הגלישה במדרון החלקלק במערכת היחסים עם הממשל האמריקני, שצוברת תאוצה מדי יום ביומו, מסוכנת ומסכנת אינטרסים אסטרטגיים רחבים של מדינת ישראל, דווקא באחת התקופות הקשות ביותר בתולדות המדינה.
עובדים עלינו בעיניים? "אין שום מחלוקת בין ישראל וארה"ב על רפיח"
לאן יוביל המשבר ביחסי ישראל-ארה"ב? "סיכוי אמיתי שנגיע לבידוד בינלאומי"
שיאו הנוכחי של המשבר הוא בהימנעות של ארצות הברית מהטלת וטו על ההחלטה שעברה במועצת הביטחון, שקראה להפסקת אש בעזה. התגובה המיידית מצד ראש הממשלה לבטל את יציאת המשלחת בראשות השר רון דרמר וראש המל"ל צחי הנגבי לשיחות בארה"ב, והטענות כי ההחלטה במועצת הביטחון השפיעה על תשובת החמאס במו"מ לשחרור החטופים, מה שבאופן משתמע מטיל את האחריות על ארה"ב - ליבו עוד יותר את המתיחות בין המדינות.
עם זאת, חשוב להדגיש שלהחלטה שעברה במועצת הביטחון אין משמעויות אופרטיביות ממשיות, בוודאי לא מיידיות. אבל, יש לה הקרנות שליליות רחבות על מערכת היחסים, המעורערת ממילא, בין ממשל ביידן לממשלת נתניהו, וגם על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, על דימוי העוצמה של ישראל וסביר שגם על הביטחון העצמי של אויבינו להמשיך בלחימה הרב-זירתית.
ההחלטה האמריקנית להימנע בהצבעה במועצת הביטחון לא היתה כרעם ביום בהיר, שכן ניתן לראות בה המשך ישיר למדיניות הביקורתית של הממשל בשבועות האחרונים כלפי ממשלת ישראל. כזכור, ארה"ב בעצמה העלתה הצעה להפסקת אש לפני מספר ימים שלא עברה בשל וטו רוסי-סיני.
למעשה, הכתובת היתה רשומה על הקיר באותיות קידוש לבנה - הדברים הנחרצים של סגנית הנשיא כנגד מבצע ברפיח, האזהרות מצד בכירי הממשל שישראל עלולה למצוא עצמה מבודדת, האמירה של ביידן כי נתניהו פוגע יותר מאשר מועיל לישראל, ואלו רק חלק קטן מההתבטאויות החריפות של הממשל. אלו היו איתות ברור לעומק המשבר המתהווה.
יתרה מכך, בהתבטאויות האחרונות בכלל ובהצבעה במועצת הביטחון בפרט, הממשל מעביר את המסר - נמאס לו מחוסר הנכונות של ישראל לגבש תוכנית ישימה להקלת המצוקות ההומניטאריות; נמאס לו ממראות ההרס וההרוגים ברצועה; נמאס לו מחוסר הנכונות של נתניהו לגבש אסטרטגיית יציאה; ונמאס לו להזהיר מפני ההשלכות ההרסניות של מבצע ברפיח. מעשית, הממשל משדר לישראל כי היא לא יכולה יותר להסתמך על וטו אמריקני אוטומטי במועצת הביטחון ללא שינוי בהתנהלותה.
לגלי ההדף של המשבר בין הנשיא ביידן לראש הממשלה בנימין נתניהו עלולות להיות השלכות רוחביות על מידת התמיכה בישראל בזירה הבינלאומית. הודעות קנדה ומדינות נוספות על השהייה של סיוע ובחינת הקשרים הביטחוניים, והקריאות הגוברות מצידן להפסקת אש מיידית בעזה משקפות את הלכי הרוח במערב. לכך ניתן להוסיף את ההקרנות על אויבינו, שבוודאי שואבים עידוד ממגמות אלו. ישנה האפשרות כי חמאס יקשיח את עמדתו, מתוך תקווה שהלחצים על ישראל יובילו אותה לוויתורים נוספים במו"מ לגיבוש מתווה חדש לשחרור החטופים.
המשבר עם נתניהו מציב את ביידן במלכוד. זאת, נוכח מחויבותו העמוקה לביטחונה של ישראל ותמיכתו הרחבה בה מאז פרוץ המלחמה, למול החשש הגובר מצידו כי מדיניותה של ממשלת ישראל פוגעת באינטרסים אסטרטגיים של ארה"ב, ועלולה אף להשליך על סיכוייו לנצח בבחירות לנשיאות בעקבות הביקורת הגוברת על מדיניותו מצד זרמים במפלגה הדמוקרטית.
הדבר מתחדד עוד יותר נוכח העובדה שביידן שותף מלא למטרות המלחמה של ישראל בדבר הצורך למוטט את שלטון חמאס כתנאי הכרחי ליצירת מציאות חדשה בשטח, שתאפשר בראייתו לקדם את חזונו ל"יום שאחרי". לא בכדי, ככל הידוע, הממשל נמנע עד כה מלפגוע בקשרים הביטחוניים ובסיוע הצבאי, אבל ככל שהמשבר בין המדינות יימשך ואף יחריף, כך גובר הסיכון שהוא עלול להקרין גם על תחומים חיוניים אלו.
בשורה התחתונה, כיפת הפלדה האמריקנית הינה עמוד תווך בביטחון ובחוסן הלאומי של מדינת ישראל בכלל ובעת הנוכחית בפרט. ראש הממשלה חייב לפעול בהקדם האפשרי להחזרת היחסים עם הממשל למסלולם התקין, נוכח עוצמת האתגרים הניצבים לפתחנו בדרום, בצפון וכמובן מצד איראן.
היכולת של ישראל להמשיך לאורך זמן במערכה למיטוט חמאס, לנהל לחימה עצימה מול חיזבאללה ולגבש אסטרטגיה להתמודד מול האיום האיראני המתעצם, תלויה באופן ישיר בעומק שיתופי הפעולה עם הממשל האמריקני ובנכונותו להמשיך ולספק לנו מטריה מדינית וסיוע צבאי בהיקפים נרחבים. זו החובה של ראש הממשלה לתעדף את האינטרסים האסטרטגיים והלאומיים של מדינת ישראל על פני שיקולים פוליטיים ואישיים. כל דרך פעולה אחרת עלולה להיות בכייה לדורות.