לפני כעשר שנים יצרה מדינת מיסיסיפי, שבדרום ארצות הברית, את נתיב הבלוז, The Mississippi Blues Trail. מדובר ביוזמה תיירותית שנועדה להוביל את חובבי הז’אנר וההיסטוריה לאורך המסלול, שבו מצויים אתרים שרשמו פרקים חשובים בתולדות הבלוז, שמאז לידתו פשט מעבר לגבולותיה של המדינה הדרומית, ונודעת לו השפעה מכרעת על המוזיקה הפופולרית ברחבי תבל. מכל מקום, מיסיסיפי היא רק תחנה אחת, חשובה אומנם, לאורכו של נתיב הבלוז.
שורשיו של הבלוז נטועים בסיומה של מלחמת האזרחים, בשדות הכותנה האינסופיים בדלתא של המיסיסיפי. הוא תוצר של בני הקהילה האפרו־אמריקאית, והתחושה בקרב משוררי הבלוז בעת ההיא הייתה של עצב, לעתים בשל תנאי החיים הקשים ולעתים רבות יותר בשל אהבות נכזבות או תשוקות לא ממומשות. בשנים הראשונות ליוו את המילים הללו צלילי גיטרה, אך חלק נכבד מהם אבד. בתחילת המאה ה־20 הסגנון כבר היה מוכר בקהילות השחורים בדרום, והיו זמרים שהחלו להקליט את שיריהם. בשנות ה־30 חוו נגני ומשוררי הבלוז את השפל הכלכלי, והחיפוש אחר מקורות פרנסה הוליך אותם עם מיליונים מאחיהם צפונה לאורכו של נהר המיסיסיפי.
תוכנם של השירים החל להכיל מוטיבים עירוניים, והנגנים הבודדים התקבצו ללהקות. אל הגיטרה נוספו התוף, הבס, הפסנתר והמפוחית. תחנות חשובות לאורך הנתיב הזה, שתחילתו בניו אורלינס לואיזיאנה והמשיכו במדינת מיסיסיפי, היו ממפיס שבטנסי, סנט לואיס במיזורי ושיקגו באילינוי, שם הגיטרה והמפוחית התחברו לחשמל.
ניו אורלינס שלחוף מפרץ מקסיקו זוכה לקרדיט בעולם המוזיקה בזכות להקות הג’אז שלה, אולם עיר מרתקת זו משלבת תרבויות שונות בזכות מגוון תושביה והשפע הבידורי־תיירותי המוצע. בבירת לואיזיאנה לא נפקד מקומו של הבלוז, והוא פרח לצד סגנונות נוספים. הרובע הצרפתי ורחוב בורבון בפרט מזמנים שפע של חוויות עשרים וארבע שעות ביממה. בשהותי שם גיליתי שיש די והותר מועדונים שאפשר לשמוע בהם בלוז במהלכו של יום ולא רק בערבים.
ניו אורלינס אינה רחוקה ממדינת מיסיסיפי, שבכל זאת נחשבת למולדת הבלוז. אחד האבות המייסדים של הבלוז, כפי שהוא מוכר לנו היום, היה רוברט ג’ונסון. הוא נולד בעיר הייזלהרסט, כשעתיים נסיעה צפונה מניו אורלינס. ג’ונסון, שניגן בגיטרה, הקליט בשנות ה־30 שירי בלוז מפרי עטו, והיום הם נכס צאן ברזל ברפרטואר של כל זמר או להקת אר אנ' בי המכבדים את עצמם. אך טבעי היה שבעיר זאת יוקם מוזיאון המוקדש למייסדי הז’אנר. הייזלהרסט היא תחנה על מסילת הברזל המוליכה מניו אורלינס לצפון.
תחנתה החשובה הבאה היא בבירת מיסיסיפי, ג’קסון, ושם מצוי היכל התהילה של יוצרי הבלוז והוא ממוקם בשדה התעופה של העיר. מערבה משם, על גדות הנהר מצויה ויקסבורג, עיר הולדתו של וילי דיקסון, אחד המוסיקאים המשפיעים ביותר בבלוז ומי שיצר את להיטי הז’אנר Little Red Rooster ו־Hoochie Coochie Man. ויקסבורג וג'קסון הן בגבולה הדרומי של הדלתא, הפרושה בין הנהרות מיסיסיפי ויאזו. 300 ק”מ הוא אורכו של האזור וכ־100 ק”מ רוחבו ושם, בדלתא של הנהר, עמלו העבדים וצאצאיהם יומם ולילה, והבלוז היה נחמתם.
ל”דלתא בלוז” נודעה ההשפעה הרבה ביותר על המוזיקה הפופולרית, אולם האזור שבו היא צמחה נותר מאחור, ומוזיקאים בולטים כמאדי ווטרס והאוולין וולף, שברבות הימים השפיעו רבות על להקות הרוק־בלוז הבריטיות, היגרו צפונה לשיקגו. הבלוז בדלתא קם לתחייה בתחילת המילניום הנוכחי. זה קרה בקלארקסדייל, העיירה הנמצאת בצומת הדרכים 49 ו־61, צומת שבו לפי האגדה מכר רוברט ג’ונסון את נשמתו לשטן בתמורה לגאוניותו המוזיקלית. שחקן הקולנוע מורגן פרימן ואחד מחבריו הקימו בקלארקסדייל מסעדה ומועדון בלוז, Ground Zero Blues Club שמו.
אחריהם הגיעו יזמים נוספים שהקימו מועדוני ג'וק ג'וינט, ששחזרו מוסדות שהציעו מוזיקה, ריקודים והימורים לבני הקהילה השחורה במחצית הראשונה של המאה ה־20. בעקבותיהם צצו גם פסטיבלים. ב־1979 נוסד בעיירה מוזיאון הדלתא בלוז, וכיום הוא ממוקם במבנה ששימש בעבר תחנת רכבת. עיירה נוספת במיסיסיפי שזכתה לעדכון בלוזי היא Indianola שם הקים בי בי קינג מוזיאון ומרכז מידע המוקדשים למוזיקה ולאיש, שצלח את המאה ה־20, מהג’וק ג’וינטס בצמתי הדרכים בדלתא עד הגדולות בבימות תבל (גם בירושלים) שעליהן ניגן על הגיטרה שלו “לוסיל”. בי בי קינג, שנפטר בשנה שחלפה, שר והקליט עם המפורסמים בכוכבי הרוק.
מיזוג של סגנונות
דרך 61 נמתחה לאורך 2,300 ק”מ מניו אורלינס עד לגבול קנדה, במקביל לנהר המיסיסיפי. היא הייתה אבן דרך בתולדות הבלוז בהיותה דרך המלך לצפון, ובזכות זאת זכתה לכינוי “אוטוסטרדת הבלוז”. דרך 61 מופיעה במילותיהם של שירים רבים, שאחד מהם הוא גם שמו של אחד מתקליטיו המעולים של זוכה הנובל, בוב דילן. בעבר הדרך עברה בערים השונות, כיום היא עוקפת אותן. הנהר והדרך נפגשים בממפיס בירת טנסי, שהייתה אבן שואבת למוזיקאים שהחלו את דרכם בדלתא. רחוב ביל היה המקום שאליו הם הגיעו. בממפיס נוצר מיזוג של סגנונות, שבין השאר הצמיחו את הרוקנרול. שם גם זכו יוצרים לא מעטים להקליט את תקליטיהם הראשונים, ובהם אלביס פרסלי, שהקליט באולפני סאן של סם פיליפס. כיום ניצב רחוב ביל במרכזו של אזור הבידור של ממפיס.
העיר היא ביתה של The Blues Foundation, שהקימה את היכל התהילה של הבלוז, ובו מוזיאון שנחנך ב־2015. ממפיס מציעה היום שפע של אטרקציות עם הקשרים מוזיקליים. הראשונה שבהן היא אחוזת גרייסלנד של המלך, אלביס, שגם נקבר שם (באוגוסט השנה יציינו שם 40 שנה למותו). מוסד נוסף הוא מוזיאון הרוק והנשמה, שמספר על התפתחות המוזיקה בעיר. יצרן הגיטרות גיבסון הקים את מפעלו בעיר, ואפשר לראות שם את הליכי הייצור. אולפני Stax התמחו במוסיקת נשמה, ומוזיאון הנושא שם זה משחזר את האולפן. גם אולפני סאן, שנוסף לאלביס אירחו את בי בי קינג, רוי אורביסון וג’רי לי לואיס, הם אתר תיירותי. הסקירה הקצרה הזאת מבוססת על מידע שנשאב מן האינטרנט כיוון שממפיס היא היחידה מארבע ערי המפתח לאורך נתיב הבלוז שטרם זכיתי לבקר.
סנט לואיס שבמיזורי, במרחק ארבע שעות נסיעה ממפיס, מכונה “השער למערב”, וממנה יצאו המתנחלים מן החוף המזרחי לכיבושו של המערב הפרוע. הבלוז של סנט לואיס אופיין במעורבות הרבה של הפסנתר. אחד משירי הבלוז המפורסמים הוא “סנט לואיס בלוז” שנכתב ב־1914, וכיום העיר מתגאה ב־ National Blues Museum, שפתח שעריו בראשית העשור, כחלק מחידוש פניה של הדאון־טאון של העיר. מוזיאון הבלוז הלאומי מוקדש לסגנונות השונים של הבלוז ולאמנים שהביאו אותם לעולמנו. לצד המוזיאון יש בעיר כתריסר מועדונים,שעל בימותיהם מופיעים זמרים ונגני בלוז.
BB’s Jazz, Blues and Soups, Beale on Broadway ו־Broadway Oyster Bar הם הפופולריים שבהם.
לצד בילוי שני ערבים לצלילי גיטרות, סיירתי במבשלת הבירה Busch־Anheuse, יצרנית המותג באדווייזר, וכמובן, העפלתי לראש Gateway Arch, קשת המתכת המתנשאת לגובה 192 מטרים (אתר התיירות הגבוה בארצות הברית). האתר, שנפתח לקהל ב־1965, נועד לציין את תנועת ההתיישבות מערבה ובבסיסו תערוכה המוקדשת לנושא. ההעפלה מעלה נמשכת ארבע דקות (המעלית מושבתת עד מרס 2017). חברי ואני בילינו אותן בחברת שתי גברות חברות הכנסייה האוונגליסטית. הן היו סקרניות לדעת מהי השפה שבה שוחחנו, וכאשר התברר להן הקשר שלנו לירושלים, הן ביקשו רשות לחבק. באנו לינוק את מקורות הבלוז ונמצאנו מעניקים מגע של קדושה בת 2000 שנה.
בלוז בעיר הרוחות
שיקגו, כך נדמה, היא הכל חוץ מקדושה, ולכל אחד יכולה להיות שיקגו משלו. לחובבי הכדורסל היה מייקל ג'ורדן, כתבי הפלילים צובעים סיפוריהם עם אל קאפונה, עיתונאים פוליטיים יזכירו את ברק אובמה, שהחל שם את מסעו לבית הלבן. הכלכלנים מצטטים את מילטון פרידמן, קוראי הספרים מכירים את שיקגו של סול בלו, האדריכלים נושאים עיניהם לפרנק לויד־רייט ולקו הרקיע המרתק של העיר. אוהבי הבלוז באים למועדונים שהיו התחנה האחרונה בנתיב שעשו גדולי המוסיקאים של הז'אנר.
קל להתמצא בשיקגו, שנבנתה לחופו של אגם מישיגן. המיקום שלה מביא לעיר את הלחות הגבוהה בקיץ ואת הרוחות הנושבות בעוז בחורף, עד כי שיקגו מכונה גם "עיר הרוחות". הדאון־טאון של שיקגו נמצא על גדות האגם, "הלופ", שמקור שמו בכביש לולאה שהקיף 40 בלוקים של מבנים וכיום נוסעת מעליו רכבת עילית. שם נמצא Buddy Guy’s Legends, מועדון הבלוז של באדי גאיי, מאחרוני דור המייסדים שעדיין נמצא עמנו. הצצה ביו־טיוב מגלה שרבים ממוזיקאי הבלוז המוכרים ניצבו על הבמה של המועדון, ולאו דווקא כמובילי מופע אלא כמצטרפים אקראיים לכוכבו של אותו ערב. כשביקרתי בעיר היה המועדון סגור, אך מצאתי תחליף ראוי, ה־.B.L.U.E.S. אתר חובה נוסף הוא Blues Heaven Foundation של וילי דיקסון, שממוקם באחד האתרים ששימש את אולפני ההקלטה של האחים היהודים צ’ס (Chess Records), שהנציחו בוויניל את גדולי הבלוז משני עברי האוקיינוס.