הרבה מים זרמו בנהריים: בחזרה אל תחנת הכוח שייסד פנחס רוטנברג

לוין, בן ה־71, חבר קיבוץ אשדות יעקב ומנהל את האתר בנהריים כבר 19 שנה. לא רק מנהל, הוא גם מוכר את הכרטיסים בכניסה ואת הקרטיבים במזנון. הוא פרויקט של איש אחד מאחר שמטיילים רבים אין. "תראה כמה מכוניות עוברות בכביש", הוא השקיף איתנו על הנתיב העמוס לפני שנכנסנו למשרדו הממוזג. "עשרות אלפים, אבל הבעיה היא שהן לא מגיעות לכאן. עם ישראל לא מכיר את המקום, לא יודע מה פנחס רוטנברג עשה. לפעמים אחרי שאני מסיים הדרכה, אנשים אומרים: ‘אנחנו נוסעים בכביש כמה פעמים בשנה - ולא ידענו’".

אצלנו יש כבוד גדול לממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. קיסריה עמוסה במבקרים, שלא לדבר על מצדה וירושלים העתיקה, אבל איכשהו אתרים היסטוריים מזמן הקמת המדינה או קצת לפני כן נופלים בין הכיסאות. אם לא בחרתם במדריך מיומן, כנראה תחלפו ליד המקום בלי למצמץ.

תחנת הכוח שהקים פנחס רוטנברג בנהריים בתחילת שנות ה־30 היא אחד המבנים הארכיטקטוניים המרשימים שנבנו בארץ עד היום. קומפלקס של סכרים ותעלות, כמויות עצומות של בטון. נראה כמו מועמד פוטנציאלי להיות לוקיישן בסרטו הבא של ג’יימס בונד כמבצרו של הנבל. חלק מהמתחם העצום נמצא בשטח ישראל, חלק בשטח ירדן.

"רוטנברג הגיע לשממה שאין בה כלום", לוין מספר. "הוא בנה כאן מפעל עצום - והכל בעבודת ידיים יהודית ולא תאילנדית. פועלים עם מריצות וטוריות". רוטנברג, ממנהיגי היישוב העברי ומייסד חברת חשמל, הקים את המפעל אחרי שרכש את השטח מהמלך עבדאללה הראשון, השליט הירדני באותם ימים. מדובר בשטח שנמצא במפגש נהר הירדן ונהר הירמוך. הוא הטה את אפיקי הנהר וכרה אגם גדול כדי שהמים יפעילו את הטורבינות. אם עד אז סופקו 4.5 מגה ואט לתושבי ארץ ישראל, בעזרת המיזם השאפתני הגיעו ל־18 מגה ואט.

נותרנו מחוץ לשער

את המפעל המרשים, שנמצא בשטח ירדן, אפשר היום לראות מתצפית מיוחדת שנחנכה לא מזמן, וכדי להגיע אליה צריך לעבור את גדר המערכת באישור ובליווי, כמובן. "רק בשביל זה היה כדאי לכם להגיע, נכון?" לוין שואל ולא מחכה לתשובה. נכון, היה כדאי. היו שנים שהייתה מחשבה להפוך את המקום המרשים לפארק שלום ישראלי־ירדני בשיתוף משרדי התיירות והערים הסמוכות. אתר שיהיה אפשר להגיע אליו בלי להחתים דרכון או לקבל ויזה.

כלכלן שזומן לבצע סקר קבע שלפארק העתידי יש פוטנציאל של חצי מיליון מבקרים בשנה, ושבמסגרתו ימולא האגם היבש במים כדי לעודד הגעת ציפורים ואחריהן המוני צפרים. דובר גם על הכשרת הירדן הסמוך לשיט קיאקים וכמובן גם גל מפעל החשמל של רוטנברג, שיהפוך עם הזמן למוזיאון מרשים.

במריצי התוכנית היה גם ארגון "ידידי כדור הארץ" ששינה לאחרונה את שמו ל"אקופיס", והוא מקדם פעילות ישראלית־ירדנית־פלסטינית. "יש עדיין הרבה עניין, אבל אנחנו חיים במצב פוליטי מסובך ומחכים לזמן המתאים כדי שירדן וישראל יכריזו על פארק משותף", אומר מנהל הארגון, עו"ד גדעון ברומברג. "בצד הישראלי מפתחים כל הזמן את המקום, ובצד הירדני כבר התחילו את התכנון. הפעילות נעשית במקביל. שני הצדדים מכירים בפוטנציאל האדיר".

בסיס היחסים בין המדינות השכנות נרקם ממש במקום הזה. עופר הצביע על עץ דקל בצד הירדני וסיפר ששם הייתה הווילה שבה נפגשה גולדה מאיר עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. בספרה "חיי" סיפרה מאיר על המפגש ההיסטורי: "בפעם הראשונה נפגשתי עם עבדאללה בתחילת נובמבר 1947. הוא הסכים להיפגש איתי - בתפקידי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - בבית אחד בנהריים שעל הירדן, במקום שהייתה תחנת כוח הידרו־חשמלית של חברת החשמל לארץ ישראל. באתי לנהריים עם אחד המומחים הערביים שלנו, אליהו ששון. שתינו את ספלי הקפה הרגילים כמצוות הטקס, ואחר כך התחלנו לשוחח. עבדאללה היה איש גוץ, מאוזן מאוד ובעל קסם רב. הוא הבהיר במהירות את עיקר העניין. הוא לא ייתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו".

אלא שבמלחמת העצמאות נכבש המפעל של רוטנברג על ידי הצבא הירדני, ו־33 מעובדיו נלקחו בשבי. מאז, אותו מבנה מדהים שבת מפעילות, ועומד בלב הבקעה כמו אנדרטה לימי החלוצים, טרום הקמת המדינה. ב־1994, כשישראל וירדן דסקסו את הפרטים האחרונים לפני חתימת הסכם השלום, הן עשו זאת על "אי השלום" בנהריים, שהיה שטח הפקר, ובמסגרת ההסכם עבר לריבונות ירדן. עד היום יש על האי שטחים חקלאיים של קיבוץ אשדות יעקב ושל קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. שטחים אלה מוחכרים ל־25 שנה, וההסכם מתחדש באופן אוטומטי.

בלי קשר לישו

לוין רצה לעשות לנו סיור על האי, כמו שהוא עורך לא פעם לקבוצות מטיילים. הוא התקשר ליקל"ז (יחידת הקישור לכוחות זרים) והסביר שאנחנו מעוניינים לעשות טיולון היכרות בשטח. נסיעה קצרה הביאה אותנו לשער אבן גדול, ועליו תמונות המלך חוסיין המנוח ובנו המלך עבדאללה. לוין אמר שזו פרוצדורה קצרה. הוא נותן לחיילים שבשער אישור קבע, והם מאפשרים כניסה בדיוק כמו לטרקטור הישראלי, שחזר מיום עבודה בשדות החיטה על האי. החיילים הירדנים לא בדיוק שיתפו פעולה עם המארח. הם ייבשו אותנו כרבע שעה ובסוף לא פתחו את השער.

לפני 19 שנה, במרץ 1997, עלה המקום לכותרות בנסיבות טרגיות. החייל הירדני אחמד דקאמסה פתח באש לעבר תלמידות כיתה ז’ וכיתה ח’ מבית הספר אמי"ת שבבית שמש - ורצח שבע מהן. דקאמסה נידון אז למאסר עולם, והמלך חוסיין הגיע בעצמו לבית המשפחות בבית שמש כדי להביע את צערו על התקרית הטרגית.

עד היום בכניסה לפארק יש אנדרטה לזכר הבנות. חלקת דשא גדולה ועליה שמות הנרצחות כתובים בפרחים. את האתר הקימה ומתחזקת באופן קבוע אורנה שמעוני מקיבוץ אשדות יעקב, אחת הפעילות המרכזיות בתנועת "ארבע אמהות" ואמו של סגן איל שמעוני, שנפל בלבנון ב־1997.

"אנשים שואלים ‘לא מפחיד להיכנס לשם?’", מספר לוין. "אז אני מראה להם את כביש 90 ואומר ‘זה מפחיד יותר’. פה לא מפחיד, כי היחסים עם הירדנים מצוינים. הם תמיד מקבלים אותנו יפה". חוץ מהשבוע, כשהחיילים הראו לנו את הדלת. לוין כעס. ככה הוא לא רצה להציג את האתר שהוא מטפח כמעט 20 שנה. יש לו תוכניות גרנדיוזיות, חוץ מהסכר שנפתח ממש לפני חודשיים, היוצר מפל מרהיב. לוין מתכנן לשקם את גשר רכבת העמק שנמצא במקום ופוצץ במלחמת העצמאות בידי חיילי גולני. הוא רוצה להציב עליו קטר ושני קרונות ולבנות דגם ידני של תחנת הכוח. בשנה הבאה, כשיחגגו 85 לאתר, הוא מתכנן לערוך אירוע מרשים.

אי אפשר להגיד שלא משקיעים בפארק. החברה הממשלתית לתיירות השקיעה שם מיליונים, משרד הביטחון החליף את הגשר המוביל לאי בעלות של 5.5 מיליון שקלים, תצפית חדשה נפתחה. ובכל זאת, לא הרבה תיירים מגיעים לכאן. לוין מונה את הסיבות: מזג האוויר הקיצוני, המטיילים שבוחרים לצאת לחו"ל, המטיילים שמעדיפים את הבריכה במלון מהאבק בשטח. "אני כבר מנסה לארגן קבוצות לנובמבר, אז כבר יהיה ירוק מסביב ויהיו מים", סיפר. "אין עם מי לדבר. אומרים לי ‘תתקשר בסוף ספטמבר’. אני מציע להם ימי כיף משולבים עם בית העלמין בכנרת. יום עשיר והיסטורי".

ניסית תיירות מחו"ל?

"היא לא באה, אין כאן שום דבר שקשור לישו".

פנחס רוטנברג נפטר בינואר 1942 ממחלה קשה, ואולי למזלו לא חזה במפעל חייו כשנסגר בדרמטיות במלחמת העצמאות ונותר שומם. רוטנברג גם לא חי כדי להיווכח שחזונו לא קוים. ממש לפני מותו כתב היזם הציוני: "פילוג עמנו לכיתות, עדות ומפלגות היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, ואם לא תחדל, תחריבנו. לכן בקשתי וצוואתי ליישוב ולנוער הגדל בתוכו, לזכור תמיד שלא יהודים של כיתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונרמסים, כי אם עם ישראל בכללו. בין שנרצה ובין לא שנרצה, אחים לצרה אנחנו. נבינה זאת ונהיה לאחים לחיים, ליצירה, לפעולה ולבנייה". 74 שנים חלפו מאז הצוואה, ואומנם חשמל יש בשפע - גם אם האו עולה ביוקר - אך אחדות אין, והיא גם לא נראית באופק.

ממשרד התיירות נמסר בתגובה: "משרד התיירות משקיע בפארק נהריים כשני מיליון שקל. לאחרונה סיימה החברה הממשלתית לתיירות את שלב א' בפרויקט, הכולל גידור וגינון, הסדרת שביל גישה עד לתצפית על הירמוך וחיבור לשביל ההליכה בין הסכרים. בנוסף שוקדים כרגע על ביצוע שלב ב' הכולל קירוי התצפית וחיבורים בין השבילים השונים". ד