כשהמלחמה פרצה, סא״ל (מיל׳) כרמית, בת 46, אשר מתייצבת באופן קבוע למילואים בפיקוד צפון בתור מפקדת תא תחמושת, עמדה בפני אתגר קשה. מצד אחד, היא שירתה מעל 20 שנה כקצינה בצה״ל, ולכן חשה צורך עמוק לתרום למאמץ המלחמתי במילואים.
מצד שני, כמחנכת כיתה יב׳ ורכזת מגמת חשמל בבית הספר תיכון אזורי גליל מערבי, היא לא רצתה להזניח את תלמידיה שחיים בגבול הצפון, והיו זקוקים לה יותר מתמיד בתקופה ביטחונית קשה זו. סא״ל (מיל׳) כרמית החליטה לעשות את הבלתי ייאמן, ולשלב בין שירות המילואים האינטנסיבי במשמרות בפיקוד הצפון - לבין עבודתה כמורה - וגם כאמא. מאז תחילת המלחמה, היא מקפידה לשמור על קשר יום-יומי עם התלמידים שאותם היא מחנכת ומלמדת.
״ב-7 באוקטובר, גויסתי ישר למילואים בפיקוד צפון - ובמקביל הייתי צריכה לדאוג גם למתן מענה חינוכי הולם עבור התלמידים שלי - ומצאתי את עצמי במצב יוצא דופן. מיד היה ברור לי שאני חייבת לתת מענה כפול: גם למאמץ המלחמתי למען המדינה, וגם לחינוך תלמידיי. ביטחון וחינוך זורמים בדמי, ואני מאמינה שמדובר בשני ערכים ותחומים אשר שזורים זה בזה - ואסור לוותר על אף אחד מהם. גדלתי על ערכי התנדבות ונתינה, ולכן לא היה לי ספק שאעשה את כל מה שביכולתי כדי לתרום למדינה בשעת חירום - גם מבחינת ביטחונית וגם מבחינה חינוכית״.
בשירות המילואים שלה, כרמית היא מפקדת תא תחמושת בפיקוד צפון. במסגרת משימותיה, היא נותנת מענה בתחום הציוד, האספקה והתחמושת ליחידות שונות בפיקוד הצפון: ״לכל יחידה שפרוסה ברחבי פצ״ן, ישנן דרישות והקצאות שונות, וכדי לוודא שכל היחידות המפוזרות מקבלות את הציוד הדרוש להן, אני עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם המטכ״ל, ומעלה לשם את דרישותיהן״.
בית הספר בו כרמית מלמדת, בית הספר התיכון אזורי גליל מערבי, נותן מענה לתלמידים שגרים בקו העימות, אשר חלקם פונו מבתיהם ביישובים בקרבת הגבול הצפוני, מחשש לתגובה חריפה של חיזבאללה. במציאות הנוכחית העכשווית, אותם יישובים כמו שתולה, יערה, זרעית, מעונה, גורן, נטועה ועוד. ממשיכים להיות מטווחים על ידי חיזבאללה, באמצעות כטב״מים, רקטות או טילי נ״ט, כך שחלק מתלמידיה עדיין מפונים ולא חזרו לבתיהם: ״בית הספר שלנו נותן מענה לתלמידים שחלקם גרים בגבול הצפון, אשר פונו מבתיהם מיד לאחר ה-7 באוקטובר, והם חווים אתגרים רגשיים מורכבים מאוד. בהתחלה, ביה״ס נאלץ להפסיק את פעילותו במתכונת הרגילה - ולעבור ללמידה מרחוק דרך הזום. במקביל, על אף העומס, חילקתי את זמני בין משמרות בפיקוד הצפון לבין שיעורי הזום - והתאמצתי מתוך ידיעה שהם עברו כבר תקופה ארוכה של למידה מרחוק בקורונה, ועכשיו הם נאלצים להתמודד גם עם המלחמה. בחודשים האחרונים, התלמידים חזרו ללמוד פרונטלית בבית הספר, ועברו ללמידה בקרבת מרחבים מוגנים. חשוב לי לתת לתלמידים את השגרה וביטחון שמגיעים להם״.
כרמית מוסיפה ואומרת כי בלי התמיכה של משפחתה - היא לא הייתה מצליחה לעמוד באתגר: ״בני המשפחה שלי תומכים בי מאוד, ומסייעים לי לתמרן בין המשימות השונות. יש לי 3 ילדים - בן ושתי בנות. שתי בנותיי הן בעצמן כבר משרתות בצבא, במקביל אני במילואים - כך שהבנים, בעלי ובני בן ה-14, מחזיקים את העורף המשפחתי בבית, ומסייעים לנו בכל מה שניתן. מעבר לכך, גם בית הספר והצוות תומכים מאוד, גמישים - ועושים הכול כדי להתאים את תוכניות הלימודים למצב החירום״.
״אני גאה להיות חלק מהמאמץ המלחמתי, הן כקצינה בצה״ל והן כמורה. אני יודעת שאני תורמת משמעותית להגנה על המדינה, ומקווה שנוכל להחזיר את התושבים לבתיהם בבטחה - בהקדם האפשרי״, אומרת ומדגישה כי מאחר שהיא בעצמה גם תושבת הצפון - היא מודעת עוד יותר לחשיבות הביטחון באזור: ״אני נחושה לעשות כל מה שביכולתי כדי להגן על אזרחי הצפון. אני מאמינה שביחד, מורים, תלמידים וחיילים, נוכל לנצח במלחמה. האמירה ״ביחד ננצח״ מבחינתי זו לא קלישאה - מאחר שכולנו לוקחים חלק במאמץ המשותף להגנה על המדינה - גם בשדה הקרב וגם בעורף. אני לא יודעת מתי המלחמה תסתיים, אבל אני יודעת שאני אעשה כל מה שביכולתי כדי לתרום למאמץ המלחמתי ולחנך את תלמידיי בצורה הטובה ביותר - שבקרוב יהפכו גם הם לחיילים ולחיילות״.
באותו בית הספר בו כרמית מלמדת, מחנך גם רס״מ (מיל׳) חגי, בן 43, מורה לאזרחות ומחנך כיתה יא׳. הם אף משרתים יחד במילואים בבור פיקוד צפון - במכלול האספקה. חגי משרת כיום במילואים כסמב״ץ בתא התחמושת, אך בעבר שירת כלוחם בגדוד 5030 בחטיבה 238 - ועד שנת 2018 היה שם במילואים. עם פרוץ המלחמה, חגי ניסה לחזור לגדוד אך ללא הצלחה: "הרמתי טלפונים לחברים מהגדוד שלי, ניסיתי לבקש להתגייס לשם בחזרה״, הוא מספר. "רציתי לתרום למאמץ המלחמתי בכל דרך אפשרית, אך לצערי, הניסיון לא צלח, הבנתי שזה בלתי אפשרי", הוא מודה. על אף הסירוב, חגי לא ויתר, ופנה לכרמית שמלמדת איתו יחד בבית הספר, במטרה להתנדב ולעשות מילואים בפיקוד. שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, חגי כבר החל לשרת בפיקוד - ומאז, כבר 8 חודשים, הוא עובד יחד עם כרמית בתא התחמושת. במסגרת תפקידו, חגי מספר כי ״בתא מקיימים משמרות, כך שאני יכול לשלב את עבודתי בבית הספר - יחד עם המילואים. בבקרים, אני מגיע לבית הספר, מלמד כרגיל לפי המערכת - ומשם מגיע ישירות לפיקוד צפון. בפיקוד אפילו הקימו פינת עבודה מרחוק, שגם זה דבר שמקל עליי לקחת חלק בישיבות והשתלמויות דרך הזום״.
למרות העומס הרב, חגי לא שכח את תפקידו כמורה: "מצאתי זמן בין משימה למשימה לשוחח עם תלמידי״, הוא אומר. "אני משתדל לחזק ולעודד אותם, להעניק להם תקווה. אחד הדברים המבורכים הם שכמחנך, במהלך כל יום, יש לי את האפשרות להקדיש רבע שעה לשיחה על תוכן ערכי עם תלמידי הכיתה", הוא מספר. "בזמן הזה, אנו משוחחים על נושאים שונים, ביניהם גם קשיים אישיים ותחושות שצפות בעקבות המלחמה. יש לא מעט דברים שצפים. בנסיעות שלי הלוך וחזור מפיקוד צפון, אני מטלפן לתלמידים שפגשתי במהלך היום בבית הספר - אשר נראו מדוכדכים ומשתדל לעטוף אותם עד כמה שאפשר״.
חגי רואה בגיוסו דוגמה חשובה לתלמידיו: "בשירות המילואים יש היבט של אהבת הארץ והמולדת, וכל עוד מתאפשר לי לתרום ולתת מעצמי למדינה - זו חשיבות עליונה עבורי. בייחוד בתור מורה לאזרחות, חשוב לי להנחיל בתלמידים ערכים של אהבת המולדת, נכונות לתרום וערבות הדדית. לכך אנו מחנכים אותם״, הוא מדגיש. "אני מקווה שהם רואים בי מודל לחיקוי, ולומדים ממני את חשיבות המעורבות האזרחית. מעבר לכך, אני רואה ערך רב בלהמשיך ללמד למרות המילואים. חשוב לי לשמור על שגרת התלמידים, לשדר להם ביטחון ועקביות, במיוחד לאור חוסר הוודאות והשינויים בתקופה המורכבת הזו, בה חלק מהם נאלצו להתפנות מבתיהם״.
מבחינת חגי, הגיבורה האמיתית בסיפור היא בכלל אשתו: ״חוץ מהיותי מורה ומילואימניק, אני נשוי ואב לשלושה ילדים, ואשתי עוזרת לי לתמרן בין הלימודים לצבא, בלעדיה לא הייתי מסוגל לעשות זאת״. גם סא״ל (מיל׳) ש׳ התגייס למאמץ הביטחוני והחינוכי כאחד, והוא משרת בפיקוד הצפון כמפקד מכלול בינלאומי במרכז השפעה והנעת אוכלוסיה - וגם עובד כמחנך ומורה בתיכון בצפון. ב-7 באוקטובר, הקפיצו אותו למילואים, וכבר בצהריי אותו היום - הוא התייצב בפיקוד.
במסגרת תפקידו במילואים במערך קשרי חוץ, הוא מקבל דיווחים על אזרחים חפים מפשע וארגונים כמו האו״ם וכוחות בינלאומיים שונים שנמצאים בסכנה - כאשר צה״ל רוצה לתקוף בדרום לבנון. מעבר לכך, הוא אחראי להעלות את הסיכונים הקיימים לקישור לאו״ם. בחודש הראשון של המלחמה, סא״ל (מיל) ש׳ כלל לא יצא מהפיקוד, ורק לאחר כחודש החל לצאת פעם בשבוע לביתו. בכל פעם כשהוא היה יוצא הביתה, היה בדרך חזרה עובר בבית הספר כדי לדבר עם התלמידים, לשמור איתם על קשר - ולהוות דוגמה אישית.
כמורה, ש׳ מחנך את תלמידי כיתה י׳ וגם מלמד פיזיקה. הוא אומר כי בלי גיבוי של אשתו ושל בית הספר - לא היה מצליח לעמוד ולתמרן בין 2 המשימות: ״בכל החודשים שנעדרתי, צוות המורים גיבה אותי. כיום, כחלק מהמילואים, אני עושה משמרות בין 3 ל-4 ימים, כדי שבין לבין - אוכל לצאת ולעבור בבית הספר, ולשמר את השגרה של התלמידים. מבין אנשי הצוות, ישנם 5 מורים שמשרתים במילואים במהלך המלחמה. כל הצוות החינוכי שלא התגייס למילואים, עושה הכול כדי שנסתדר בצבא. הצוות אפילו דאג למשפחה שלי, כמה מורים נסעו לביתי בימי שישי כדי להביא עוגה ואוכל למשפחתי. הדאגה, האכפתיות והערבות ההדדית של אנשי הצוות מעניקים לי המון כוח ואנרגיה. מעבר לכך, בית הספר מנסה שהתלמידים ירגישו כמה שפחות בחסרוני, ומצד שני - גם הצבא עוזר לי כמורה להספיק להגיע וללמד את התלמידים שלי. כל אחד חושב על האחר - מערכת החינוך וצה״ל הן מערכות סינרגיות״, מתאר.
״מעבר לכך, האפשרות לעבוד כמחנך ומורה מקצועי ולשלב גם שירות מילואים תוך כדי - לא הייתה מתאפשרת עבורי אם לא היה לי בית תומך כל כך. אשתי היקרה היא הלוחמת האמיתית שדואגת לילדים ולכך שהבית הפרטי שלנו ימשיך לתפקד כסדרו. יש מאחורי שלושתנו ומאחוריי שאר המילואימניקים והמילואימניקיות משפחות ובני זוג תומכים, שעוזרים לנו לתרום את חלקנו במלחמה הזו. באופן כללי, בכל הצער של המלחמה, יש קצת נחמה לגלות את העם שלנו מחדש, יש כל כך הרבה אנשים טובים מסביבנו״.