טיול באנגליה מתחיל בדרך כלל בלונדון. אחרי שהות של ימים אחדים בבירת הממלכה המאוחדת ובעקבותיה מפגש עם הקאנטרי האנגלי למדנו שוב את השונות של האי הבריטי, כפי שהתבררה במשאל העם שגרר את בריטניה לתוהו ובוהו פוליטי וכלכלי. המעבר ממסע בתוך בליל של שפות לאחידות של העגה המקומית הוא אחד מסמליו של ההבדל. בעיירות ובכפרים מדברים אנגלית שונה מהותית מזאת שהורגלנו לשמוע בסדרות טלוויזיה אמריקאיות וגם מזאת המדוברת בבירה.
ביקור תיירותי בחבל ארץ כפרי אינו צריך להיות מבוסס על התרוצצות מאטרקציה לאטרקציה, כי הרשימה ארוכה והבחירה בלתי אפשרית. אין מדובר באתרים הכלולים ברשימת עשרת פלאי עולם, המעניקה למטייל את היכולת לסמן וי ולהתגאות בו בפני כולי עלמא. ניסיוני לימדני שחווית המטייל נרכשת במהלך הטיול, מאוסף של התרשמויות ומפגשים מתוכננים ואקראיים כאחד.
מחוז דבון בדרום מערבה של אנגליה מרוחק כארבע שעות נסיעה מלונדון. הוא תחום מצפון ומדרום בים וממערב לו פרוש מחוז קורנוול שבקצה האי. במרכזו של מחוז דבון נטוע הפארק הלאומי דרטמור, הנחשב לאחד מחבלי הארץ הפראיים באי הבריטי. אנו בחרנו להתגורר באחת העיירות שבשוליו, בשנגפורד (Chagford), שבה כאלף וחמש מאות תושבים. אלו שבהם פגשנו היו חביבים וידידותיים להפליא, ואת זאת חווינו בכל מפגש עמם. כך, למשל, היימיש, הזבן באחת משתי חנויות הכלבו הוותיקות של העיירה.
החנויות הללו, הצמודות זו לזו, יש בהן הכל למעט מוצרי מזון, והן חובקות מסורת של למעלה מ-150 שנים. ההיצע שלהן משלב ישן עם חדש. הן היו יכולים לתלאות הזמן ולשתי מלחמות עולם, אך כנראה הגלובליזציה וחנויות הענק במרכזי הקניות הצליחו להדביר אחת מהן, שהכריזה על מכירת חיסול. מהיימיש הזבן ביקשנו כבל שיקשר מצלמה למחשב. הכבל הנדרש היה אחד ממרכיביה של אריזה ובה כבלים אחדים, והמחיר היה בהתאם. היימיש חשב שאין סיבה להוציא 15 ליש"ט על כל החבילה, ולכן הציע לנו לשוב לחנות למחרת. גם הוא צלם ובעל אתר, ובביתו הוא מחזיק מלאי מגוון של כבלים. הוא העניק לנו את הכבל הנחוץ בחדווה, ללא תשלום, אם זה לא הובן עד עתה.
אופיו של הנתיב
את הבוקר הראשון בדבון התחלנו בפטפוט בחדר האוכל עם ג'ון המארח. הוא ורעייתו מתגוררים בדבון 22 שנים והם מנהלים את ה-B&B זה שלוש שנים, לאחר שילדיהם עזבו את הבית. הוא אוקשיונר (כרוז במכירות פומביות) שפרש לאחרונה, ואך טבעי שהבית משופע בפריטי ריהוט וכלי נוי. ארוחה אנגלית מלאה אפשרית, אך אנו הסתפקנו בגרסה ישראלית, שהיא צנועה יותר. ארוחת הבוקר העניקה לנו הזדמנות להיחשף לנוף הסובב את "הייבורי בד אנד ברקפסט". מן החלון נשקפו כרי דשא תחומים במשוכות שיחים ובית חווה צבוע לבן. געיית פרים הבהירה שמדובר בשדות מרעה, ומבט נוסף גילה כי שם נמצא גם מעונם של עשרות ארנבים, וכל זה במרחק נסיעה של דקות בודדות ממרכז העיירה. הכיכר והרחוב המרכזיים של שנגפורד עמוסים במשך כל שעות היום. לצד הכיכר ניצב האתר המצולם ביותר בעיירה - מבנה מתומן בן מאות שנים, שבעבר שימש כמוסד כנסייתי, חדר כינוסים, בית ספר והיום יש בו בית שימוש ציבורי וחנות ירקות. עוד בולטת במרכז העיירה הכנסייה שראשיתה במאה ה-13.
את שנגפורד חוצה נחל הטיין (Teign), אחד מרבים באזור, שמזג האוויר שלו מושפע מן האוקיינוס האטלנטי, המביא שפע של גשמים וערפלים. נסיעה קצרה בכביש צר, שמשני צדדיו גדרות אבן, הוליכה למרכז העיירה ולנקודת המוצא של אחד משבילי ההליכה הרגליים, Footpath, המפורסמים של דבון. מוסד שבילי ההליכה הוא נכס צאן ברזל בתרבות המקומית, וכמובן, יש לו משמעות משפטית וקניינית. בשתי חנויות הכלבו שבשנגפורד מצאנו עשרות ספרונים בכותר "שבילי הליכה בדרטמור/ דבון".
גשר פינגל (Fingle Bridge), גשר האבן בן מאות השנים, חוסה בצל פאב שראשיתו במאה ה-19. אין חוויה מרעננת יותר מאשר ללגום בירה צוננת על גדת הנהר בתום הליכה מתונה של שעות אחדות. שמיים אפורים ליוו אותנו בלכתנו לצד המים הזורמים. מקומיים עם כלביהם חלפו על פנינו, בעוד אנו
הקדשנו תשומת לב לפרחים בגוונים של סגול, לבן וצהוב. מדי פעם נדרשים המטיילים לפתוח ולסגור שערים שנועדו לתחום את כרי המרעה. פרות ועגלים רבצו עליהם בהתעלמות מופגנת מההולכים על שניים. צומתי השבילים מאפשרים למטייל לבחור את אופיו של הנתיב שבו יפסע - לאורכו של הנהר, שם יפגוש גשרים עתיקים, או במעלה הגבעה לצד בתי חווה עם גגות קש, שעשן מיתמר מארובותיהם. העפלה אל פסגות הגבעות מעניקה הזדמנות לתצפית על הסביבה הקרובה והרחוקה. בולטת מעל מנהר הטיין טירת דרוגו (Castle Drogo), שנבנתה בין השנים 1917 ל-1930 והיא נחשבת לאחרונת הטירות שנבנו בממלכה.
המונופול על הבדיל
הנוף של דרטמור הוא פראי ומאופיין בעמקי נחלים, בגבעות אדמת בור המכוסות מעטה ירוק ובסלעי גרניט בעלי צורות מגוונות ומיוחדות. הבולטים שבהם, המכונים Granite Tors, אף זכו לדירוג איכות. הפארק הלאומי הזה מיושב בדלילות, ולהבנתנו הוא מגלם את המונח "נוף פראי" ו"דרמטי", כמו מזג האוויר המשתנה תכופות באזור. השם דרטמור ידוע ברחבי תבל בזכות הכלא המפורסם, השוכן בתחומו, ובעיירה פרינסטאון, שם ביקרנו במרכז המבקרים והמידע של הפארק, וגילינו שיש גם מוזיאון המוקדש לכלא. יש מטיילים שבאים לדרטמור בזכות השלווה והשקט, אחרים מחפשים דווקא את האקשן – טיפוס על צוקים, רכיבה על סוסים ואופניים ושייט קאנו.
עיירת וידקומב-אין-דה-מור (Widecombe-in-the–Moor) היא אחת המפורסמות שבעיירות דרטמור בזכות השוק השנתי המתקיים בתחומה. אולם גם בימים רגילים היא ראויה לביקור. היא ממוקמת בגיא והמראה שלה מן הגבעות בטרם יורדים בדרך התלולה מטה הוא מקסים. סוסי פוני, כבשים או עגלים הפוסעים במרחב הירוק שבמרכזה, צמוד לכנסיה המרשימה עם הצריח המרובע המאפיין את הכנסיות באנגליה, אינם תופעה יוצאת דופן. בתי תה ופאבים יש בה די והותר. ההמלצה שקיבלנו הייתה לחפש את Rugglestone Inn שבעיבורי העיירה, ואכן לא התאכזבנו. הפאב, שנוסד ב-1832, ממוקם במבנה דרטמורי טיפוסי מאבן גרניט אפורה. גם יום אפרורי עם טיפות גשם אקראיות נחשב אצל המקומיים כיום מתאים לשבת ליד שולחנות העץ הפזורים באחו לצד הפלג הזורם. מנת דג מלווה בבירה, כמובן, השלימה את החוויה.
אנו שבים ומספרים כאן על הפאבים, כי מדובר במוסד שהוא יותר מאשר מקום שבו שותים ואוכלים. בשנגפורד יש חמישה פאבים סמוכים זה לזה, ואנו סעדנו בכולם. האם ייתכן שזאת הסיבה שהעיירה נבחרה ב-2015 כמקום הטוב יותר באנגליה לחיות בו? העיירה הזאת היא אחת משלוש ערים בדבון, שניתן להן בשנת 1305 המונופול לעסוק בממכר בדיל שנכרה ונוצק באזור. העיסוק הזה, לצד תעשיית הצמר, הביאו לה שגשוג. נכסי הנדל"ן של העיירה, המרוחקת מאות קילומטרים מלונדון, הם יקרים, וזאת מייחסים לחיי המסחר והתרבות התוססים שלה. העיירה מארחת מדי שנה פסטיבלים של סרטים, ספרות ומוזיקה, בתחומה מתגוררים יוצרים לא מעטים ואחרים לנים בפונדקים מסורתיים וגם בבתי מלון יוקרתיים. דרך צרה של כשלושה ק"מ, צמודה לגדרות אבן ולאחד מיובלי נהר הטיין מוליכה ל-Gidleigh .Park נסענו לשם כי נאמר לנו שמדובר בפנינת יופי. ואכן, מבנה העץ הכפרי המרשים של בית המלון נטוע בלב עמק ירוק עם גן מטופח. המלון, שמספר חדריו אינו רב, מציע לאורחיו מסעדה עם שני כוכבי מישלן, וכאשר הגענו למקום חנה על המדשאה מסוק שהביא עמו זוג רומנטי, שטס לשם במיוחד כדי לסעוד ארוחת צהריים. אכן, יש חיים אחרים.
מסע בדרטמור תורם להנאה מקריאת ספר מופת, המציג בממדים אחדים את המציאות של חיינו העכשוויים במזרח התיכון, הרחק מן השלווה של דרטמור. וכך כותב דרור בורשטיין בספרו האחרון "טיט": "... ותוך יום או יומיים נופלת על ראשך מין תרדמה בהקיץ, של חיים פשוטים ונשכחים בקיץ אינסופי, מחוץ למסלולי השעטה של סוסי האימפריות, רחוק מרצועת החוף ומהערים הבצורות שאליהן תמיד לטשו את עיניהם, רחוק מקול ההמולה והשאגות של היהודים יושבי המקום הזה, הממתינים תמיד לעליית מצרים או לירידת אשור, שנים של ציפייה דרוכה וחרדה הפכו אותם קשים, חשדניים ומרירים, חשדנים כלפי כל דבר בלתי מוכר... " (הוצאת כתר בעמ’ 244). השילוב של החוויות והמילים מבהיר שאפשר אחרת.