עוד שבועיים עתידים תלמידי ישראל לפתוח את שנת הלימודים החדשה ואולי המאתגרת ביותר שידעה המדינה, בצלה של מלחמת “חרבות ברזל” שבקרוב תמלא שנה לתחילתה וקצה לא נראה באופק.
לקראת פתיחת שנת הלימודים: חדר מורים וירטואלי לתמיכה הדדית
בעקבות המלחמה הנוכחית: תוכנית חדשה תכשיר בני נוער להיות שגרירי הסברה בעולם
לצד הלחימה בעזה והחזית הצפונית המופגזת ללא הפסקה, תושבי הצפון יציינו בקרוב שנה לרגע שבו נעקרו מבתיהם. בין פיזורם של תלמידים בבתי ספר שונים לפי אזורי פינויים, ישנם בתי ספר בודדים בצפון שהועתקו יחד עם המורים, התלמידים וההנהלה למקום חדש ועורפי, ויפתחו את
השנה החדשה בסביבה זרה, אך ביחד.
קריית החינוך השש-שנתית (כיתות ז’ עד י”ב) אורט דנציגר בקריית שמונה מונה 1,400 תלמידים, וכיוון שאין מתחם אחד שיוכל להכיל כמות כזו גדולה של תלמידים, חולקו התלמידים וצוותי ההוראה לשלושה אזורים שונים עיקריים, כשהם מתעתדים ללמוד יחד כקהילה נפרדת (ולא עם תלמידים ממקומות אחרים): במתחם BIG פוריה בטבריה, במתחם בדרום תל אביב ובמתחם באילת.
“במציאות כזו אני, כמנהל, צריך לנהל את בית הספר, את התלמידים ואת המורים שמלמדים במרכזים האלה”, מסביר עופר זפרני, מנהל אורט דנציגר.
“אני לוקח אחריות על בתי הספר האלה באופן ישיר, וזאת בידיעה שאין ודאות ושהכל זמני, כמו גם השילוב במסגרות החינוכיות האלה. בשנה החולפת הייתי צריך לוודא קודם כל שכל ילד ישתלב במסגרת חינוכית כי הייתה תחושה שאוטוטו חוזרים, אבל ככל שחלפו החודשים והבנו שלא נחזור בקרוב, היינו צריכים להתארגן על מקומות חדשים".
"בדצמבר האחרון, כשההורים התחילו להבין שזו לא מציאות שהולכת להשתנות כל כך מהר, דאגנו לשילובים והשמות של ילדים בבתי הספר שאליהם הם פונו דרך מחנכי הכיתות, ואז ריכזנו כמה שיותר תלמידים, ככל שהתאפשר, במתחמים הללו. כמנהל אני צריך לדלג מתל אביב לטבריה ולאילת, וזאת בנוסף לתלמידים בודדים שפוזרו באזורים שונים, במידה שהתפנו למקומות מרוחקים”.
איך ההתאקלמות של המורים והתלמידים בבית ספר בעיר אחרת שלא מוכרת להם?
“לא נעים לי להגיד לך, אבל בשנה החולפת התרגלנו לנדוד ולהחליף מקומות. בשנה החולפת הקמתי שלוש פעמים בית ספר בתל אביב: בהתחלה התמקמנו באוניברסיטת תל אביב, אבל אז התחילה שנת הלימודים האקדמית ופינו אותנו למתחם בסינמה סיטי, מקום לא סימפטי בכלל, בלי חלונות, צפוף, שקוף וללא מרחבים עבור התלמידים".
"החזקנו שם מעמד עד סוף שנה, אבל אז פינו אותנו כעת לבית ספר ‘גוונים’ (לשעבר) בתל אביב, בית ספר ריק שהייתי צריך להקים מ־א’ ועד ת’. אחד היתרונות של המרכזים האלה, וזה יתרון עצום, הוא שהמורים הם מורים מבית הספר בקריית שמונה, שפונו גם כן, ואז התלמידים פוגשים דמויות חינוכיות מוכרות".
"דבר נוסף, התלמידים פוגשים את החברים שלהם. בגילים האלה הסביבה החברתית היא קריטית, והעובדה שהם פוגשים את החברים שלהם גורמת לתלמידים להרגיש בנוח יותר, למרות שהם לא בבית. זו נקודת אור”.
בוא נדבר גם על החסרונות.
“בית הספר הוא לגמרי אלתור. אין מעבדות, אין חדרי מחשבים, אין מספיק מרחבים, אין נקודות התכנסות. אלו דברים שאתה לומד להעריך אותם רק אחרי שהם לא קיימים והם קריטיים לסביבת לימודים נורמטיבית אצל תלמיד".
"זה הבסיס. מבחינת הסעות, החבר’ה שילמדו בטבריה יגיעו מקריית שמונה, חצור, ראש פינה, צפת, כרמיאל וכל מרחב כנרת, וזה למעלה משעה נסיעה הלוך וגם חזור".
"לתל אביב יגיעו ילדים מהרצליה, רעננה, חולון וכו’, שגם פה יש זמן נסיעה ארוך בגלל הפקקים. אלו לא דברים שהילדים שלנו רגילים אליהם. אנחנו מגיעים ממקום קטן, הם מגיעים ממרחק פסיעות לבית הספר. פה הם פתאום חשופים לקצב ולו”ז אחרם לגמרי. זו התמודדות לא קלה בכלל עבורם".
"בתל אביב ההתמודדות יותר מורכבת מטבריה, כי תל אביב זו עיר גדולה עם המון פיתויים וקצב של 24/7, משהו שאינו מוכר לילדי קריית שמונה, זה משהו שמאוד הטריד בהתחלה את התלמידים ואת ההורים אבל מתרגלים”.
“נחזור בלי להסס”
כששואלים את זפרני מה יעשה אם פתאום יגידו לו לחזור לקריית שמונה, הוא משיב בלי היסוס: “אני מוכן לקחת בשתי ידיים את ההצעה הזו. יהיה קשה למחוק את החיוך שלי מהפנים. זה יהיה אושר גדול".
"הלוליינות הזו שאנחנו עושים עכשיו היא כי אין לנו ברירה. אני חושב שאנשי החינוך בעת הזו מהווים את העוגן הכמעט יחיד שנשאר לתלמידים וההורים האלה, בזמן שבמקומות אחרים החיים ממשיכים כרגיל, כאילו אין מלחמה. בהתחלת המלחמה הייתה שעת רצון וכולם נורא עזרו ונרתמו, וכעבור שנה זה כבר הרבה יותר קשה".
"לאנשים יש פחות מוטיבציה לעזור, אתה מרגיש שאתה קצת נטל ולא ממש רצוי. ברגע שיגידו לנו לחזור לקריית שמונה, נחזור מבלי להסס, בטווח המיידי, למרות האתגרים וההתמודדות".
"זה יהיה הרבה יותר שפוי בסביבה שלנו, בבית שלנו, במרחב שלנו ובבית הספר שלנו. יש לנו בית ספר יפהפה בקריית שמונה, מאובזר, מפנק,
מרווח ומכיל. זה יהיה הרבה יותר קל מעכשיו".
"חשוב לי שגם מי שלא נמצא בסיטואציה של מפונה יהיה יותר רגיש ויותר מודע לעובדה שיש הרבה מאוד תלמידים במדינת ישראל שלא נמצאים בבית, ושיבין שהמציאות הזו קיימת ואי אפשר להתעלם ממנה”.
בית הספר לחינוך מיוחד “שחפים” במועצה האזורית מבואות החרמון נמצא מספר שנים במבנה זמני (עד שייבנה משכנו הקבוע) בקיבוץ עמיר באצבע הגליל.
“בית הספר ‘שחפים’ הוא בית ספר לתלמידים עם מוגבלות שכלית, במצבים בינוני, עמוק, מורכב וסיעודי”, מספרת מנהלת בית הספר ליזה גרין. “אנחנו צוות עם פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, מורות, מחנכות הוראה, מחנכות ועוד גורמים חינוכיים. כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר פונה חלק נרחב מהצוות שלנו וחלק המשיך לחיות תחת אש בצפון".
"בשלב הראשון הבנו מהר שאנחנו חייבות לתת מענה מיידי לתלמידים שלנו, אז התחלנו בביקורי בית, שליחת מטפלים למקומות פינוי והוראה מרחוק, תוך כדי שאנחנו חושבות על פתרונות, ואז החלטנו להקים שלוש שלוחות של בית הספר: במג’דל שמס, בקצרין ובחצור”.
איך מנהלים בית ספר בכמה מוקדים?
“בכל מרכז מיניתי מנהל בפועל ביומיום: במג’דל שמס ניהלה המורה לערבית, בקצרין ניהלה הסגנית שלי ובחצור ניהלה המרפאה בעיסוק שלי. שלוש מנהלות, ואני ריכזתי את הכל. זה היה טירוף, כולל נסיעות, כולל פתרון בעיות מרחוק של האזורים. אני חושבת שאם לא היה לי את החוסן שיש לי, אז היה לי קשה לעבור את כל האתגרים שיש לי: אני מפונה מביתי בכפר גלעדי, הבעל שלי מגויס מה-7 באוקטובר, הבת שלי מגויסת ואני ושני ילדיי מפונים מהקיבוץ מה־8 באוקטובר”.
“התרגשות גדולה”
את שנת הלימודים הקרובה יפתח בית ספר “שחפים” כמקשה אחת במקום חדש, אזור התעשייה צח”ר בראש פינה. “ברגע שהבנו שלמבנה בקיבוץ עמיר אנחנו לא יכולים לחזור, התחלנו לחשוב מה אפשר לעשות ולחפש מקומות שבהם ניתן יהיה לאחד את בית הספר, ויחד עם מנהלת מחלקת החינוך של מבואות החרמון ועם מכללת החינוך המיוחד במחוז הצפוני וסגן מנהל המחוז, חיפשנו מקום שיתאים לאפיון האוכלוסייה שלנו ונמצא המקום בצח”ר”, מספרת גרין, שבעודנו מדברים נמצאת בהכנות אחרונות להכשרת בית הספר במקום החדש.|
“יש בזה אתגרים מאוד גדולים: מלבד העובדה שמדובר בעבודה פיזית מסיבית של הקמת בית ספר מאפס, עם שולחנות, כיסאות וכל הציוד, אריזת כל הציוד מבית הספר בעמיר והובלתו למקום החדש, יש לי אחריות גם כלפי המורים ושאר חברי הצוות שמגיעים לעזור ונרתמים במסירות רבה למשימה, גם כשבדרך יש טילים וסכנות".
"המשימה שלי היא לגייס אותם ולגרום להם להגיע לעבודה למרות הסכנה כי אנחנו צריכים לתת מענה הולם לתלמידים, זאת בנוסף לכך שמדובר במקום חדש וזר. עם זאת, עצם זה שמצאו לנו מקום חדש שקורם עוד וגידים ושבנינו בית ספר מהמם, אם יורשה לי לומר, גורם להתרגשות גדולה”.
איך התלמידים מקבלים את הסביבה החדשה?
“בימים האחרונים הגיע תלמיד מתוק עם סבתא שלו כדי לראות את המקום, ובתוך כל העומס, הכניסה שלו נתנה לי אור בתוך הטירוף שאני עובדת בו מ-6 בבוקר ועד 12 בלילה כי זה מזכיר לי בשביל מה אנחנו מגויסים. אנחנו הפה שלהם”.
מה האתגר העיקרי בפתח שנת הלימודים?
“חסרים לנו עוד צוותים, יש לנו עוד צוותים מפונים, וזה שרשמית סיימנו את ההכנות רק לפני כמה ימים, למרות שזו החופשה שלנו, והמון אנשים מהצוות שלי מתגייסים לתת יד בכל מה שצריך וזה מרגש, אבל זו עייפות מאוד גדולה. אנחנו בית ספר שעובד בכל החופשות ואני רוצה שיהיה להם קצת אוויר".
"אל תשכח גם שיש מורים שחוששים לנסוע בדרכים, וגם הורים שחוששים להביא את הילד לבית הספר בגלל הנסיעה בדרכים, אבל מבחינתי אין פה סימן שאלה: בית הספר שלנו ייפתח ב-1 בספטמבר, אלא אם כן יהיו כוחות שהם מעלינו".
"אז יש הרבה רגעים של קושי, ייסורי מצפון אישיים ומתחים, יש לחץ מאוד גדול לעמוד בכל מה שצריך, אבל לצד כל זה אני באמת מרגישה שאני מקבלת תמיכה שאני אפילו לא יכולה לדמיין אותה".
"אני לא מאמינה שתוך ארבעה חודשים הקמנו בית ספר מאפס. בבית הספר יש גם ממ”דים מסביב למבנה, הרשות והמחוז עוטפים אותנו, ואנחנו מרגישים שיש לנו גב. להגיד שאין לי אתגרים או רגעי ייאוש? זה יהיה שקר מוחלט, אבל בגלל שאני מרגישה שאני לא סוחבת את זה לבד ושיש לי את הצוות שלי ואמון מלא מההורים, זה נותן לי את הכוח לעשות מה שאני עושה. אני מאוד מאמינה באפיון האוכלוסייה הזה. אני מרגישה שזו שליחות אמיתית עבורי, אז גם כשקשה, מתמודדים”.
לסיום, יש מסר שחשוב לך להעביר?
“אני מאוד מקווה שהמצב הביטחוני יאפשר לכל הצוותים ולכל התלמידים שלי להגיע בבטחה יום-יום לבית הספר, ושנוכל לתת להם את כל המענים שנדרשים להם”.