כחמישה ק"מ ממערב לבאר שבע, סמוך לקיבוץ חצרים, הפכה קק"ל פינה במרחב צחיח לנווה מדבר קטן.
במדרונות היבשים ניטעו עצי יער שונים העמידים לתנאי האקלים והקרקע. בין הגבעות פרצה קק"ל דרך שאורכה כ־4.5 ק"מ, ובצדי הדרך הציבו אמנים יצירות המביעות אמירות אמנותית המתייחסת לסביבה. האוצרת האמנותית של הדרך היא האמנית מרגה פישטיין, חברת קיבוץ חצרים.
האוצרות האמנותית בדרך הפסלים נמשכת דרך קבע, כדי להעשיר ולגוון את המקום. סיבה אחרת לכך היא שמפעם לפעם פוגעים פורעים בפסלים, משחיתים ואפילו גונבים אותם. בדרך מוצבים עשרות פסלים, וברשימה זו נזכיר רק אחדים מהם, כדי לתת לקוראים טעימה מן הדרך.
טיול בדרך הפסלים
הפסל הראשון מקדם את פני הבאים כבר בכניסה לדרך. האמן דוד גבריאלי הציב כאן פסל ברזל בדמות חצובה של מצלמה וקרא ליצירתו "תמונות". זהו בהחלט רמז לצלמים שבינינו לשלוף את המצלמות מנרתיקן, כי יש לא מעט הזדמנויות לצילום.
שטחי המטע הגדולים שממזרח לדרך שייכים לקיבוץ חצרים. אלה הם מטעי חוחובה - שיח גדול בצבע ירוק־אפור שמוצאו במדבריות מערב ארה"ב. החוחובה מצמיחה פירות בגודל של עד שני ס"מ. בכל פרי יש זרע קשה בצבע חום, המכיל ריכוז גבוה של שמן. השמן הזה, הקרוי "שמן חוחובה", עמיד מאוד לחמצון והוא חסר ריח וצבע. מסיבה זו הוא מבוקש מאוד כחומר שמטמיעים בתכשירים קוסמטיים.
כ־400 מ' מהפסל הראשון, במדרון גבעה המשקיף על הדרך, הציבה הפסלת דינה מרחב את פסלה "ציפדג". הפסל, העשוי מתכת גם הוא, מציג יצור דמיוני המשלב את שני בעלי החיים, ציפור ודג. כ־450 מ' משם נמצאת עדות לוונדליזם. אחת הנמלים שפיסל שאול סלו מוטלת על הארץ משום שאלמונים שברו את רגליה.
חניון בלב הדרך
לאחר שהדרך התעקלה ימינה ושמאלה, אנו מגיעים לחניון קק"ל, השוכן ליד באר עלי אבו יחיה. הבאר שנמצאת כאן היא אחת משתי הבארות שהיו ברשותה של חמולת אבו יחיה - משפחה גדולה של בדואים שהתגוררה באזור עד מלחמת העצמאות. הבאר נחפרה בשנות ה־20 של המאה ה־20. עומקה עולה על 30 מ' ומימיה נשאבו במנוע אל ברכת אגירה סמוכה. ראשוני קיבוץ חצרים רכשו בשנים הראשונות לעלייתם על הקרקע מים מהבארות של חמולת אבו יחיה. מסביב לבאר היה בוסתן גדול. אחדים מעצי הבוסתן שרדו עד היום וקק"ל ממשיכה לטפח אותם ואף הוסיפה נטיעות משלה. סמוך לבאר נמצא פסלה של האמנית שלומית אברבוך - "מנחה", העשוי אבן גיר. לנו מזכיר הפסל צורה של מזבח קדום.
אל גבעת הרדאר
דרך הנוף עוברת דרך פסלים נוספים. כ־300 מטר מהחניון הציבו ורדה גבעול ואילן גלבר את הפסל "סבבה", שאכן מעניק תחושה כזו (הפסל הושחת לאחרונה כשדמות חתול האבן הושלכה מהערסל). לידו נמצא "הפסנתר" המפורסם של הפסל אברהם פלג, המציג פסל של פסנתר כנף גדול.
כ־400 מ' מהפסנתר כדאי לסור מעט מדרך הפסלים אל גבעת הרדאר. בגבעה הקטנה הזאת התמקמה יחידה צבאית קטנה בימי הכוננות שקדמו למלחמת ששת הימים (מאי־יוני 1967). היחידה, שחייליה התגוררו באוהלים, תפעלה תחנת רדאר לאיתור ולזיהוי מטוסי אויב. במהלך מלחמת ששת הימים נמצאו באל עריש פקודות מצריות שהורו להפציץ את הגבעה. שרידי עמודים ובסיסי בטון הם כל אשר נותר מעברו זה של המקום.
אל מאגורת המים
נשוב אל הדרך. זאב קרישר הציב פסל בדמות סרקופג גדול עשוי אבן בשם "זיכרון מגונן". מעט אחריו כדאי לסטות שוב מהדרך ולנסוע שמאלה במורד הדרך המסתיימת ברחבת חניה. ליד הדרך נמצאת מאגורת חצרים. המאגורה הנה בור מים חצוב בסלע מתקופות קדומות, שהותירו את תקרתו כדי לשמור על המים מפני התאדות. מקור המים במאגורות הם מי גשם שזרמו במדרונות ובערוצים והובלו אליהן באמצעות תעלות. במרכז מאגורת חצרים ניצב עמוד שתומך בתקרת הבור לבל תקרוס. השלט המוצב במקום מציין שייתכן כי המאגורה הזאת לא שימשה לקליטת מים. ליד המאגורה הציבה הפסלת דליה מאירי פסל בשם "באר מקדש".
לאחר שנחזור לדרך נחלוף ליד פסלו המרשים של יגאל תומרקין "גיליוריאקטור". מעבר לעיקול הדרך הבא, מצד ימין, נמצא מצפור זוריק לב. המצפור מנציח את הטייס אל"מ ארלוזור (זוריק) לב, שנהרג במלחמת יום כיפור כאשר מטוסו התרסק מעל לים בעת ששב מתקיפה באזור פורט סעיד.
דרך הנוף מסתיימת סמוך לשערי מוזיאון חיל האוויר ומכאן אפשר לשוב בחזרה לבאר שבע.