אנגליה היא לא רק לונדון

היום הראשון לטיולנו באנגליה, בדרכנו לעיירה הנושאת את השם בקסטון ונחשבת לשער אל הפארק הלאומי פיק דיסטריקט, עצרנו בפונדק דרכים, שם רכשנו בקבוק מים מינרליים. עד לטיול זה שמה של בקסטון לא הגיע לאוזנינו, ורק במסגרת ההכנות למסע למדנו שבקסטון היא עיירת ספא עוד מימי הרומאים, כמו העיר באת’ שבדרום. באר המים המינרליים של בקסטון נושאת את שם הקדושה סנט אן (חנה, סבתו של ישו), פטרונית העיר. לא ידענו גם שמימי המעיין מבוקבקים על ידי חברת נסטלה, ומי BUXTON הם אחד המותגים הנמכרים ביותר ברחבי האי הבריטי.

מי בקסטון הם אחד המותגים הנמכרים ביותר ברחבי האי הבריטי. מזרקת סנט אן. צילום: תלמה אדמון

בחרנו להתגורר בבקסטון כי תוכניתנו הייתה לגלות את מכמניו של הפיק דיסטריקט, הפארק הלאומי הראשון של אנגליה, הממוקם בין הערים מנצ'סטר, שפילד וסטוק בצפון מערב המדינה. בדרכנו אל עיר המים המינרליים חלפנו דרך בירת הבירה של אנגליה, ברטון אפון טרנט. המעבר היה חד, ובתוך דקות היה ברור לנו שהגענו לנופי אנגליה הירוקה, המכונים בשפתם rolling hills. המישור נהפך לשורה של גבעות מתונות, המתעגלות אחת אחרי חברתה. הגבעות שזורות גדרות אבן, בתי חווה ומרחבי אחו שעליהם רעו פרות וכבשים. בקסטון זוכה גם לכתר של עיירת השוק הגבוהה באנגליה, אך כדי לבוא בשעריה, הכביש המתעקל שבו נסענו (515A) הוליך אליה במורד דווקא. ממבט ראשון ניכר שמדובר בעיירה שהיה לה עבר ויקטוריאני ואדוארדי, ואכן, תהילתה נרשמה בין השנים 1840־1910. עובדה היסטורית זאת התבררה כאשר חלפנו ליד המבנה העצום והמוזנח של המרחצאות, שצורתו היא חצי סהר ושורת עמודים בחזיתו – הקרסנט.

לא ממהרים לשום מקום

בקסטון מנסה להתעורר, ואותו אתר מרחצאות יהפוך, לאחר שיפוצו בעלות של 45 מיליון ליש"ט, לבית מלון בעל חמישה כוכבים. לעת עתה, למעט מלון פאלאס הוותיק, התופס גבעה שלמה, היא מציעה בתי מלון צנועים ואנגליים למהדרין. בחדר האוכל של בית המלון ווסטמינסטר סעדו האורחים – בני הארץ כולם – ארוחת בוקר מסורתית עם הנקניקיות, הבייקון המטוגן עם הביצה, העגבנייה המחוממת, השעועית והטוסט. לשמחתנו ניאותה בעלת הבית להגיש לנו את העגבנייה טרייה ויחד עם היוגורט, הגרנולה והגבינה הצהובה סידרנו לנו ארוחה קונטיננטלית. היינו חריגים בנוף התיירות המקומי. המטיילים האנגלים אינם ממהרים לשום מקום, השיח שלהם חרישי, כל מהלך שהם עושים מתחשב בזולת, ויש להם חוש הומור.

עושרה של בקסטון מקורו בעסקי הטווייה, עוד מלפני המהפכה התעשייתית ובעיקר אחריה. פטרונה במאה ה־18 היה הדוכס החמישי של דבונשייר, בן למשפחת קבנדיש ואחד מעשירי אנגליה. אף על פי שהתואר המשפחתי נושא את שמו של חבל בדרומה של אנגליה, מרבית נכסיה של משפחת קבנדיש הם בחבל דרבישייר הצפוני. הדוכס החמישי היה היזם של פיתוח המעיינות והקרסנט, המבנה שאירח את מטופלי הספא ושותי המים. היו אלה ימים שתיירי המרפא הגיעו לעיר במרכבות רתומות לסוסים. לכן נבנה בקרבת הקרסנט מבנה עגול הנתמך ב־44 עמודים שנועד לאורוות, והיה יכול להכיל 110 סוסים ואת רכביהם. הבניין הענקי הזה הפך ברבות הימים לדום, לאחר שהחצר הפנימית רחבת הידיים שלו כוסתה כיפה, שקוטרה הוא 42 מטרים והיא

הגדולה מסוגה באנגליה. הדום שימש בעבר בית חולים שטיפל ב־5,000 מנפגעי מלחמת העולם הראשונה. בתחילת המילניום השלישי רכשה אותו אוניברסיטת דרבישייר כדי לעשותו הבניין הראשי של השלוחה המקומית. כל הנכנס תחת הדום מופתע. סביב החלל הענק המשמש כחצר מקורה, במה שהיה אורוות ואחר כך חדרי הטיפולים, מצויים כיום חדרי הרצאות, משרדים, מסעדת סטודנטים וגם ספא.

הכפר נעשה לעיר כאשר בני מעמדות נוספים התחילו להגיע. העיר התחתית. צילום: תלמה אדמון

בקרבת מקום מצויים שרידיה של תחנת הרכבת שהגיעה לעיר ב־1863. אז החלו להגיע לעיר גם בני מעמדות נוספים, והכפר נעשה לעיר. סביב הקרסנט נבנו באותם ימי זוהר מבנים נוספים, שהיום מארחים חנויות ופאבים. קדם להם הבניין העתיק בעיר שכיום הוא "אולד הול הוטל", המתהדר בעובדה שהוא המלון העתיק באנגליה. על הכותל החיצוני שלו מצוין כי מרי (סטיוארט) מלכת הסקוטים וטוענת לכתר האנגלי התארחה שם. מרי אולצה להימלט מסקוטלנד, ומצאה מקלט בחצרה של אליזבת הראשונה, קרובת משפחתה. עובדה זו לא מנעה ממרי להמשיך ולשאוף לסלק את אליזבת ולמלוך על אנגליה, ובשל כך נכלאה. למרות זאת, התירה לה אליזבת לשהות בבקסטון כדי לסייע לה להירפא ממחלת הראומטיזם. לאחר 19 שנים של ניסיונות כושלים להדיח את המלכה, ראשה של מרי נערף.

אורחיה העכשוויים של העיר, כמו תושביה המקומיים, יכולים לשתות את מי המעיין ממזרקה הניצבת במרכז העיר. הוסבר לנו שם כי מי המעיינות של בקסטון מאריכים חיים, וטענה זאת מתבססת על כך שבעיר זו יש מספר האנשים הגבוה ביותר, יחסית למספר תושביה, של בני 100 שנים ומעלה בהשוואה לערים אחרות בכל רחבי אנגליה. ואם כבר הזכרנו את סוגיית השנים, ראוי לספר שבקסטון מתגאה גם במערה בת שני מיליון שנים. שמה הוא Pooles Cavern, על שמו של שודד דרכים בן המאה ה־15 שנהג להחביא בה את שללו. שם נובע המעיין המזין את מימי נהר הוואיי, וכיום המערה היא אטרקציה תיירותית בזכות הזקיפים והנטיפים שבה. היה זה הדוכס השישי של דבונשייר שפתח את המערה לקהל הרחב ב־1853.

עדות לפריחת העיירה בתקופה הוויקטוריאנית. גני הפבילון ונהר הוואיי. צילום: תלמה אדמון

סיבוב משקאות ראשון

עדות נוספת לפריחתה של בקסטון בתקופה הוויקטוריאנית היא גני הפבילון שנחנכו ב־1871. הגנים, המתפרסים על פני 23 אקרים (82 דונם) במרכזה של העיר, הוקמו ביוזמתו של הדוכס השביעי לבית דבונשייר, שתרם את הקרקע. אלה הם גנים אנגליים בתפארתם עם בריכת מים, פסלים, שלל פרחים בשפע צבעים, מתקני משחקים לילדים וערב רב של ברווזים, אווזים וברבורים ארוכי צוואר. הגנים שוקמו ונפתחו לקהל ב־2008. משקיפים עליהם אולם הקונצרטים המתומן וחממת זכוכית, שבנוסף לצמחים החוסים בצל קורתה, מצויים שם גם לשכת המודיעין לתיירים ובית קפה.

בית האופרה הצמוד למבנה הפבילון הוא ביתם של פסטיבל שנתי ואירועי תרבות מגוונים. שם מתחיל גם סיור בן 40 דקות על גבי רכב חשמלי ששימש בעבר את מחלקי החלב. רק שמונה תיירים יכולים להשתתף במסע לאתריה העיקריים של בקסטון (6 ליש"ט), והוא מומלץ מאוד. מייקל, שאירח את מסענו, הפליא בסיפוריו. בין השאר סיפר על ג'ורג'ינה, אשתו של הדוכס החמישי של דבונשייר, שכמו הנסיכה דיאנה הייתה בת למשפחת ספנסר. ג'ורג'ינה הייתה מפורסמת ביופייה ובמעורבותה בחיי החברה והפוליטיקה. בזמנו אמרו כי כל גברי אנגליה אהבו אותה, למעט אחד – בעלה. ממש כמו דיאנה.

שימש בעבר את מחלקי החלב. סיור ברכב חשמלי. צילום: תלמה אדמון

בעוד עשירי אנגליה מצאו מרפא בקרבת המעיינות בעיר התחתית, על הגבעה ממעל חיו תושבי הכפר בקסטון. שם מצויים ההיי־סטריט וכנסיית סנט אן מן המאה ה־14, כנסייה צנועה אך מפתיעה ביופייה. כראוי להיי־סטריט, ממוקמים ברחוב פאבים אחדים שבעברם אירחו את נוסעי המרכבות. כאשר נכנסו ל"אולד סאן אין", שכשמו כן הוא – פאב מסורתי עם מבוך של חדרים – ראינו שבאולם המרכזי ניצב שולחן גדול יחסית שהיה "שמור". כנהוג במוסדות אלה, לאחר עיון בתפריט ניגשנו לדלפק, מסרנו את הזמנתנו, שילמנו ונטלנו סיבוב ראשון של משקאות. עם התקדמות השעון החלו להתיישב סביב אותו שולחן גברים בגיל העמידה. כל אחד מהם נשא גיטרה וכוס בירה. ואם יש גיטרה ומשקה, אזי בעקבותיהם צריכים לבוא נגינה ושירה. וכך היה. ללא כל סדר קבוע, החל אחד הנוכחים לפרוט על הגיטרה, צירף קול למנגינה, בעוד חבריו מלווים אותו עם הצלילים שהפיקו ממיתריהם. בלוז וקאנטרי היו הסגנונות של האנסמבל הנפלא הזה, שכלל שמונה גיטרות, תוף, שתי מפוחיות וגם אישה אחת. בירור שעשינו העלה שהחבורה מתכנסת פעם בשבוע לנגינה ושירה בצוותא. היה זה ערב מלהיב, שהתרחש דווקא בבקסטון, מכל המקומות.