לא רק קזינו: מסע אל הירוק, הגבוה, הרטוב והטעים של בולגריה

לאורך שנותיה קלטה המדינה השפעות מכל הכיוונים והזרמים. נצרות אורתודוקסית, אסלאם, נגיעות של השכנה טורקיה ושל אמא רוסיה. כל החבילה הזו נשארה כמעט בתולית, אותנטית, אבל רלוונטית גם בימים אלה. הכבישים הסמוכים לכפרים "טורקיים", למשל, נסללו בעקבות לחץ של הממשלה הטורקית על הבולגרים. 

כדי להכיר לעומק את המדינה היפהפייה הזו - בעיני היא צריכה להיות להיט תיירותי לא פחות משווייץ, בשל הנופים המרהיבים, הנחלים הזורמים והגוונים האינסופיים של ירוק - רצוי לקצר את הביקור בבירה סופיה ולצאת למסע ברחבי בולגריה. 

הדרך המומלצת לחוות אותה היא באמצעות שכירת רכב. אפשר לטייל באופן עצמאי או לצאת למשל לטיולי ג'יפים בני שבוע, כמו אלה שמארגנת חברת MEDRAFT, שאליה הצטרפתי. דרך הרכבים האלה תגלו איך עושים פיקניק על הר מבודד, תתנסו ברפטינג, תזכו לאכול אצל המקומיים, וכמובן גם לנהוג בשטח. 

האטרקציה האמיתית, לטעמי, היא במפגש עם אופי החיים הבולגרי השורשי. מתי יצא לכם לצפות בשתי סבתות שותלות זרעי טבק באדמה, או באנשים שעדיין מתניידים בסוס ועגלה? 

ולכל הנסיעה הזו יש יתרון נוסף, גדול: מדובר ביעד זול יחסית. טיול ג'יפים שכזה, שבעה ימים, עולה בסביבות 1,350 יורו לאדם, כולל טיסות, מדריך ישראלי שמלווה אתכם מנתב"ג, מדריך מקומי, מלונות, ארוחות מלאות, כניסות לאתרים, דלק, ולמעשה הכל. פרט להשקעה הזאת לא צריך יותר מ־50 יורו, שמושקעים בעיקר בפיצ'פקס על הדרך. 

לברית המועצות, כידוע, הייתה השפעה חזקה על התרבות הבולגרית. היא ניכרת גם היום, אף על פי שהפכה כבר לרוסיה, ובולגריה היא מדינה עצמאית, לא עוד גרורה בגוש המזרחי. המדריכים שלנו, קיריל ופיטר, הם אנשי צבא לשעבר שתפעלו סוללות טילים בתקופה שברית המועצות הייתה בשטח. בולגריה היא מקום נינוח, האנשים בה נעימים ומקבלי אורחים. באזורי ההרים ובכפרים הם חיים בפשטות, עובדים קשה כדי לקיים את עצמם, אבל לא יוותרו על החיוך המסורתי.

אבל נתחיל בנקודת הפתיחה, סופיה, שאליה מפעילה אל־על ארבע טיסות שבועיות, ובה אוספים את הג׳יפים. הבירה משלבת ישן וחדש. לצד אתרים היסטוריים ומבנים עתיקים תמצאו בה רוח מודרנית, חיי לילה תוססים ומסעדות משובחות. אנחנו לא מתעכבים כאן יותר מדי ונוסעים לכיוון דרום־מערב המדינה, אל ההרים, לטיול מעגלי שבסופו נחזור לעיר הבירה. 

רכס ההרים רילה הוא הגבוה ביותר בבולגריה, 2,900 מ' מעל פני הים. הדרך כאן שופעת צמחייה. עצרנו לקפה קצר באגם המלאכותי ISKAR DAM, שלצדו יער שבו חובבי ציד מבלים שעות וימים. אחר כך המשכנו בדרך, בנחישות להגיע ליעד הבא, רק ששוב מצאנו סיבה לעצור. במבט ראשון המקום עשה רושם של משחטת רכב. ואז הוא התברר כמוזיאון שבעליו, חובב עתיקות, מציג תערוכה של ענתיקות - רכבים ישנים, אופנועים, טלוויזיות ומכונות כתיבה. זהו ביקור מעניין ונוסטלגי, משום שהילדים שלכם יזכו לראות, למשל, טלוויזיות מלפני יותר מדור, ולוקח להם קצת זמן להבין במה מדובר.

משם נסענו למנזר רילה, המפורסם במדינה, שמוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. המנזר נחרב כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ונבנה שוב ושוב. הוא מדהים ביופיו, משופע בציורים אותנטיים, ובעיקר בולט לעין בנוף המיוער.

משם יצאנו לעיירה בנסקו. במקום אתר סקי גדול עבור חובבי השלג. בחודשי הקיץ האזור מציע פעילויות לכל המשפחה, למשל נהיגה בטרקטורונים. בעיירה השלווה הזו פוגשים גם מלונות יפים במחירים יחסית נמוכים, מסעדות וברים. באזור יש אטרקציה מהנה במיוחד: רפטינג, במורדות רכס פירין. לפני שנכנסים לחודשי הקיץ הנהר עדיין סוער, כך שמדובר בחוויה מאתגרת לחובבי הז'אנר.

באזור בנסקו יש עוד הרבה מה לעשות ולכן נוהגים לשהות במקום שני לילות. כך גם אפשר לצאת בערב לבר ולטעום רקיה, משקה אלכוהול שמבוסס על פירות.

בטיול שכזה כמובן שבלתי אפשרי לוותר על המטבח האופייני. ביקרנו, למשל, בבית של שתי נשים, או יותר נכון שתי סבתות, שמארחות תיירים למחייתן. במקום אפשר להתלבש בהתאם לפולקלור המקומי, לשתות משהו, לשמוע שירים מפי המארחות, ולאכול מקיצה, הספינג' הבולגרי: בצק מטוגן בשמן עמוק. 

אחרי שמילאנו את הבטן בפחמימות ואת הלב בחוויות, המשכנו בדרכנו. פגשנו צוענים שמתפרנסים מגידול טבק, ואז התחלנו בטיפוס על ההר. בשלב הזה הנוף משתנה ואפשר להבחין בסלע הצפחה, שבו משתמשים המקומיים לבנייה. את הבנייה הזאת אפשר לראות בעיקר בכפר דולן, או כמו שאוהבים לכנות אותו, כפר צפחה, בשל השימוש המגוון בסלע שנעשה במקום. 

ביציאה מהכפר ראינו גם כמה קולחוזים - התארגנות של איכרים שחיים בשיתוף. אחרי העידן הקומוניסטי הקולחוזים התפרקו, אך עדיין אפשר לראות את החקלאים המקומיים ואת המבנים הנטושים שנשארו מהתקופה.

בנקודה הבאה שלנו, אגם דוספט, ביצענו תצפית אל המים ואל הכלובים הגדולים שמשמשים לגידול דגי פורל. כעת היעד הוא דבין, עיירת ספא בגובה של כ־700 מ' הידועה במעיינות המים המינרליים שלה. המעיינות נובעים בכמה מוקדים בסמוך לדבין, ומימיהם מועברים אליה בצינורות. מסביב יש אזור הררי שבו מטיילים רבים נוהגים ללכת ונחל שחוצה אותו. 

את הדרך לכפר טריגראד אסור להחמיץ. היא עוברת בקניון שמצדו האחד נהר ומצדו השני מצוקים ענקיים. קילומטרים ספורים לפני הכפר נמצאת מערת דיאבולסקוטו גרלו, שמוכרת גם בשם "גרון השטן". הרבה סיפורים אפלים נקשרו במהלך השנים למקום. אפשר לבחון אותם בפנים יחד עם מדריך. אולי הוא גם יסייע לכם לצלוח טיפוס של 280 מדרגות. מחוץ למערה יש נוף יפהפה וגם עמדה שממנה ניתן לגלוש באומגה. 

אחרי כל הפעילות הספורטיבית הזו, הדבר הנכון לעשות הוא לעצור לארוחת צהריים. פגשנו גברת מקסימה שמקיימת סדנאות בישול בביתה. התנסינו בהכנת צ'ושקי בורק, סוג של לזניה שבה במקום הדפים המפרידים את תערובת הגבינות יש פלפלים קלויים. התוצאה, אם תשאלו אותי, נפלאה. 

כשהתעוררתי בבוקר במלון בדבין, כבר היה אפשר להריח את הסוף, את הנקודה האחרונה במסלול - שדה התעופה של סופיה. אך כמו כל דבר במסע הזה, הדרך מתארכת כי לא חסר מה לעשות במהלכה. קינחנו בתצפית על אגם באטק, כולל פיקניק בשטח: שקשוקה מעשה ידינו, סלט וגבינות מקומיות. 

ארוחה קלה בתוך נוף ציורי לפני השופינג של סופיה.

זה היה הביקור הראשון שלי בבולגריה ובוודאי לא האחרון. האנשים שפגשתי בדרך, הנופים, האוכל הטוב והפולקלור המקומי כבשו אותי. שבוע כאן היה טעימה קטנה מגן העדן של הבלקן.