כך משמרים מורשת: כיצד שבה לו תהילתו של כביש 66 לקליפורניה

נסיעה לחוף המערבי של ארצות הברית אפשר לנווט כיום לכיוונים שונים. בנתון אחד אין ספק: לוס אנג’לס ולאס וגאס מצויות במקום גבוה ברשימה. אולם יש מטיילים המבקשים להציץ בפלאי הטבע ששם ולאו דווקא בחיקויים הגרנדיוזיים לאתרים מפורסמים ברחבי תבל שמציעה עיר החטאים. 
 

ביקורי הראשון בקליפורניה היה בראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת, ובנסיעה ההיא הוספתי לשתי הערים שהוזכרו למעלה גם את סן פרנסיסקו. במסעי השני, עשור מאוחר יותר, הכיוון היה אחר. התוכנית הייתה לצאת מעיר המלאכים לעבר הגרנד קניון באריזונה ומשם להמשיך ליוטה ולפניני הטבע שם ובהם אגם פאוול, פארק ציון, קניון ברייס ומונומנט. הדרך לתחנה הראשונה במסלולנו, לפלגסטף, הייתה על הכבישים הבין־מדינתיים 15 ו־40. יצאנו עם בוקר והגענו לעת ערב. התמקמנו ב”הווארד ג’ונסון”, רשת המוטלים הפופולרית באותה עת, רק כדי להתעורר בחשכה במטרה להספיק להגיע אל הקניון כדי לראות את הזריחה, מהלך שהתברר כאכזבה רבתי. אז, ב־1992, לא נתקלנו בשם Route 66, כביש 66. פלגסטף הסתפקה בימי הקיץ בקרבתה לגרנד קניון ובחורף היא אירחה גולשי סקי.
 

בימים אלה, פלגסטף מתהדרת בהילה של הדרך המיתולוגית, המציינת 90 שנים להקמתה ומסמלת את הפשטות, רוח החופש, ההרפתקה והחלוציות של אמריקה של עידן אחר. לפני שנים אחדות שונה שמו של רחובה הראשי של פלגסטף ל־Route 66 והאטרקציה התיירותית הבולטת שלה היא מסלול הפוקד תחנות היסטוריות בכביש 66 המקורי. כבר בשלהי המאה ה־19 הייתה פלגסטף תחנת מעבר חשובה על מסילת הברזל שהוליכה לחופי האוקיינוס, העיר התפתחה סביב תחנת הרכבת (שם ממוקם כיום מרכז המבקרים) ואך טבעי היה שכביש 66 יעבור שם. בית המלון מונטה ויסטה, שפתח שעריו ב־1926, היה המפואר בבתי המלון ולימים הוא אירח מפורסמים כהמפרי בוגרט, גרי קופר, קרול לומברד, ספנסר טרייסי וג’יין ראסל. מוטל דה בו הציע לאורחיו גראז’ למכוניתם ונודע בכך שהיה מוכן לארח אפרו־אמריקאים (אז עשו שימוש במונח ניגרו). שני המוסדות ממשיכים לתפקד והם חלק מהרובע ההיסטורי של העיר. בנוסף, פלגסטף מציעה גם מצפה כוכבים ואת מוזיאון החלוצים.

 

הסופר ג’ון סטיינבק, מחברו של הספר הקלאסי “ענבי זעם”, המתאר את תקופת השפל הגדול של תחילת שנות ה־30, העניק לכביש 66 את הכינוי Mother Road (בעברית של 2016 היינו אומרים “האמא של הדרכים”). לאורכם של דורות לכד הכביש הזה את דמיונם של אמריקנים רבים. הוא נמתח לאורך 3,940 קילומטר מחופי אגם מישיגן ושיקגו דרך השדות של אילינוי, הגבעות המתעגלות של מיזורי וה”שער למערב” בסנט לואיס, דרך ערי המכרות בקנזס, ועבור באוקלהומה במפגש היערות שבמזרח עם המישורים האינסופיים שבמערב, דרך ערבות טקסס ומדבריות ניו מקסיקו ואריזונה לפני שהוא מגיע לתחנתו הסופית בסנטה מוניקה בארץ המובטחת קליפורניה, “ארץ זבת חלב ודבש”. זאת הייתה דרך המלך - Main Street of America בלשונם - לחצות את המדינה, ואם תרצו, את היבשת. 
 

הכביש, שנחנך ב־1926, הוא צירוף של כבישים מקומיים שחצו את העיירות שלאורכו, שבילי כרכרות, דרכים ששימשו כדי להגיע לחוות נידחות ונתיבי מכוניות סלולים למחצה. עשרות אלפי אמריקאים עשו את דרכם מערבה בניסיון למצוא חיים חדשים בקליפורניה, לשם נמלטו מסופות החול והבצורת שפקדו את צפון אמריקה בשלהי אותן שנות השפל. במלחמת העולם השנייה שימש כביש 66 כנתיב האספקה מערבה ובסיומה הוא שימש את החיילים ששבו מחזית האוקיינוס השקט בדרכם הביתה. 
 

חזרתם של הבנים מזירות הקרב והתעצמותה של הכלכלה, הגידול במספר כלי הרכב והאפשרות של רבים מתושבי אמריקה לצאת לראשונה לחופשות ולטיולים, כל אלה הביאו שגשוג לעסקים לאורך כביש 66. מנתיב של מהגרים מחפשי עבודה, כפי שתואר בשנות ה־30, נהפך הכביש לסמל של שחרור. פזמון ושמו Get Your Kicks on Route 66, בסגנון הריתם אנד בלוז בביצוע נט קינג קול הלהיט את גלי הרדיו (גם הרולינג סטונס ועשרות מבצעים אחרים אימצו אותו) וסדרת טלוויזיה הנושאת את שם הכביש שהוקרנה בתחילת שנות ה־60 הקנו את הרושם שזהו מסלול של הרפתקאות.

 

אלא שהכביש הצר לא תאם את העידן שלאחר המלחמה. ב־1956 חתם הנשיא אייזנהאואר, שהתרשם באירופה, שם שימש כמפקד החזית במלחמת העולם השנייה, מהאוטוסטרדות הגרמניות, על חוק הכבישים הבין־מדינתיים ששינה את מפת הדרכים של אמריקה. מהנדסי הכבישים תכננו כבישים שעקפו את הערים והעיירות ויישרו את העיקולים, שהיו תוצאה של התחשבות בפני השטח בעת סלילתו הראשונית של הכביש. הדרכים החדשות סימלו את ארצות הברית המתחדשת, המודרנית, זאת שמכניעה את הטבע. כביש 66 נותר בדיעבד סמל לאמריקה הישנה וב־1985 הוא נמחק רשמית ממפת הכבישים של ארצות הברית. התוצאה הייתה שעשרות עיירות ננטשו בצד הדרך ומאות עסקים נותרו ללא פרנסה. אם חפצי חיים היו, הם היו צריכים להמציא עצמם מחדש. ואכן, כביש 66 זכה לחיים חדשים על ידי בניית דימוי הרואי של העבר, התואם את תעשיית התיירות העכשווית.
 

פיסות של רצועות האספלט והבטון של כביש 66 שלא נהרסו זכו לתקומה במדינות שונות שדרכן הוא עבר. ערים אחדות הפכו אותן לכביש שירות עסקי שהקביל לכביש הבין־מדינתי המהיר, במקומות אחרים קמו אגודות של שוחרי כביש 66 ופיתחו את תעשיית הנוסטלגיה. במסגרת אותה שיבה לעבר החזירו מדינות אחדות את הספרות 66 למספור הכבישים שלהן. הקונגרס הכיר ב־1990 בכביש כ”סמל של מורשת העם האמריקאי ושאיפתו למסעות ולחיים טובים יותר” ובשנת 1999 חתם הנשיא ביל קלינטון על חוק לשימור כביש 66. תשע שנים אחר כך החלה קרן המונומנטים העולמית לדאוג לשימור אתרים ומבנים לאורכה של הדרך ההיסטורית. גם שירות הפארקים הלאומי (NPS) נרתם למשימת שימור מורשת הכביש. מדובר בשימור מבנים (גשר או שלט) ובתי עסק (מוטל, בית קפה, תחנת דלק, סוכנות רכב ומוסך, חנות נוחות) שהיו קשורים ל”אם הדרכים”. את מרבית בתי העסק הללו, לכל אורכם של 3,940 הקילומטר של הכביש, מכנים mom-and-pop והכוונה היא לעסקים משפחתיים צנועים, עם מעט עובדים, בניגוד לרשתות הארציות שמתמחות בניהול סניפים בזיכיון. עוד סמל של “אמריקה הישנה”.
 

תכנון מוקפד של המסלול מאפשר לשחזר מסע משיקגו לחוף האוקיינוס תוך נסיעה לאורך קטעים של הכביש ההיסטורי השמישים לנסיעה. אריזונה שימרה 160 קילומטר של כביש 66 שזכו לשם “כביש 66 ההיסטורי” וגם המשכו בקליפורניה נוגע בו. פלגסטף נהנית מכך, אולם הקטע העיקרי הוא ממערב לה, בין העיירות סליגמן דרך קינגמן עד טופוק, וכולן מנסות לעודד גל תיירות נוסטלגית.

 

כפלגסטף, גם לסליגמן, שהעניקה לעצמה את התואר “ערש לידתו של כביש 66 ההיסטורי”, יש רובע היסטורי וסיור בו מבהיר את אופייה של עיירה על הנתיב העיקרי, של הרכבת והמכונית, שהוליך ממזרח למערב. בימי השגשוג של כביש 66, לאחר מלחמת העולם השנייה, היה רחובה הראשי של העיירה מוצף אורות ניאון, שלטי פרסום ססגוניים וכל אמצעי אחר שעשוי למשוך לקוחות לבתי העסק המגוונים שקמו שם. מבנים אחדים מאותו עידן עומדים על תלם גם היום. מסליגמן ממשיך כביש 66 לעבר פיץ’ ספרינגס, בעבר תחנת מסחר שוקקת ועד היום מרכז לבני שבט אינדיאני, המסמלת את העיירות הנטושות לאורך הדרך שאיבדה את נוסעיה.

 

קינגמן נטועה בלבו של הקטע ההיסטורי של הכביש, ולכן אין זה מפתיע שהיא מציעה למבקריה את מוזיאון כביש 66. בעיר התחתית ההיסטורית שלה מוצע מסלול סיור העובר דרך 29 תחנות חשובות מהעידן ההוא או כאלה המשחזרות אותו. קינגמן שגשגה גם בזכות העובדה שהעיירה הייתה אחת מנקודות המוצא לכיוונו של סכר הובר, שנבנה בין השנים 1931־1936. כיום הסכר הוא אטרקציה תיירות במסלולי תיור רבים המתחילים בלאס־וגאס, שזכתה בהיתר להקמת קזינו באותה עת, ב־1931. המרחק מעיר ההווה לאס וגאס לעיירת העבר קינגמן הוא 160 קילומטר, וגם אם אינכם רכובים על “הארלי דייווידסון”, נגיעה במורשת כביש 66 תפיח רוח הרפתקנות בנפשו של כל מי שמאס באווירת עיר ההימורים.

צילומים: אינג אימג', SearchNet Media CC BY 2.0, Fredddie CC BY-SA 3.0