הכירו את חבל פרנקוניה בגרמניה, שם נאבקים נסיכים ובישופים

מהחלון של חדרנו נשקף אחו רחב ידיים מוקף חורש המדמה פרסה. שכבת כפור לבנה היתה פרושה לנגד עינינו בשעת בוקר ושתי אנפות צחורות ניצבו על שפת הנחל, שרחש מימיו הזורמים בצע את האוויר הקפוא. Bergmuhle, בית הטחנה, על שמה של טחנה עתיקה הצמודה לחדרי האירוח, הוא שמו של בית המלון הצנוע והמקסים שבו התמקמנו. הוא מונח למרגלות גבעה שעליה ניצבים מבצר וכנסייה גדולי ממדים ביחס לבתי העיירה, נויהדרוספלד, בחבל פרנקוניה, כשעתיים נסיעה צפונה ממינכן.

 

שמו של החבל נגזר משמו של שבט גרמני, הפרנקים, ששלט על פני שטחים נרחבים של גרמניה, ארצות השפלה וצרפת, החל מהמאה החמישית ועד למאה התשיעית. הפרנקים העניקו מילים וביטויים משפתם לאוצר הלשון של בני ארצות אלה, תרמו לצרפת את שמה France וממלכתם הייתה אבן היסוד של הקיסרות הרומית הקדושה. חבל פרנקוניה של המאה ה־21 משתרע על שטח נכבד של בוואריה – מלכיה החזיקו בתואר דוכס פרנקוניה עד 1918 - ומתפרש לתורינגיה ולבאדן־וירטנברג שכנותיה. בתחומה של פרנקוניה מצויות ערים ידועות ובהן וירצבורג, רוטנברג, נירנברג, ביירוית, קולמבך ובמברג, שבהן מצויים אתרי תיירות אטרקטיביים.
 

את שהותנו בת השבוע בנויהדורספלד (שתרגומו הוא: השדה החדש של משפחת דורס) פתחנו בארוחת ערב במבשלת הבירה המקומית, אחת מ־400 מבשלות עצמאיות הפזורות ברחבי החבל. בחודש פברואר לא פקדו את העיירה תיירים רבים, בוודאי לא זרים כמונו, כך שכולם הכירו את כולם. שני שולחנות נתפסו בידי שחקני קלפים מקומיים. הללו – גברים בלבד – נוקשים בהיכנסם שתי נקישות על שולחנם של הנוכחים, סוג מקומי של אמירת שלום. הם מבלים את הערב תוך כדי משחק בלגימה של כוסות אחדות של בירה ובחילופי דברים חרישיים. לצד הבירה ידועה פרנקוניה גם באיכות המטבח שלה, אולם מדובר במטבח גרמני שעיקרו בשר חזיר ותפוחי אדמה, אם כי אפשר למצוא בתפריט גם דגים.
 

יום המחרת הוקדש להיכרות עם הסביבה הקרובה. נויהדרוספלד ממוקמת על קו התפר בין פרנקוניה עילית לפרנקוניה השווייצרית, כך שלצד ערים עם היסטוריה ומבצרים בשפע הובטחו לנו גם נופים של עמקים, פסגות גבוהות כשבראש אחדות מהן טירות, סלעי ענק ונחלים זורמים בשצף. דרכים צרות, עקלקלות וסלולות היטב הובילו אותנו אל העיירה טורנאו, המתגאה במבצר שלה ובכנסייה שמעבר לכביש. מסדרון שהוא גשר עץ מחבר בין השניים. הטירה שוקמה וכיום היא מלון־מסעדה ומרכז כנסים. חומות מסיביות, מגדלים וצריחים הם חלק מן התפאורה הקבועה. יש לה שתי חצרות פנימיות, ואחת מהן היא תיאטרון פתוח שפעיל בימי הקיץ.

לעומת זאת, הכנסייה הקתולית היא מעשה יצירה ייחודי. שלוש קומות של יציעי עץ מקיפים משלושה צדדים את אולם התווך וכולם מאובזרים בספסלים. הכותל הרביעי עם המזבח ודוכנו של הכומר – צבעם לבן עם עיטורי זהב - מרשים מאד. ממול, כותל היציע המרכזי מקושט גם הוא לתפארת מן המסד ועד לתקרה. היה זה יום ראשון ובכל זאת הכנסייה הייתה ריקה, אולם הדלת הייתה פתוחה ומזמינה לבקר. גוסווינשטיין היא עיירה נוספת שתהילתה היא בכנסייתה. מדובר במבנה עצום, עם חזית מרשימה בצבע אוכרה ואולם תפילה המציג עושר מדהים של פסלי זהב, עץ ושיש לבן, עם תקרה עשירה בציורים, וכל זאת בעיירה צנועה. על הכל חולשת טירה הממוקמת בראש גבעה.
 

גם ביקור במבשלת הבירה Mönchshof Bräuhaus הוא חוויה. שמו המדויק של האתר הוא מוזיאון הבירה והמאפייה. ההיסטוריה שלו בת 600 שנה, ותחילתו כמבשלת בירה שייסדו נזירים. המקום מתפקד כיום גם כמסעדה וכגן בירה, והתפריט שלו מתמחה במנות בשריות שהושרו בבירה. כדי שנוכל לסעוד באחד האולמות של המקום, המסוגלים לארח 440 סועדים (ועוד 2,100 בגן הבירה), נדרשה הזמנת מקום מראש. ואכן, בבואנו לשם בשעת ערב המקום המה מאדם, מלצריות יעילות התרוצצו בין שולחנות העץ וכטוב לבם של הסועדים בשיכר השמחה הייתה רבה.

 

אבל לקולמבך באים כדי לבקר בטירת פלסנבורג, המשקיפה ממעל על העיר. כבר מהכניסה מהשער לחצר החיצונית מתרשמים מעוצמתה של הטירה שקירותיה העבים, הבנויים אבני חול אדמדמות, מתנשאים לגובה של עשרות מטרים. היא שולטת על העמק התעשייתי ועל העיר הישנה, והכל פרוש כעל כף היד. החצר הפנימית, הרנסנסית, היא מרשימה ונדירה בחבל ארץ זה. צד אחד שלה נשען על עמודים קורינתיים שקוטרם כמטר ומשלושת האגפים האחרים ניבטות שתי קומות של מרפסות קשתיות (נזכרנו בארמון הדוג’ה בוונציה). מדהים. אבל ההפתעה האמיתית שמורה בפנים: ארבע קומות של מוזיאון מיניאטורות. 300 אלף כאלו שהן מלאכת מחשבת, הסדורות בגדלים שונים ובשלושה ממדים, מספרות את סיפורן של תחנות בתולדות היקום, מתקופת הדינוזאורים, דרך הבבלים, אפריקה, האצטקים ועד למאה ה־20. חלק נכבד בתצוגה מוקדש לקרבות היסטוריים, בייחוד לאלה של פרידריך הגדול ונפוליאון. הכיתובים הם באנגלית ואפשר להקדיש למקום שעות אחדות (5 יורו).

 

במברג היא אחת הערים הבודדות בגרמניה שלא נפגעו במלחמת העולם השנייה, ולכן היא נחשבת כמשקפת את “העיר הגרמנית”. במברג בנויה על שבע גבעות כשבתווך זורם נהר המתפצל לשניים ביוצרו במרכזה אי. לשכת המודיעין לתיירים ממוקמת על האי, כמו גם בית העירייה הישן על שעריו וגשריו, שהם האטרקציה הייחודית של העיר. גשרים רבים, חלקם רק להולכי רגל, מתוחים על הנהר. מגדותיו רואים את צריחי הכנסיות העצומות של העיר ובראשן – הדום, סנט מרטין וסנט סטפן.
 

בגדה הצפונית של הנהר ממוקמת האוניברסיטה המקומית, המאכלסת רובע שלם ומשולבים בה מבנים ישנים לצד חדשים. בלט בהם מבנה הספרייה העטוף זכוכית. ברובע זה מצויה גם “ונציה הקטנה” במקום שהיה בעבר הנמל־הרציף של סוחרי העיר, שהתמקמו על גדות הנהר ונאבקו בכנסייה ששלטה על הגבעות. אחת מתוצאות המאבק הוא בית העירייה הישן שמוקם על האי כפשרה בין שתי הסיעות היריבות.
 

הרבעים הבנויים בין הגבעות לעמק עשירים בבתים “בורגריים”, חלקם בנויים לבנים גדולות מאבן חול וחלקם בתי טימבר־עץ. כל הרחובות סלולים חלוקי אבן. הסגנון של המבנים הוא בארוקי רב קישוטים, ובהיות מרבית תושבי העיר קתולים, יימצאו פסלי ישו על הצלב או כאלה של מריה אמו על כותליהם החיצוניים. מצאנו גם את רחוב היהודים ועל קיר אחת הכנסיות הצנועות יש שלט המספר כי בעבר היה המבנה בית כנסת.