רק אני ולוקוס: המדריך למטייל העצמאי וההרפתקני באי רודוס

הדרך הפשוטה והנוחה לבילוי חופשת קיץ משפחתית באחד האיים הפופולריים של יוון היא לרכוש חבילת טיול אצל אחד ממארגני הנסיעות לחו"ל. כך הכל מסודר: הטיסה, ההסעה, בית המלון, חלק מן הארוחות, מתקני בילוי לילדים, בריכות ואולי גם חוף ים. אבל אפשר גם אחרת. לארגן את הנסיעה לבד ולרכוש את מוצרי התיירות בנפרד. גם באופן זה של ארגון חופשה יש יתרונות. המטייל העצמאי לא יהיה חלק מן ההמון הסואן בחדר האוכל, הפוקד גם את שפת הבריכה וחוף הים. הוא יתגורר במקום מבודד יחסית, בווילה או בדירת נופש, הוא יחליט היכן לאכול ומתי לאכול (אפשר לדאוג למבשלת צמודה) - ובדרך כלל גם ישכור רכב שיאפשר לו לטייל ברחבי האי. כמובן אפשר לשלב בין שתי האפשרויות, ומלונות נופש אקסקלוסיביים לא חסרים. התנאי למימוש אפשרות מפתה כזאת הוא שהפרוטות מצויות בשפע.

אנו בחרנו לבלות באי רודוס חופשה עצמאית. כבר בראשיתו של הארגון התברר לנו שמחירן של הטיסות הישירות לאי קרוב למחירה של חבילת נופש זולה. 465 דולר היה המחיר הנקוב בטיסה של חברת ארקיע. הסיבה היא שמדובר בטיסות שכר שאת מושביהן מארגני הנסיעות רוכשים, והללו שואפים למכור חבילות כדי למלא את חדרי המלון שעליהם התחייבו, כך שלמכירה בשוק החופשי נותרים כרטיסים מעטים. בדקנו אפשרות לטוס דרך אתונה, ומתברר שהחברות הסדירות יודעות לנצל את העונה החמה ולקבוע מחירים לא כדאיים לנוסע.

אחרי שהשקענו בכרטיסי טיסה, החלטנו לחפש דיור צנוע. באמצעות Airbnb מצאנו ב־Colonial Family Apartments דירה בת שלושה חדרים ומטבח, מאובזרת ומטופחת, עם מרפסת רחבת־ידיים בעיירת הנופש פליראקי, בחוף המזרחי של האי, כ־15 קילומטר מהבירה רודוס. עלות הדירה בבית שבו דירות נופש אחדות וגם בריכה הסתכמה ב־600 יורו לשבוע. נכון, הדירה הייתה מרוחקת כקילומטר מחוף הים, אך הייתה לנו מכונית צמודה, שאפשרה לשוטט בין החופים. גם את חברת ההשכרה לרכב איתרנו ברשת. מחיריה של George Cars היו מפתים יחסית למחירי ההשכרה הגבוהים באיים. שני כיסאות ילדים או תינוקות ואפשרות לנהג נוסף ניתנו ללא תשלום.

אתנחתה תרבותית

סטיב, הבעלים של הדירות הקולוניאליות, המתין לנו עם בואנו. במקרר היו מצרכים בסיסיים כחלב, בירה ומיץ תפוזים, וגם קערה גדושה של ענבים ותאנים מפרי הבוסתן שליד בית הדירות. פליראקי היא עיירת נופש טיפוסית שצמחה מכפר דייגים ללא תכנון. היא גדושה בבתי מלון פשוטים, סוכנויות להשכרת רכב, מסעדות, ברים, מועדונים ושפע של מיני־מרקטים המספקים את צורכי התיירים, החל ממוצרי מזון, עבור במשקאות ומוצרי היגיינה וכלה בציוד לחוף הים. סטיב המליץ לנו לקנות בסופרמרקט AB על דרך המלך ללינדוס החוצה את העיירה, ואנו גילינו שעל אותו כביש, בדרך לרודוס, נפתח סופרמרקט ענקי של הרשת הצרפתית קארפור.

כמובן לא היה בכוונתנו לבלות את החופשה במטבח, ולכן ביקשנו את עצתו של סטיב בסוגיית המסעדות. תשובתו הייתה בונוס של ממש: אל תלכו למסעדות החוף התיירותיות; עלו להרים ושם תמצאו אוצר קולינרי ובחצי המחיר. הטברנה "מזה־מזה" יושבת במרכזו של הכפר קליטיאס, פחות מעשר דקות נסיעה מאכסנייתנו. את פנינו קיבלה רוז ובפיה הצעה. יש לנו ארוחה ב־12 יורו הכוללת 12 מנות. אפשר להזמין תפריט בשרי, תפריט ימי או שילוב של שניהם, הבהירה. זרמנו עמה וביקשנו ארבע ארוחות - שלושה מבוגרים רעבים ושני זאטוטים. שלוש יספיקו לכם, הציעה רוז, ואם תרעבו - נוסיף.

לשולחן הוגשו בזה אחר זה סלט יווני, סלט סלק, סקורדליה (ממרח שום ושקדים), צזיקי, קציצות ירק וקציצות בשר, צלעות טלה, קלמרי, שרימפס וצ'יפס, ואלה לוו בבירה ובאוזו. גלידות לילדים ואבטיח למבוגרים היו הקינוח. החשבון היה 36 יורו. "ומה עם המשקאות?", שאלנו. זה כלול במחיר. קשה להשוות זאת למחיר של 90 יורו ששילמנו בעבור ארוחה בת חמש מנות שאכלנו בעיר רודוס במסעדה הפרושה על פני בניין בן שלוש קומות וגג בכיכר המרכזית בעיר העתיקה.

אולם ברודוס העיר חייבים לבקר. העיר מחולקת לעיר הישנה, העתיקה ולחלק המודרני. דווקא בחלק הזה מצויים אתרים מימים קדומים יותר. מעגן הספינות הישן, מנדראקי שמו, עם פסל הצבי על המזח, הוא אחד מסמליה של רודוס. פן אחד של יופייה חייבת העיר החדשה לאיטלקים ששלטו באי מאז 1912 ועד למלחמת העולם השנייה. בני ארצו של בניטו מוסוליני הקימו שורה של מבני ציבור המאפיינים את האדריכלות הפשיסטית. חלק זה של העיר הוא סואן ורועש. עולם רגוע יותר יתגלה עם המעבר לעיר הישנה, המוקפת חומה ובה שערים אחדים. הכניסה אליה תיעשה בדרך כלל דרך שער החופש, ובאחת חשים שם בשינוי, לא מעט בזכות ריצוף האבנים של הרחוב, המבהיר שמדובר במתחם שנבנה לפני מאות שנים בידי נוצרים ומוסלמים, כך שיימצאו שם כנסיות, מסגדים וגם בית כנסת.

העיר בין החומות, על סמטאותיה ומבוכיה, מצליחה לשמור על אווירה ראויה למרות החנויות והאווירה התיירותית. אתנחתה תרבותית אפשר לעשות במוזיאון הארכיאולוגי, היושב בבניין משוקם ששימש במאה ה־15 בית חולים לאבירים ההוספיטלרים ששהו בעיר טרם הסתלקותם למלטה ב־1522 עם הכיבוש הטורקי. רחוב האבירים (Ippoton) יוליך את המטייל אל המצודה, שלימים נעשתה לארמון הגרנד מאסטרס, משכנם של ראשי המסדר הצלבני. קשה שלא להתרשם מן המבנים הגותיים שברחוב, שחלקם משמש נציגויות זרות, ובעבר היו בהם אכסניות לעולי רגל לירושלים בני אומות נוצריות באירופה. הארמון עצמו הוקם במאה ה־14, והוא נפגע קשות ב־1856 בהתפוצצות חומרי נפץ שהטורקים אחסנו בו. האיטלקים הם ששיקמוהו ב־1939. מטרתם הייתה לייעד את המבנה לשימושם של המלך ויטוריו עמנואל השני וראש ממשלתו מוסוליני. השניים, כך אנו יודעים, לא זכו לכך, ובמקומם התיירים נהנים ממנו ומן המוזיאון לתולדות האי היושב בין כתליו של הארמון.

לאחר הביקור בארמון אפשר להמשיך לשוטט בסמטאות העיר הישנה, ברובע הטורקי עם מגדל השעון והמסגד, ברחוב סוקרטס שבו מצוי הבזאר. הליכה לכיוון כיכר היפוקרטס, אחת היפות בעיר, ומשם לאורך החומה ברחוב אריסטוטלוס, מוליכה לכיכר הקדושים היהודים. מאמץ ניווטי קטן יוליך לבית הכנסת שלום, שנבנה ב־1577. הגרמנים שהגיעו לאי ב־1944 שילחו 1,673 מיהודי רודוס לאושוויץ, ורק 151 מבני הקהילה הצליחו להתחמק מהם.

בין הסמטאות

האתר המתויר ביותר באי, ובצדק, הוא הכפר לינדוס המרוחק כ־50 קילומטר מן העיר רודוס. זהו כפר ציורי, היושב על מפרץ, ועליו משקיף ממרומיו של רכס, האקרופוליס. בתיו של הכפר, הפרוש על גבי מדרון, צבועים לבן - וסמטאותיו צרות ותלולות. חובבי המזכרות לא יתאכזבו באשר הכפר משופע בחנויות אך בשל הסמטאות הצרות חשים שם צפיפות בעונת הקיץ.

הכפר נראה היטב מן האקרופוליס, שאליו אפשר להעפיל ברגל או על גבו של חמור (10 יורו לזוג חמורים המכונים טקסי לינדוס), ומן העבר האחר נראים מפרצי החוף והמעגן הטבעי הנשקפים בגוני טורקיז. אולם אל האקרופוליס מטפסים גם כדי לראותו. בדרך מעלה פוגשים נשים מקומיות המציגות את מפות השולחן המסורתיות שארגו.

ללינדוס עבר עשיר החל מהמינואים, עבור ביוונים, ברומאים, בביזנטים, ובצלבנים. הללו תרמו כל אחד בדורו לביצור חומותיו וארמונותיו של האקרופוליס ולהאדרתם. בפסגת האקרופוליס ניצבים העמודים, חלק משרידיו של מקדש אתנה.

אתר שבעת המעיינות אינו מרוחק מלינדוס, אולם כבר בביקור קודם התאכזבנו. הקיץ אינו העונה הנכונה לסור לשם, וכבר ציינו בעבר שמי שהיה בשמורות הבניאס ותל דן יכול לוותר על המאמץ. גם בעמק הפרפרים, שאמור להיות מלא במעופפים בחודשי הקיץ, לא התרשמנו יתר על המידה.

לעומת זאת, המנזר טסמביקה, באמצע הדרך בין לינדוס לרודוס העיר, מרשים ונדיר יותר. המנזר עצמו אינו מצדיק את הטיפוס ב־297 מדרגות לגובה 326 מטר, אך הנוף הנשקף משם, בעיקר על מפרץ טסמביקה - מחופי הרחצה המקסימים של האי - כן מצדיק את המאמץ. הכנסייה של המנזר מוקדשת לבתולה מריה, שאליה עולות לרגל נשים המתקשות להיכנס להריון. רק יום אחד בשנה - 8 בספטמבר - מבטיח שהתפילה תיענה, ואז הרך הנולד ייקרא טסמביקוס.