קרפ״ח גולני, סרן ד״ר בן לוי, סגר שבת ב-7 לאוקטובר במחנה צנובר בצפון לפני תרגיל גדודי. אז הוא שימש כקצין רפואה גדודי של גדוד רותם גבעתי, באותו היום, הגדוד שלו הוקפץ דרומה. כשהגיעו לאזור עוטף עזה, המשימה שלו הייתה למצוא אנשים בחיים ולטפל בהם, ד"ר בן חזה שם במראות זוועה של גופות, בתים מחוררים ורכבים שרופים.
סיפורה של גבורה: איתי הקצין הציל את איתי התינוק – ונהרג בהמשך
"עשיתי הכל כדי שהמשפחה שלי תצא בחיים": הלוחם שלחם על הבית חזר לקיבוץ
בן טיפל והציל את חייהם של יותר מ-30 אנשים תחת אש, בקרב של הגדוד שלו בכפר עזה. בין אלה שד"ר בן סייע להם, היה גם חוג"ד גבעתי, סמ"ר סער אריה, שנפצע באותו היום בבטן וברגל, ד"ר בן היה הרופא שטיפל בו והציל את חייו. סער אושפז במשך חמישה חודשים ועבר מספר ניתוחים. כעת שניהם התפנו לשיחה עם "מעריב", בה שיתפו במאורעות אותו היום.
סמ"ר סער אריה, בן 21 מגבעת שמואל שירת בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. הוא מספר שבסביבות השעה 6 קיבל טלפון מבן: "תעיר את כל המחלקה, יוצאים לעזה". סער העיר את המחלקה ואמר להם: "לא ברור מה יהיה, תעלו על מדים ותכינו את עצמכם" . בו זמנית, החיילים התחילו לקבל סרטונים ותמונות, תוך זמן קצר הם יצאו לכיוון הדרום.
סער ממשיך ומתאר: "כשהגענו לאזור העוטף עלינו על ציוד והצטיידנו בכל התחמושת שאפשר, עלינו על אוטובוסים והתחלנו בנסיעה לכיוון שדרות. בנסיעה לכיוון שדרות, הכבישים היו מלאים בכוחות צבאיים. בנוסף, מכוניות היו זרוקות בצד הכביש עם גופות בתוכן ועוד גופות באמצע הכבישים, זה לא המראה שציפינו לו". בתחילה, רצו לעצור כדי לטפל, אבל תוך כדי הבינו שאלה שבצד הדרך כבר לא ניתן לסייע להם.
הם הגיעו ליעדם ושם, בכפר עזה ניהלו לדברי סער "לחימה מאוד עיקשת". הערב ירד והחשיך בחוץ, בן וסער היו בנאפל, נקודת האיסוף, עם כל הפצועים. "שמענו רעש מגיע מצד ימין, נדרכנו, הייתי יותר חשוף מכולם והייתה לי שנייה להחליט, האם לקחת צעד אחד קדימה ולהיות יותר חשוף, לירות קודם, או קצת אחורה, להיות פחות חשוף, אבל עם אפשרות ירי מוגבלת". סער בחר לקחת את הצעד קדימה. הוא מפרט: "שמעתי את הצעדים מתקדמים מימין, אני מחכה עוד שנייה כדי לא לירות סתם, לא רציתי להרוג חייל שלנו. חיכיתי כנראה יותר מדי והוא פתח עלי באש, החזרתי באש".
אחרי הבזק של יריות, סער מצא עצמו על הרצפה. "לא מבין למה אני מנסה להתיישר ולא מצליח. אני מרגיש כאב בבטן, הבנתי שכנראה הקרמי שלי חטף כדור. צעקתי לבן "נפצעתי נפצעתי". בנוסף, הרגשתי שריפה קשה ברגל והבנתי שחטפתי שם עוד כדור". סער הוריד מהר את הקרמי כדי לבדוק אם קיבל כדור בחזה. "הבנתי שלא, אבל לאחר בדיקת הבטן, הרגשתי דם והבנתי שקיבלתי כדור בבטן".
במקביל, שני החבר'ה האחרים ממשיכים לנהל קרב מול המחבלים. "בן הגיע, ושם לי חוסם עורקים על רגל שמאל ותחבושת בגב, בכדי לעצור את הדימום. הטיפול שלו היה מאוד מהיר ואיכותי". סער מציין: "במהלך הזמן הזה, אף אחד לא ידע שאני פצוע ושמטפלים בי, לא הייתה קליטה בקשר, אלו היו ה-20 דקות הכי מפחידות שהיו לי בחיים". סער מודה שהתחיל "להשלים עם המוות". לאחר זמן, הוא שמע רעש מצד שמאל, "זה היה הסמג"ד של הגדוד. אמרתי "תודה לאל". הסמגד והרופא העלו אותו על אלונקה, פינו אותי לאמבולנס ולאחר מכן למסוק שהטיס אותו לאסף הרופא.
כשהוא מדבר על בן הוא מתרגש: "מה שיש בנינו זה לא קשר רגל. מה שעברנו ביחד, אפילו לפני השביעי באוקטובר הוא לא רגיל. בן בחר בי לתפקיד הסגן שלו, למרות שאמרו לו לא לעשות את זה. הוא משהו מיוחד, מעבר לזה שהוא פאקינג הציל לי את החיים בשביעי באוקטובר". סער מוסיף: "יש אנשים שאתה פוגש בחיים ואתה פשוט יודע שמשהו בהם מיוחד, בן הוא אחד מהם". אם במקרה איזה פצוע קורא את הכתבה, חשוב לו להעביר לו מסר: "לא משנה כמה הפציעה שלך קשה, יש דרך להתמודד ויש מה לעשות. זה חרא וזה כואב, אבל הזמן מתקן".
ד"ר בן לוי, בן 28, התחיל ללמוד רפואה בגיל 18. במקור הוא מרעננה, כעת מתגורר בהרצליה עם הארוס שלו, שהוא איש צבא. בן מספר על אותה שבת מנקודת המבט שלו: "ישנתי בחדר, מקבלים טלפון, תעלו כולכם על אוטובוסים - סעו דרומה! אני מכנס את המחלקה שלי ואומר לכולם, תיקחו תיקים, ווסטים, כל מה שאתם יכולים ותעלו על האוטובוסים. אין לי מושג לקראת מה אנחנו הולכים".
בן נסע דרומה ברכב הפרטי שלו, יחד עם הפרמדיקית. הוא חוזר על דבריו: "לא מבינים לאן נוסעים...". בסביבות 10 בבוקר הם הגיעו לשטח כינוס בדורות. "שם אומרים לנו, כל הגדוד הולך לשדרות, מחלקים לנו רימונים ואף אחד אין לו מושג. לא הקשבנו לחדשות". לשטח הכינוס הגיע הרכב של בן עם הפרמדיקית והאמבולנס. האוטובוס עם שאר החובשים הגיע באיחור, הם לא עלו על הטיוליות שנסעו לשדרות.
הם הגיעו לשדרות דרך המכללה (ספיר), "הרחובות שם חסומים ברכבים שעולים באש. אנחנו יורדים מהאוטובוס יש יריות ברקע, ופשוט גופות בכל מקום. היינו שם חצי שעה ואז אמרו לנו – תסתובבו! שינוי משימה - הולכים לכפר עזה". לפני המלחמה הם תפסו קו בנחל עוז במשך חמישה חודשים. "היינו שם בתקופת מגן וחץ" אומר בן ומוסיף: "הכרנו שם את כולם".
לפני שהגיע הוא דמיין "את כפר עזה כמו בשבתות, שהייתי סוגר בבסיס", אבל זה לא היה דומה. "אנחנו יורדים מהאוטובוסים בצומת סעד, מלא רכבים וגופות שרופות. הסתדרנו בשני טורים, דורכים את הנשק, כדור בקנה". בן מדגיש: "פה אתה מבין שאתה הולך למשהו גדול. זה הרגע הראשון שהבנו שכולנו הולכים למלחמה".
בן היה המום "איך שאנחנו נכנסים לכפר עזה, יש שם ערימה של חיילים שלנו הרוגים. ניסינו לטפל בהם, עד שהבנו שכולם מתים. נכנסנו פנימה מהשער הצהוב ומשפחה רצה לעברנו. זוג צעיר עם תינוקת, שמחבל נכנס להם לבית ושרף אותם בתוך הבית. הם היו פצועים קשה, כוויות מכף רגל ועד ראש". סער ובן לוקחים אותם מהכביש, תוך כדי כך מחבלים יורים עליהם. "חיפינו עליהם והם רצו עם התינוקת על הידיים. אנחנו בזמן הזה, משיבים באש. הענקנו שם טיפול ראשוני ומיון לפי רמת חומרה. אנחנו מבינים שצריך להגיע לביה"ח כמה שיותר מהר".
אחר כך הם התקדמו בתוך הקיבוץ בין הבתים. "מלא פצועים אזרחים, חיילים... ". בן מחליט לרכז את הפצועים לנקודת איסוף, הם בוחרים לצורך כך את חצר אחד הבתים. כשהחושך יורד והלילה מגיע, הם שמעו קולות שהתקרבו אליהם מבית ליד. בן מספר כך על האירוע בו נפצע סער: "כולנו היינו בשקט. מתחילים לירות עלינו, אנחנו משיבים באש. סער אומר: "ירו בי". אני תופס אותו בבטן ומושך אותו לקצה של הגינה. אני שוכב אחורה על הגב והוא עליי.
אני ממשש אותו, להבין איפה הפציעה, כי אי אפשר להדליק פנס. אני מרגיש שיש לו חור בכף רגל. אני מניח לו ח"ע בירך. יש לו גם חור בבטן התחתונה ובאגן. לא היה לי הרבה ציוד עליי. עשיתי לו נקודת לחיצה באגן לעצור את הדימום. אני מבין שחוץ מלהחזיק את הדימום, אין לי מה לעשות".
סער מדבר עם בן תוך כדי, "הוא ממש בלחץ. אני אומר לו" "הכול בסדר, אני אתך". במבט לאחור אני מבין שזו סיטואציה שהייתי קרוב למוות". איך מתמודדים עם הפחד, שאלנו? והוא השיב: "משהו באדרנלין גורם לך לעשות את מה שאתה מאומן לעשות".
בן מודה: "נתנו את המיטב, לא ויתרנו על אף אחד, אך לא לכל הפצועים זה הספיק". עוד הוא מדגיש: "בזכות סער אני בחיים. הבן אדם הזה הוא גיבור, הוא הציל חייהם של עשרה אנשים".
בן מציין שהוא אופטימי, "ברמת החטיבה יש לנו לוחמים מטורפים, אנשי רפואה שמוכנים לסכן את החיים שלהם. אני ראיתי את זה בעיניים שלי. כולם מוכנים לעשות את המשימה ומרגישים מוכנות, זה מדהים". בימים האלה ד"ר בן מכין ושומר על רמת המוכנות של פלוגות הרפואה והתאג"דים של החטיבה שלו (גולני), למלחמה בצפון, או במקרה הצורך לחזרה לעזה.