערות, שם מאחסנים היצרנים המקומיים את תוצרתם עד להבשלת הגבינה.
 

שדרת עצי דולב
 

האוטוסטרדה A75 מרוחקת 15 קילומטרים מרוקפור, ובניגוד למקובל באחיותיה הצרפתיות, הנסיעה דרומה לעבר הים התיכון בכביש מהיר זה היא ללא תשלום בהיעדר חלופה אחרת. האוטוסטרדה נסללה בתוך קניון עשיר בעיקולים ומורדות בזווית של 8%, מן הרמה שבגובה 800 מטרים עד למישורי לנגדוק והעיר מונפליה, שם מתחברים לאוטוסטרדות החוף, המוליכות לפרובנס. בחבל ארץ זה בחרנו להתמקם בחדרי אירוח 
 

(LA BASTIDE DE LA MILANE) בעיירה קבריה, המזכירה באופייה את כפר שמריהו. קבריה ממוקמת באמצע הדרך בין מרסיי לאקס אן־פרובנס, כרבע שעה של נסיעה משדה התעופה. 
 

העיר האוניברסיטאית אקס אן־פרובנס, ובקיצור אקס, היא הפנינה שבכתר בחלק המערבי של פרובנס. הכיכר המרכזית של העיר, המוכרת כלה רוטונד, מקיפה מזרקה ענקית ומרשימה. בכיכר, ששמה הרשמי הוא ז'נרל דה גול, הוצב פסלו של הצייר פול סזאן שהוא המפורסם בבני העיר. מסלול הליכה מיוחד – Circuit de Cezanne – עובר דרך מחוזות ילדותו (שם פגש והתחבר לאמיל זולא) והסדנה שבה צייר. יצירות של סזאן מוצגות במוזיאון גראנה (ברובע מזארין), הממוקם במנזר לשעבר. אך סזאן לא לבד, ובמוזיאון מציגים גם ציירים צרפתים פחות מפורסמים הראויים להכרה, ובהם גראנה וחברו אינגר מהעיר מונטובאן.
 

שדרת מיראבו היוצאת מלה רוטונד היא רחובה הראשי של אקס, והיא מחלקת אותה לשניים. מצפון מצויה העיר העתיקה שמרבית רחובותיה וסמטאותיה הם מדרחובים, ומן העבר האחר ממוקם רובע מזארין שנבנה במאה ה־17. רובע זה מאופיין בבתי מידות בסגנון בארוק שבנו עשירי העיר באותה תקופה, וכולם בגוון צהוב פרובנסיאלי. הבולטים שבהם הם בגדה הדרומית של שדרת מיראבו.
 

השדרה שזורה עצי דולב, ובקצה האחר שלה, בכיכר פורבן, עומד פסלו של המלך רנה (בן המאה ה־15), שאחראי לקידום האוניברסיטאי־תרבותי של העיר. המלך אוחז באשכול ענבי מוסקט, זן שמייחסים לו את הבאתו לאזור. רחוב מזארין, הפונה מן השדרה לעבר הרובע העתיק, מוליך לעוד כיכר יפה, כיכר אלברטה. במעלה הרחוב פוגשים בבית העירייה, במגדל השעון ובקתדרלת סן־סובר הבלתי שגרתית, שנבנתה במשך מאות שנים ושאפשר לראות בה את ביטוייהן האדריכליים של התקופות השונות. הטריפטיכון של הסנה הבוער, ציור בן שלושה חלקים מן המאה ה־15 של ניקולה פרומן, מצוי באולם התווך, והמדריכים המקומיים מספרים שסזאן הביט ביצירה שעות רבות ושאב ממנה השראה. הרובע העתיק הוא חגיגה לתיירים וגם לצעירים המקומיים הנהנים משקיעה מאוחרת ביושבם בבתי קפה ובמסעדות הגודשים את הכיכרות.
 

רומא של הגאלים
 

עיר נוספת בחלק המערבי של פרובנס היא ארל, המכונה "רומא של הגאלים". אלא ששעון ההיסטוריה המשיך לתקתק גם לאחר הסתלקות הרומאים, ולמעשה ארל היא עיר המשלבת את העת העתיקה (רומי), את ימי הביניים, את תקופת הרנסנס ובשלב מאוחר יותר אימצה גם את ואן גוך, כשנעשה פופולרי. 
 

החלק העתיק של העיר הוא חלקה התיירותי. סמטאותיו ורחובותיו צרים, וקירות הבתים שזורים אבנים עתיקות לצד לבנים חדישות יותר. האתרים המפורסמים של העיר הם התיאטרון, האמפיתיאטרון והמרחצאות הרומיים. דילוג של יותר מ־1,000 שנים מוסיף לרשימה את כיכר הרפובליקה עם כנסייה מהמאה ה־12 בעלת חזית ציורית, בית העירייה וכמובן הקפה הצהוב (של ואן גוך) בכיכר הפורום. העיר העתיקה משופעת במסעדות – יש שפע של מסעדות קטנות ואינטימיות – ובארוחת הערב עלו על השולחן תבשיל בשר שור ביין עם אורז, כולם תוצרת אזור הקמארג.

הקפה הצהוב של  ואן גוך. צילום: תלמה אדמון
 

אזור הקמארג שבדרום מערב פרובנס הוא הדלתא של נהר הרון. האזור תחום מצדו האחד בידי הרון הקטן ומן הצד האחר זהו הרון הגדול, כשבדרום האזור גובל בים התיכון. הקמארג היה שטח ביצתי שהוצף מדי שנה בשנה במי הנהר. כיום, לאחר שחלק מן הביצות יובשו ומערכת המים סודרה, האזור הוא בחלקו פארק אזורי ובחלקו שמורת טבע המשמרת את הנוף הביצתי, את החי ואת הצומח הייחודיים.
 

נסיעה של קילומטרים אחדים על הכביש החוצה את הדלתא מצפון לדרום, 570D, הוליכה אותנו למוזיאון קמארג, הממוקם בתוך מבנה ענק ששימש בעבר דיר צאן. התצוגה מספרת את סיפור השתלטותו של האדם על הביצות ועל חייו שם, כשדגש רב מושם על הבוקרים. הקמארג משלב כיום רעייתם של עדרי שוורים שחורים, גידול אורז, טיפול בסוסים לבנים (בעיקר לצורכי טיולים רכובים) ועסקי תיירות. למרבה הצער תצוגת המוזיאון מוגבלת לשפה הצרפתית. עובדה זאת לא תפריע למהדרים לצעוד כשעה וחצי בשביל ההליכה שנועד להמחיש את הקמארג: את החלק המעובד, התיעול, הביצה ושטחי גידול השוורים.
 

הקמארג הייחודי בנופיו מושך אליו מטיילים, וככל שנוסעים דרומה פוגשים יותר ויותר אתרי תיירות – חוות, מחנות קמפינג ובתי מלון נוסח חצי האי סיני. בני המזל יבחינו בשוורים השחורים (רק בעונה), בסוסי בר חופשיים (יש הרבה יותר סוסים עם אוכפים) ובמינים שונים של ציפורים, ובהם פלמינגו ורודים (יש גם חווה).

מבנה טיפוסי בקמארג. צילום: תלמה אדמון
 

בקצה הדרך, על חוף הים, ממוקמת העיירה סנט מאריה דה לה מר כשחלק ממנה פרוש בין הלגונה לים. העיירה מטופחת, בתיה בני שתי הקומות צבועים לבן, והסמטאות גדושות בחנויות ובמסעדות. על טיילת החוף, בקרבת המרינה, מצאנו זירה פעילה למלחמת שוורים. הכנסייה עם מגדל הפעמונים המשולש שופצה, וכיכרותיה של העיירה מעוטרות בפסלי שוורים ובוקרים. זאת עיירת תיירות מובהקת עם מגרשי חניה לרוב, כשמרבית אורחיה נעים בין המסעדות לחוף הים החולי. לנו היא הזכירה את שארם א־שייח'.