יום ראשון לפני מועד הבחירות, שתוצאתן המפתיעה תוגדר כמהפכה האמריקאית נוסח 2016, היה יום עטוף שמש נעימה, ומדשאות הסנטרל פארק בניו יורק היו גדושות בנופשי סוף השבוע. לא ניכרה כל תכונה לקראת ה־8 בנובמבר, והסממן היחיד למרוץ לבית הלבן שמצאתי באותו יום היה דוכן למכירת חולצות טי בפינה הדרום מערבית של הפארק, בצלו של אחד מגורדי השחקים הנושא את שמו של המועמד דונלד טראמפ, Trump Intrnational Hotel and Tower. על חולצות הטי היו מודפסות שתי מילים: Dump Trump, אולם לא נצפה שם תור של רוכשים.
למעשה, בעשרת ימי שהותי במנהטן (למעט גיחה אחת לברוקלין ועגינה של 20 דקות בסטטן איילנד) לא חשתי אווירה של טרום בחירות. אמנם בוושינגטון סקוור וביוניון סקוור מכרו כרזות בגנותו של המועמד יליד העיר, וכך גם בחנויות אחדות בגריניץ' ווילג', אך בשיטוטי בשדרות וברחובות, לאורך קילומטרים רבים, לא ראיתי ולו סממן אחד של תמיכה בהילרי קלינטון. כנראה אפילו ניו יורק לא התלהבה יתר על המידה מהמועמדת לנשיאות שייצגה אותה לפני עשור בסנאט.
חלפו כחמש שנים מאז שהותי האחרונה במנהטן, אז קלינטון הייתה שרת החוץ בממשל אובמה. שמחתי לראות כי חידושים שראיתי את ניצניהם אז נעשו ניכרים: שבילי אופניים ברחובות ובשדרות מרכזיות, מסלולים ייחודיים לתחבורה ציבורית, איי תנועה נוספים בצמתים (בעיקר במפגש של הרחובות והשדרות עם הברודוויי האלכסוני) שנהפכו לנחלתם של הולכי רגל על חשבונן של המכוניות. חידוש של ממש מצאתי בדמות שלטים שאוסרים עישון במרחק של 25 יארדים מכניסות לבנייני משרדים. בד בבד, לא היה אפשר להתעלם מכך שהעיר נקייה וגם לא מהנוכחות המשטרתית הבולטת ברחובותיה. זאת הגיעה לעתים לידי אבסורד.
בליל 31 באוקטובר חוגגים האמריקאים את ליל כל הקדושים - האלווין - והתכונה לקראת החג ניכרה בעיר ימים אחדים קודם לכן (בניגוד לאלם הכמעט מוחלט בסוגיית הבחירות, למעט בערוצי התקשורת). הצבע הכתום כבש בה פינות רבות, ודלועים בכל גודל וצורה נמכרו בשווקים ובחנויות והונחו אחר כך על סף בתי מגורים רבים. בחנויות מתמחות בווילג' נרכשו תחפושות, ובערבי סוף השבוע שקדם להאלווין שפעה העיר מסיבות.
בשעות הערב של יום ההאלווין צעדה לאורך השדרה השישית, מהווילג' ועד לרחוב ה־16, תהלוכה של לובשי תחפושת במה שנחשב כאירוע המרכזי של החג. ניסיוננו להגיע אל השדרה השישית העלה חרס. המשטרה חסמה את הרחובות המובילים אליה, ועם אלפי תיירים ובני העיר, רבים מהם מחופשים, נשלחנו בידי שוטרים מבולבלים לחפש את התהלוכה ברחובות אחרים. למרבה האכזבה, בהגיענו ליעד למדנו שגם רחובות אלו חסומים.
ההליכה ברחובות מנהטן חשפה ממד נוסף: לא מעט בתי עסק, ובהם מסעדות ומועדונים, היו סגורים. יצאו מהביזנס. האם בעליהם לשעבר הצביעו טראמפ? כחובבי בלוז מיהרנו בערב הראשון לשהותנו במנהטן לווילג', למועדון הוותיק והחביב עליי Terra Blues ברחוב בליקר. במהלך השבוע מתקיימים שם מדי ערב שני מופעים, בשבע ובעשר. עשרה דולר דמי כניסה. באנו למופע המוקדם באיחור מסוים. על הבמה ישב SaRon Crenshaw, זמר בעל ותק, ששר ופרט על הגיטרה בלוז מסורתי עם גוון של מוזיקת נשמה.
את מספר הנוכחים היה אפשר למנות על אצבעות שתי ידיים, וזה לא היה זה ערב יוצא דופן. היינו מלווים בבת 19 ולכן הושיבו אותנו באגף "מוגבל אלכוהול". כנראה בשל מיעוט הנוכחים התירה המלצרית הנחמדה למבוגרים שבחבורה ללגום בירה בחברתה של העלמה. ברחוב מקדוגל השכן מצאנו, כבעבר, מסעדות ומסבאות לרוב, אך התחושה שלנו בביקורנו שם הייתה שהווילג' איבד את חיוניותו, וקמו לו מתחרים ותחליפים, ולא רק במנהטן.
רכבת לשום מקום
אחד הלהיטים של ניו יורק בשנים האחרונות הוא ההיי ליין. מדובר במסילת רכבת עילית בדרום מערב מנהטן, שנמתחת מדרום לצפון דרך צ'לסי ורובע אריזת הבשר (Meatpacking district), במקביל לשדרה העשירית עם מבט לנהר ההדסון. המסילה הייתה פעילה במאה הקודמת לשם העברת תוצרת חקלאית לרובע אריזת הבשר ולבתי המטבחיים שבו. לפני שנים אחדות הפכו אותה יזמים מקרב הציבור בסיוע העירייה לטיילת שאורכה כיום הוא 1.6 קילומטר.
בשני ביקוריי בהיי ליין הייתה הטיילת הומת אדם, למרות מזג האוויר האפרורי. מקימי הטיילת שימרו את פסי המתכת והקיפו אותם בהרבה שיחים ופרחי בר, שנטועים לצד משטח העץ המשמש כשביל להולכי הרגל. לאורך הטיילת הוצבו נקודות תצפית ופינות ישיבה דקורטיביות, ובימי שמש יימצאו שם גם נטוריסטים (יש שלט שמודיע על כך).
הפיכתה של המסילה לטיילת היטיבה עם השכונות הנושקות לה. בצ'לסי, ברחובות ה־26 וה־25, בין השדרות ה־10 וה־11, נפתחו גלריות רבות שמוקמו במבני תעשיה שסיימו את תפקידם. בשני בניינים הן תפסו את שש קומות הבניין, גלריה בכל קומה.
בין השדרות ה־9 ל־10 והרחובות ה־15 וה־16 מתפרס על פני קומת הקרקע של בלוק שלם ה־Chelsea Market. השוק מציע למבקריו כל סוג של מזון ומוצר שבו יחפצו, וייחודו הוא בכך שבעלי הזיכיון רשאים לייצר במקום את מוצריהם. כך נמצאים שם מאפיות, יצרני גבינות ושוקולד לצד מסעדות ודוכני מזון מוכן, ירקות, פירות ואוכל אתני. המבנה, שבנייתו הושלמה ב־1890, שימש במקורו את בית החרושת הלאומי לייצור ביסקוויטים ("נאביסקו") שפעל עד 1958 ונעזר ברכבת המשא שנסעה על ההיי ליין, הנושק לבניין. הפיכתו של האזור לאופנתי הביאה לקומותיו האחרות של המבנה את משרדי גוגל ויוטיוב.
דרומה משם, ליד משכנו החדש של מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, הממוקם במבנה מרשים פרי תכנונו של האיטלקי רנצו פיאנו, עם כיכר רחבה להולכי רגל וקומותיו המוארות באור טבעי, מצאנו חנויות למוצרי אופנה, בהם מותגים יוקרתיים (חנות הדגל של דיאן פון פיסטנברג, למשל) וכן בתי קפה, מסעדות לקהל היפסטרי ומועדונים לבילוי בשעות החשיכה.
את רובע אריזת הבשר, שעדיין משמר מוסדות אחדים שתואמים את שמו, גילו בשנות ה־60 של המאה הקודמת יזמים גאים, שהקימו שם שורה של מועדונים עבור בני קהילתם. בעקבותיהם הגיעו חובבי החידוש האופנתי עם כל הליין, מחנויות מעצבים ועד בתי אוכל. אנו סעדנו ב־Bill’s Bar & Burger ושם התוודענו אל האופנה הניו יורקית הנוכחית: הגשת בירה מהחבית בצנצנות.
יתרון שלא יסולא בפז
בירה צוננת בצנצנת הוגשה לנו גם בדיינר שבו סעדנו ברובע וויליאמסבורג בברוקלין. גם שם הזמינו צמד הצעירים שבחבורה מנת מק אנד צ'יז (קיצור של מקרוני וגבינה, וללא כל קשר למקדונלד'ס), שהייתה מוכרת לי בזכות עברה האנגלי, אך עוררה בי תמיהה בהיותה חלק בלתי נפרד בכל תפריט דיינר עכשווי שקראתי. הצמד הביט עלי ברחמים, רוצה לומר "מהיכן אתה בא"? אנו הגענו לוויליאמסבורג כי קראנו שהשכונה על גדות האיסט ריוור היא להיט, ומחירי הנכסים בה אינם נופלים מאלה שברבעים שמעבר לנהר.
לקו L של התחתית יש תחנה בשדרת בדפורד, שהיא רחוב הקניות הראשי של השכונה. מצאנו שם וברחובות מקבילים מבנים בני שתיים ושלוש קומות, חלקם ממתינים לשיפוץ, אחרים כבר לבשו את מדי המאה ה־21. לא היה שם משהו שונה משכונות דומות במנהטן, כאיסט ווילג' או צ'לסי. לגדת הנהר נבנים גורדי שחקים מודרניים למגורים ולאחד המחסנים הישנים הוספו קומות כדי להפכו לבית מלון.
ב־East River State Park, הצמוד למחסנים שהוסבו וגם לכאלה שעדיין משמשים בייעודם המקורי, מתקיים מדי שבת באופן מסורתי שוק אוכל ובימי ראשון שוק פשפשים. הנוף של גורדי השחקים של מנהטן הוא בונוס. אטרקציות נוספות של ויליאמסבורג הן מסעדת הסטייקים הוותיקה של פיטר לוגר, מועדונים וברים אחדים שעשו להם שם וכן מבשלת הבירה ברוקלין.
המבשלה הוקמה רק ב־1987, והיא עורכת בסופי שבוע סיורים מודרכים ללא תשלום (אבל מוכרת בירה בכוסות פלסטיק). מומלץ לוותר על הסיור, ובירה ברוקלין אפשר לקבל בכל מסעדה. בכל זאת למדנו שם שהפופולריות של הבירה בארצות הברית צומחת בשיעור שנתי של שתי ספרות, ומומחים ייחסו חלק נכבד מן ההצלחה לבירה המסווגת כ־IPA - India Pale Ale, ואכן, שותפינו לטיול אימצוה.
אל מנהטן שבנו על גבי גשר וויליאמסבורג רק לאחר שהבטחנו לצמד הצעירים כי נעלה גם על גשר ברוקלין, המפורסם ממנו. הוויליאמסבורג הוא ארוך יותר, 2,227 מטרים אורכו, הוא גם רחב יותר ונושא שמונה נתיבי מכוניות (למעלה מ־100 אלף מכוניות עוברות עליו ביממה), שתי מסילות רכבת, שביל אופנים ומסלול להולכי רגל.
הגשר נחנך לראשונה ב־1903 ועבר שיקום מסיבי בשלהי המאה הקודמת. הוא מתנשא לגובה 41 מטרים מעל פני המים, אלא שהמראות ממנו נפגמים בשל גדרות המתכת שהוצבו לצד נתיב ההליכה. זהו יתרון לא יסולא בפז של גשר ברוקלין הוותיק יותר שנחנך ב־1883 (אורכו 1,825 מטרים וגובהו 84 מטרים מעל פני המים). מגשר ברוקלין מתאפשר מבט ללא סורגים על הדאון טאון והבניין החדש והנישא של One World Trade Center שנבנה במקומם של מגדלי התאומים.
