עמנואל שמעונוב עלה בגיל שלוש עם הוריו מברית המועצות וגדל בבית ציוני מאוד. הוא לא הצליח בלימודים בגלל הפרעת קשב וריכוז, כמעט התייאש ונשר מהלימודים, וסיים 12 שנות לימוד בקושי רב. לאחר שירות צבאי בתור מפקד טירונים, הבין שהוא רוצה להמשיך לתרום למדינה, ובחר בהוראה מטעמי שליחות. לאחר מספר שנים מונה לרכז שכבה, וכבר עם מחשבות להמשך להיות מנהל בית ספר. עמנואל שוחח עם "מעריב" וסיפר את סיפורו. 

ספר לי על עצמך 
"אני עמנואל, בן 36, גר במבשרת ציון, נשוי ואב לשלושה בנים. עליתי בגיל שלוש עם ההורים מברית המועצות וגדלתי בנווה יעקב בירושלים".

ספר לי על התהליך שלך בתיכון
"בבית הספר היה לי קשה מהיום הראשון, המורות אפילו צחקו עליי. הייתי כל כך לא מאורגן שהן קראו לי 'המפוזר מכפר אזר', זו הייתה מן בדיחה כיתתית כזאת. לא הצלחתי בלימודים אבל עד שלב מסוים הייתי ממשיך לבוא לבית ספר למרות הקושי, לא היה לי משהו אחר לעשות. כשהגיע גיל ההתבגרות, הגיעה איתו גם החוצפה שלו והתחלתי להבריז ולמצוא לעצמי בילויים מחוץ לבית ספר. גם כשהייתי אוזר מוטיבציה ומנסה להגיע לבית הספר, לא הייתי מצליח וכל הזמן הרגשתי שאני לא בסדר. לכן בגיל ההתבגרות התחלתי להבריז יותר ולהסתובב בשכונה במקום. 

"הגעתי למכללת אור גבעת רם, שם נרשמתי למגמה טכנולוגית איכותית וחשבתי שאוכל להצליח בלימודים, אבל זה לא תפס. העדפתי להסתובב עם חברים, בנות, שתייה וכולי. הייתי מגיע רק לטיולים שנתיים, משתכר עם חברים ויותר לא מופיע. המחנכת שלי מאוד נאבקה עלי, גם רכז השכבה. הסיבה היחידה שבכלל סיימתי 12 שנות לימודים היא בזכות אבא שלי, שביקש מהרכז לא להפיל אותי. לא הגישו אותי לבגרויות אפילו ובמגמות בכלל לא הבנתי על מה מדובר בכיתה. סיימתי פצוע וחבול". 

ספר לי על התהליך שלך בצבא
"תמיד ידעתי שאני רוצה להתגייס לצבא, מגיל קטן הייתי מאוד ציוני. כשהתגייסתי נכנסתי לגדוד דוכיפת, היום זה חטיבת כפיר. עברתי טירונות, סיימתי מסלול ויצאתי לקורס מ"כים. כשסיימתי את הקורס הפכתי למפקד טירונות קרבית. בתור מפקד הייתי מעביר הרבה שיעורים לטירונים, מצאתי את עצמי כל הזמן מעביר שיעורים. הרגשתי שאני ממש טוב בלהסביר דברים, למרות שהייתה לי כיתה מאוד משונה, כיתת קב"ן כזאת.

"אחד שלא יצא מהבית לטיולים לעולם ומצא את עצמו בקרבי, שני ההורים שלו התגרשו, האמא התחתנה עם אישה והאבא עם גבר. כל העניינים הכי מורכבים בפלוגה נפלו עלי. עם זאת יצרתי רוח צוות בכיתה שפיקדתי עליה, היה לי איזה חייל שהיו לו ענייני רגשיים שלא הבשילו, ביקרתי אצלו בבית ויצרנו איתו תהליך. אפילו אמא שלו, שהייתה מורה בעצמה, העריכה אותי בתור מפקד וגם העבירה אותי תהליך בתור מורה. עשיתי ביקורי בית רבים בתור מפקד בן 19. שם הבנתי שזה מעניין אותי, ועדיין חשבתי שאני אמשיך בקריירה צבאית. נורא התאכזבתי כשלא הצלחתי להמשיך בצבא, באתי עם הרבה ציונות מהבית". 

אז איך הגעת בעצם להחלטה להיות מורה? 
"כשהשתחררתי, ידעתי שאני עדיין רוצה לעשות משהו שיתרום למדינה ומשהו שאני טוב בו, ככה בחרתי בהוראה. נכנסתי לתכנית רביבים באוניברסיטת העברית ושם עוד פעם פגשתי את עצמי בתור תלמיד שלא מצליח, באתי רק עם ידע מהבית מקריאת ספרים וכדומה. זה היה 'טו מאץ'' בשבילי, היכולת להתמיד הייתה קשה לי מדי ופרשתי. בסוף החלטתי לחזור ואיכשהו קיבלו אותי שוב. ככה סיימתי את התואר שלי עם תעודת הוראה.

"עכשיו אני יכול לומר שאני לא שופט והכי מבין את התלמידים שלי, כל דקה וכל שעה מלווה אותי עמנואל התלמיד. לכן אני מאוד מבין אותם, אני לא הייתי מסוגל לעשות את מה שהם עושים. התלמידים לא מאמינים לי, הם חושבים שאני איזה חננה בננה כי לא הייתי ילד מופרע, פשוט לא הייתי מגיע כי התקשתי עם קשב וריכוז. התלמיד שהייתי מלווה אותי ללא הפסקה". 

 מה הרגע שבו הבנת שאתה נהנה ללמד? 
"הבנתי שאני עושה את זה טוב במשך כל החוויה הפיקודית, אבל היה רגע אחד שהכי זכור לי. כשהמג"ד עצמו הגיע להתרשם ובא לראות מי זה עמנואל שעושה את הדברים שהוא עושה עם כיתת טירונים שהיה להם אפילו שלט משל עצמם. גיליתי בעצמי את היכולת לגבש קבוצה סביב משהו". 

איך זה היה בשבילך לחזור למערכת? 
"זה לחזור למערכת שאני לא מכיר, הרבה דברים אני חווה כמורה שלא חוויתי כתלמיד. אני כל הזמן מתקשר עם עצמי בתור תלמיד. אני בתיקון עם עצמי, לחוות מה זה בית ספר. 

לא היה מוזר בהתחלה? 
"היה מוזר, מוזר לי עד היום. לפעמים יש גם מורות לצדי שנורא מזכירות לי את המורות שהיו לי. לא מזמן אמרו לי שאני משנה את הדעה של מורים אפילו, גורם להם לראות יותר את הכל מהזווית של התלמיד, זה ריגש אותי מאוד. עם עצמי אני גם אומר אבל, עד שנהייתי מורה שפטתי לטובת המחנכת שלי אבל כשנהייתי מורה הבנתי כמה היא נלחמה עליי. זו הסיבה שנכנסתי לחינוך, רציתי להשפיע.

"כמה שנים הייתי בהתלבטות אם אני רוצה להיות פשוט מחנך ומורה טוב, או להמשיך לתפקידים גבהים יותר. עכשיו אני חושב שכן כי זה ייתן לי יכולת השפעה הרבה יותר גבוה. הציעו לי פעם להיות מנהל אבל סירבתי כי לא הרגשתי מוכן לזה. עכשיו אני מרגיש שאני מוכן". 

איך שומרים על רצף חינוכי ותקווה בקרב התלמידים בזמן מלחמה? 
"כשהתלמידים שלנו חזרו מהתקופה הקצרה שלמדו בזום בתחילת המלחמה, העברתי להם הרצאה 'צו שעת שגרה', כדי לתת להם להבין שלמרות הכל המטרה שלנו היא לעזור להם להצליח ושיהיה להם הכל. בשביל זה אנחנו לא זזים לא מילימטר, לא שמאלה ולא ימינה. כמובן שניסינו להכיל השנה ולתת מענה רגשי. יש תלמידים שאיבדו את האחים ואת האבות שלהם בקרב. עשינו טקסים וכנסים. רציתי להעביר להם את המסר שאנחנו זוכרים אותם, את הבוגרים שלנו שגם איבדנו. רציתי להעביר לתלמידים שלי את המסר שאנחנו רואים אותם וזוכרים אותם, שאנחנו חלק מהקהילה". 

מה המסר שלך? 
"אם אתה רוצה לתרום לחברה, אז כל אחד יכול לתת משהו. אדם חייב לעשות למען אחרים ולא להעלים עין. זה כמו במקרה של שריפה – אם אין לך דלי מים, אז יש לך בקבוק, אם אין לך בקבוק אז יש לך כפית. חינוך זה הכפית שלי. מצאתי את עצמי ומצאתי דרך לתרום למדינה בהוראה. אם מישהו מתלבט איך הוא יכול לתרום מהצד שלו, הייתי ממליץ לו להשקיע בדור העתיד שלנו דרך חינוך. ולתלמיד שלא מצליח כרגע, רק שידע, שתמיד יש אפשרות לתקן ולבחור דרך אחרת".