המלחמה באירופה והבריונות הרוסית מציבות את ישראל בבעיה אסטרטגית חמורה. מדינית, מבצעית וערכית. ערב פתיחת הלחימה באוקראינה אמרו ל"מעריב" גורמים ביטחוניים בישראל כי נראה שהאמריקאים מבינים את המורכבות והאינטרסים האזוריים ולא דורשים מישראל דבר.
בפגישה האחרונה של שר הביטחון בני גנץ עם סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס היא לא באה בדרישות כלפי ישראל. אולי היה זה מתוך התחשבות באינטרס הישראלי, או שבכל מקרה האמריקאים לא רואים בנו שחקן משמעותי רלוונטי בעימות באירופה, למרות הקשרים שיש לנו עם הרוסים. עכשיו, עם הפלישה הרוסית, הקלפים נטרפו שוב, והאמריקאים עשויים לדרוש מישראל לנקוט עמדה ברורה. כל פעולת תיאוםמבצעי הנעשית כבדרך שגרה אל מול מנגנון התיאום הרוסי בנוגע לפעילות הישראלית בסוריה הופכת עכשיו למורכבת במיוחד.
ישראל מצויה למעשה בין הפטיש לסדן. בין בת הברית הגדולה האמריקאית וכחלק מהעולם המערבי, לבין המעצמה הרוסית שמולה יש לנו אינטרסים חשובים, בעיקר בגלל הנוכחות העוצמתית שלה באזורנו. ככל שהמלחמה תתרחב, תתקשה ישראל מאוד להמשיך לפסוח על שתי הסעיפים. אם תידרש לבחור, הבחירה בצד האמריקאי היא מובהקת. אבל כל עוד היא אינה נדרשת לעשות זאת, וישראל טרם גיבשה אסטרטגיה ברורה, מומלץ בחום ששרי הממשלה ישמרו על דום שתיקה ולא יתבטאו בנושא.
בינתיים, ישראל מסתבכת בפלונטר של הצהרות ומדברת בשני קולות. מצד אחד, היה זה ראש הממשלה נפתלי בנט שנזהר מלגנות ישירות את רוסיה, ומצד שני שר החוץ יאיר לפיד נקט במדיניות שונה בתכלית, גינה את הפלישה הרוסית. כשתותחי המלחמה רועמים, זה נראה עדיין מוקדם, אבל מאחורי הקלעים דווקא ישראל הקטנה, בגלל הנוכחות הרוסית והקשרים שהתהדקו בין מערכות הביטחון, יכולה לשמש כגשר בניסיונות התיווך בין המעצמות, אבל לא נראה שכרגע יש בצד שלנו מי שמרים את הכפפה.
הלב הולך עם האוקראינים, והאירוע הזה מיטיב להמחיש עד כמה הממשל הרוסי מסוגל להיות מאוד בעייתי ליציבות העולם. תפיסת המציאות המופרזת של פוטין לגבי מעמדה ועוצמתה של רוסיה הולכת ומדרדרת את העולם לאחד המשברים החמורים של העשורים האחרונים, ומכאן גם ההקרנה האפשרית לאזורנו.
בישראל מתנהלים בתוך ענן סימני שאלה וחוסר ודאות לגבי השלכותיה האפשריות של המלחמה על המדיניות הרוסית באזורנו, אם ינקטו צעד מתריס כלפי האמריקאים, או יגיבו בחריפות לצעד, סמלי ככל שיהיה, שישראל תעשה כלפי הצד האמריקאי־מערבי. ההסלמה ביחסים בין רוסיה לארה"ב עלולה לתת את אותותיה גם בנוגע לאינטרסים הישראליים, במציאות שבה צעדי התגובה של פוטין, אם בסופו של דבר ייכשל באוקראינה, עשויים להיות לא צפויים.
היחסים בין רוסיה וישראל, שהעמיקו בשנים האחרונות, לא הופכים את מהות הקשר לברית של שותפות בין חברות אמת, זה לא המצב. בסופו של דבר צריך לזכור שהרוסים נלחמו בברית אחת עם חיזבאללה ואיראן בסוריה, ותורמים להם ידע צבאי ונשק שמהווים איום משמעותי על ישראל. מספיק לראות את המדינות וארגוני הטרור שבירכו את פוטין על הכרזת העצמאות של המחוזות הבדלניים. כך שישראל ורוסיה אינן חברות, אבל גם לא אויבות.
מערכת היחסים עם הרוסים מורכבת מאוד. ישראל, ברמה המדינית בתקופת ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וברמת השטח של מערכת הביטחון, היטיבה לנהל את היחסים בצורה מושכלת בשנים האחרונות. זאת למרות פוטנציאל הנפיצות הגבוה בשל המשך הפעילות בסוריה, או בשל שיתופי הפעולה המקומיים עם הרוסים, שעלולים לעורר את חמתה של ארה"ב.
מהות היחסים קשורה כאמור לאינטרסים. קשה למצוא מאפיינים משותפים אחרים בין ישראל ורוסיה – תרבותיים, שלטוניים או כאלה הקשורים למערך הבריתות הבינלאומיות. עד לאחרונה, במערכת הביטחון ראו אינטרס משותף לישראל ולרוסיה בהוצאת האיראנים מסוריה. במידה רבה נדמה היה שמדובר יותר במשאלת לב מאשר במציאות בשטח, כשבפועל הרוסים, שלהם אינטרסים משותפים עם האיראנים, משחקים משחק כפול.
שינוי במארג היחסים העדין עם הרוסים עלול להשפיע על ישראל לא רק בפעילות שהיא מבצעת במב"ם בסוריה, שגם כך מידת יעילותו פחותה מבעבר בגלל שינויים בדרגות חופש הפעולה והעתקת פרויקט הטילים המדויקים ללבנון של חיזבאללה. מבחינתה של ישראל, משבר עם הרוסים עלול להעצים עוד יותר את מרוץ החימוש באזור ולהגדיל את היקף הנשק הרוסי שעלול להגיע לידי חיזבאללה. כך גם לגבי הפעלת מערכות הגנה אוויריות מתקדמות שכבר עכשיו מוצבות על אדמת סוריה.
ההזדמנות הישראלית
השנים האחרונות עמדו בסימן של מחוות ורצון טוב בין ישראל ורוסיה, ובאופן נדיר נוצרו שיתופי פעולה מבצעיים ומודיעיניים סביב סוגיות הומניטריות, כמו איתור והשבת גופתו של זכריה באומל ז"ל, מנעדרי קרב סולטן יעקוב בלבנון, שגופתו הוטמנה בסוריה. כמו כן ישנם רמזים לפעולות משותפות נוספות שהתבצעו בשנים האחרונות בתיאום ובשיתוף פעולה בתחומים הומניטריים וטרם התפרסמו, בניסיון לפתור תעלומות נוספות.
שיתופי הפעולה שנוצרו אד־הוק למשימות ספציפיות, ומנגנון התיאום האווירי המשותף שמנהלים הצבאות במטרה למנוע פגיעה זה בזה במהלך הפעילות של חיל האוויר הישראלי בסוריה אינם דבר של מה בכך ויצרו שפה משותפת, שהיא מצרך נדיר למדינות המערב ביחסים מול הרוסים. ישראל אומנם שחקנית קטנה על המגרש הבינלאומי ובוודאי שבמשבר הזה, אבל בעבר ידעו הרוסים לפנות בחשאי לישראל כדי להעביר מסרים חשובים לאמריקאים, וישראל ידעה למצוא גשרים ומסילות בשיח בין המעצמות כגורם מתווך.
מבחינתה של ישראל יש לה רק מה להפסיד, ולכן הדרג המדיני, עד שפרצה המלחמה אתמול, בחר בקו רשמי מובן של אובייקטיביות כדי לנסות לצמצם את הנזקים מהצונאמי, שלאחר הפלישה הרוסית הפך למציאות. ועדיין, במנעד שבין בחירה שלא להביע דעה ברורה ועד עמידה פומבית לצדה של ארה"ב, ישראל גם עכשיו יכולה לבחור בדרך פעולה נוספת שעשויה לחזק את מעמדה כגורם מתווך, וזאת במקום שיש לנו בו יתרון מובהק גם על פני מדינות גדולות וחשובות מאיתנו. מהלך ישראלי שכזה, מעבר לחשיבותו הערכית, אף יכול לספק מעין שכבת הגנה מדינית אל מול השותף האמריקאי, בניסיון לשמור על האינטרסים שיש לישראל עם הרוסים.
מערכת הביטחון, אף שזה אינו תפקידה המובהק, היא המתאימה ביותר בשל ניסיונה והקשרים עם האמריקאים והרוסים כאחד, להוביל מהלך כזה, שככל הידוע כרגע אינו נמצא על השולחן. מהלך תיווך שכזה בין האמריקאים לרוסים דורש מעוף מצד הדרג המדיני וראש הממשלה נפתלי בנט, שמוצאים את עצמם – טרום חתימה על הסכם גרעין בווינה (שכעת לא ברור מה יקרה איתו) ומשבר עולמי ענק בעל השלכות אפשריות על ישראל – עסוקים בניסיון לפתור משבר פוליטי סביב הפנסיה של אנשי הקבע, במקום לעסוק בסוגיות החשובות באמת.
לישראל יש הזדמנות לתפוס מקום בינלאומי חשוב ומשמעותי בניסיון לגשר ולהעביר מסרים בין הצדדים, בעימות שהשלכותיו האסטרטגיות לא יפסחו גם על יציבות האזור. "במקום לנסות ליזום", אמר גורם מדיני ליונתן ליס מ"הארץ", לאחר הצהרת התמיכה העמומה באוקראינה שיצאה השבוע מירושלים, "עשינו את המינימום כדי שנוכל לחזור לעשות קולות של שטיח". אמירה זו מבטאת יותר מהכל פסיביות וחוסר מעוף ויוזמה במדיניות החוץ של ישראל.
בתוך התסבוכת האסטרטגית שבה נמצאת ישראל כעת במערכת היחסים המורכבת שנבנתה בשנים האחרונות עם הרוסים, לצד הברית המובהקת עם ארה"ב, ניצול היתרונות היחסיים עשוי לשרת את ישראל אם ייעשה בתבונה ובחשאיות. אלה הם ימים שבהם ישראל צריכה לגלות מאחורי הקלעים אקטיביות מדינית ויוזמה, גם לאחר שהמלחמה באירופה כבר פרצה.
זמן היערכות
החתימה הצפויה על הסכם הגרעין נראית עכשיו כהיסטוריה רחוקה. הסוגייה נדחקת לשולי העיסוק בזירה הבינלאומית, ואיראן עלולה גם בהקשר הזה לנצל את המצב לטובתה. בישראל לא נרשמה הפתעה מהפרטים שדלפו מהסכם הגרעין המתגבש בווינה. ההערכה הייתה שהצדדים קרובים לסגור את ההסכם, אבל מניסיון העבר, עד החתימה יכול לעבור זמן כשהנוסחים עוברים מצד אחד לשני. עכשיו המלחמה באירופה מסבכת עוד יותר את תמונת המצב וסביר להניח שתוביל לדחייה נוספת בחתימה על ההסכם.
במבחן התוצאה, ההסכם שהתגבש וכעת לא ברור מה מידת הרלוונטיות שלו לתקופה הקרובה, מחזיר את המעצמות ואיראן למסגרת ההסכם הקודם מתקופת ממשל אובמה. רק שבינתיים הזמן עבר, אך תאריך התפוגה, 2031, נותר כשהיה ובדרך לשם איראן התקדמה מאוד ביכולת העשרת האורניום, ובפיתוח והתקנה של צנטריפוגות מתקדמות. על פי ההסכם המתגבש, איראן אומנם תידרש לאחסן חלק מהצנטריפוגות, אבל לא תחול עליה חובה להשמיד אותן או להוציא אותן מהמדינה.
הממשל האמריקאי משוכנע כי היציאה של טראמפ ממסגרת ההסכם הקודם הייתה טעות היסטורית כבדה ובתוך כך לישראל, סבורים בממשל ביידן, היה משקל רב בהשפעה על טראמפ ובטעות האסטרטגית שנעשתה. בתוך כך, למרות חילופי הממשלות אצלנו, המקום שנותנים בארה"ב לישראל בעיצוב ההסכמים המתגבשים זניח מאוד, והתגובות בצמרת המדינית לאחר דליפת פרטי ההסכם המתגבש התבססו בעיקר על הפרסומים בתקשורת העולמית והרבה פחות על מידע מהימן שהגיע מהצד האמריקאי.
ישראל, סבורים בכירים במערכת הביטחון, צריכה להפנים כי ההחלטה האמריקאית היא בבחינת עניין סגור ולא לבחור בקו לעומתי כלפי הממשל האמריקאי. עליה לנסות להשפיע על שיתופי הפעולה ביום שאחרי החתימה ולוודא שמסעיף סיום התפוגה של ההסכם ב־2031 לא משתמע כי איראן מקבלת בפועל אור ירוק להמשיך להתקדם לעבר הפצצה.
במערכת הביטחון סבורים כי ההסכם המתגבש, לצד כל המגרעות שלו, יאפשר לישראל זמן להיערך טוב יותר צבאית, מבצעית ומודיעינית ולהדק את שיתופי הפעולה עם השותפות החדשות במפרץ מול האיום מאיראן. זאת לצד שיפור המוכנות לעימות אזורי עם איראן והכנת אופציות מבצעיות אמינות לפגיעה במתקני הגרעין, כאפשרות אחרונה לבלימת יכולת גרעינית צבאית איראנית, אם זו תעמוד על הפרק בשנים הקרובות.
מהבחינה הזאת, העמדה המובילה במערכת הביטחון היא כי למסגרת של הסכם גרוע ככל שיהיה, ישנם גם יתרונות אל מול המצב כיום, שבו איראן ממשיכה להתקדם בתוכניות שלה ומשלמת על כך מחיר נמוך בלבד.
לצד הסוגיות הקשורות לגרעין, מוטרדים בישראל מהשלכות היום שאחרי ההסכם, כפועל יוצא של הסרת הסנקציות, בכל הקשור להגדלת נתח ההשקעות הצבאיות של איראן באזורנו – בחיזבאללה בלבנון, במיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, בחות'ים בתימן ובחמאס ובג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה.
למרות הסנקציות הכבדות והמצב הכלכלי הקשה, באיראן השקיעו בשנים האחרונות מאמצים ומשאבים רבים בתחום הצבאי, והאיומים על ישראל גדלו והתרחבו לאזורים אחרים שמהם בעבר לא נשקף כל איום. במציאות שלאחר ההסכם, ההערכה במערכת הביטחון היא כי איראן תגביר את מאמציה ואת השקעתה במרוץ החימוש באזור, כחלק מהאסטרטגיה להתבססות אזורית והיכולת לנהל מערכה עקיפה מול ישראל באמצעות באות כוחה במזרח התיכון.
מעבר לסוגיית הגרעין, בשנים האחרונות איראן נמצאת בתהליך מואץ של בניין הכוח הצבאי שלה ושל שותפותיה בתחומי הטילים המדויקים, הכטב"מים, היכולות הימיות ותחומים צבאיים נוספים – וכל זה במסות גדולות ובתפוצה נרחבת. שיפור המצב הכלכלי באיראן כפועל יוצא של הסרת הסנקציות צפוי להאיץ עוד יותר את המגמות הללו ולהגביר את הדילמה הביטחונית של ישראל כיצד לפעול אל מול האיומים המתעצמים.
גם בסוגיה הזו, המשבר החריף בין ארה"ב ורוסיה משרת באופן ישיר את איראן, שצפויה ליהנות מחופש פעולה גדול יותר נוכח הקשב הבינלאומי, שמכוון כמעט כולו למשבר במזרח אירופה. המלחמה והפלישה הרוסית לאוקראינה עשויות להקרין על היציבות הביטחונית במזרח התיכון גם בטווח הזמן הקרוב ולעודד את האיראנים ובאי כוחם לבצע יותר פרובוקציות ופעולות התקפיות כנגד מדינות המפרץ, או אפילו כנגד ישראל בתגובה לתקיפות המיוחסות לחיל האוויר בסוריה. גם לאפשרות הזאת צריכה ישראל להיות ערוכה, לצד הזהירות הנדרשת כעת ביחסים אל מול הרוסים, שעשויים לגלות עכשיו פחות סובלנות להמשך התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה.