חיילים מחוץ לשער ושעות תמיכה רגשית: העוטף נערך לחזרה ללימודים

רגע לפני פתיחת שנת הלימודים בשבוע הבא קיבלו תושבי היישובים בעוטף עזה הודעות מפיקוד העורף, כשבאחת מהן מפורטות ההנחיות להתנהגות תלמידים בהסעה בשעת חירום - להתכופף מתחת לקו החלונות, להגן על הראש עם הידיים ולהמתין עשר דקות. הודעה זו עברה בקבוצות הווטסאפ של בתי הספר ושל הורי התלמידים, עוררה חרדה רבה, ובעיקר הציפה שוב את הדעות החלוקות בנוגע לחזרה ללימודים בעוטף.

זאת לאחר שבחודשים האחרונים חזרו בהדרגה מרבית המפונים לבתיהם ולאחר שב־15 באוגוסט הסתיים מימון המדינה עבור מלונות לחלק מתושבי העוטף ביישובים שבהם נקבע שאין מניעה ביטחונית לחזור ולא נדרש בהם שיקום פיזי, מה שהוביל לכך שחלק מהמפונים חזרו להתגורר בעוטף, גם אם בלית ברירה. “ככל שהזמן עובר, אני מבינה שזה באמת אתגר. יש המון חוסר ודאות ותחושת אי־אמון קשה. כל משפחה מוצאת פתרון”, אומרת גל פיחוביץ מקיבוץ דורות, הפעילה בתנועת “קומו!”, שהוקמה לאחר ה־7 באוקטובר בידי תושבים מיישובי החזית בדרום ובצפון.

שבוע לפתיחת שנת הלימודים: יותר מרבע ממוסדות החינוך אינם ממוגנים
נתוני למ"ס: המגזר הממשלתי מימן 80.5% מכלל הוצאות החינוך

“היכולת להגיד מהו הפתרון הנכון כמעט ולא קיימת. יש המון נוקשות וחוסר יכולת להכיל את כל הבעיות. אנחנו מזהים שיש בעיות במספר המורים, בפניות שלהם, כי גם הם עברו טראומה, במצב של הילדים, שצריכים עכשיו הרבה מאוד חיזוקים, בייחוד כשהם חוזרים למסגרות ביישובי
העוטף אחרי שפוזרו ברחבי הארץ ולמדו לימודים חלקיים בשנה שעברה, ונוצרו פערים. יש בעיות ביטחוניות והיעדר ביטחון בהסעות. אנחנו לא יודעים מה עתיד לקרות.

"חזרתי באפריל, ואני מקבלת פניות ממושבים ומקיבוצים אחרים שלא רוצים לחזור אבל אין להם ברירה. יש חוסר יכולת להכיל את הפרט ולהבין שיש הרבה חברים מהקהילה שלנו שנפגעו באופן קשה ולא מתאים להם או שהם לא יכולים לחזור כרגע, זה מסובך. בגדול התחושה היא שמשרד החינוך הפך להיות כלי נגד התושבים, שבאמצעותו מכריחים אותם לחזור לבתיהם.

"איזה נבחר ציבור מוכן לקחת על עצמו את האחריות על אוטובוסים עמוסים בילדים שעומדים במגרש חניה סמוך לגדר עם עזה? בתנועת ‘קומו!’ אנחנו מרגישים שצריכים לאפשר את מרב הפתרונות ולגלות את מרב הגמישות, ואם כבר איזושהי מועצה החליטה על פתרון אחד, אז צריכים לעשות את זה בהסכמות רחבות ובשותפות - ולא בכפייה או מהיעדר ברירה”.

מהם הקולות שאת שומעת מהורים?
“תחושה של חוסר ודאות. שבוע לפני שנת הלימודים ויש הורים שעדיין לא יודעים איפה הילדים ילמדו, האם יש הסעות או אין למי שיחליט לשלוח את הילד שלו לבית ספר עורפי, כמה ילדים יהיו בכיתה? זו אי־ודאות שעוטפת את כולם. יש הרבה הערכה למורים והבנה שהם עברו שנה קשה ועוד שנה קשה לפניהם, וצריך למצוא דרך לחזק אותם כי הם שחוקים. כתנועה אנחנו מתמקדים כרגע בדאגה לחוסן המורים, לחוסן התלמידים ולביטחון התלמידים בהסעות ובמרחבים המוגנים”.

"מפקירים אותנו"

בשנת הלימודים החולפת ילדי דורות, הממוקם מזרחית לשדרות, למדו עם ילדי קיבוץ רוחמה, שנמצא מזרחית מדורות ומרוחק יותר מהגבול. בשנת הלימודים הקרובה אפשרות זו חסומה בפניהם ופתוחה רק עבור תלמידים מהיישובים סמוכי הגדר כפר עזה ונחל עוז, שצפויים לחזור בתחילת או בהמשך שנת הלימודים מהמקומות שאליהם פונו. לשאר הקיבוצים הסמוכים - כמו אור הנר ומפלסים - אין מקום בבית הספר הזה.

“התחושה היא שמפקירים אותנו”, אומר אב ממפלסים. “התחושה היא של אטימות. פונינו כמו כולם, נדדנו בלית ברירה, וכשנאלצנו לחזור – חזרנו למציאות קשה. אשתי ואני לא מצאנו פתרון לבעיה ועדיין בודקים כל מיני כיוונים”.

קריית החינוך שליד קיבוץ מגן, שבחלקו הדרומי של העוטף, מול חאן יונס, כוללת את תיכון "נופי הבשור". ב־7 באוקטובר תלמידים מבתי הספר בקריית החינוך נרצחו, נפצעו או נחטפו, וכעת, הורים ביישובים המרוחקים יותר מהגדר מעלים חשש גדול בנוגע ללימודים במקום. “אני מצאלים ופונינו למצפה רמון למשך חמישה חודשים. עוד לפני שחזרנו, התחלנו, קבוצת הורים, לדבר עם המועצה האזורית וביקשנו מענה עורפי”, מסביר אבי אורפז, מורה להיסטוריה בתיכון "נופי הבשור" ואב לילדים שלמדו בשגרה בקריית החינוך.

“כהורה, לא דמיינתי שלא יהיה מענה עורפי. צריך להבין שמבית הספר רואים את עזה. עכשיו בונים שם חומה נגד טילים ומוצבים חיילים, זה יותר מלחיץ. בסוף ההבנה היא ששום דבר לא השתנה מלפני ה־7 באוקטובר, זה רק יותר מפחיד. זו התחושה שלנו. ביקשנו מהמועצה מקומות עורפיים באזור צאלים וגבולות.

"רצינו שימצאו מענה או שיקימו בית ספר או שישמישו בתי ספר שכבר לא בשימוש. המועצה לא נתנה לנו תשובות ודחתה אותנו, עד שקבוצה של הורים הגיעה לפגישה אצל גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, הוא אמר: ‘לא יקום ולא יהיה’. הוא לא הכיר בנו, למרות שהגענו קבוצה גדולה של הורים. הוא טען שאנחנו לא מייצגים אף אחד.

"הפתרון הזמני הוא בית ספר זמני בקיבוץ גבולות, שהוקם יש מאין ולא היה מסודר, זה היה פלסטר בזמן שהיינו מפונים. כשהתחילו לחזור מפונים, הוקם בית ספר בצוחר, שהמועצה קוראת לו ‘אזור עורפי’, אבל חלק מההורים מתנגדים להגדרה הזאת, כי יש שם בומים ואזעקות, והמרחק הוא כ־7 ק"מ מהגבול. הוא הוקם לטובת הנוער, וכולל חטיבה ותיכון. כולם רוצים לעזור למועצה האזורית אשכול חוץ מהמועצה האזורית אשכול”.

כרגע, הפתרון המוצע להורים של "נופי הבשור" שלא מעוניינים לשלוח את ילדיהם לשם הוא בית הספר "אשל הנשיא", המרוחק כחצי שעה נסיעה מ"נופי הבשור" ונמצא על הכביש שבין אופקים לבאר שבע. להורים לתלמידים ביסודי מוצע לשלוח את הילדים לבתי הספר שהוקמו בקיבוץ גבולות וביישוב צוחר, שניהם מחוץ לגבול של 7 ק"מ מהרצועה. “הבן שלי, שעולה לכיתה ח’, ילמד ב’אשל הנשיא’, זו נסיעה של 30 דקות, והבת שלי, שעולה לכיתה ד’, תעבור לגבולות. הרבה הורים שולחים את הילדים שלהם לשם ולתיכון ‘רמת הנגב’”, אומר אורפז.

“בנובמבר האחרון התחלתי לעבוד בתיכון ברמת הנגב, מועצה דרומית אלינו, והתחברתי מאוד למקום ולאנשים, ככה שאני מוצא את המקום שלי שם ולא בתיכון ‘נופי הבשור’ שבו לימדתי. קיבלו אותנו בחום ובאהבה, ויש שם תלמידים שלי מבית הספר, אז הסביבה הייתה די מוכרת. אני לא מסוגל לחזור לעבוד ב’נופי הבשור’. חשוב לציין שהרבה נרשמים גם לקריית החינוך, למרות קרבתה לגבול, כי הילדים רוצים להיות עם החברים שלהם, זה דבר חשוב לשיקומם.

"יש הורים שהסכימו לזה בגלל הסיבה הזאת ויש הורים שסומכים על הצבא. המועצה לא מגובשת, כל אחד מפוזר במקום אחר. ההורים שולחים את הילדים בפחד כי קשה להם לעמוד מול רצון הילדים. תחשוב שהנסיעה לקריית החינוך היא בכביש 232, ‘כביש המוות’ או ‘כביש הדמים’, כפי שהוא כונה ב־7 באוקטובר, שבהמשך שלו היה פסטיבל הנובה. אשתי פסיכותרפיסטית והיא אומרת שאי אפשר לרפא טראומה במקום שבו נוצרה הטראומה.

"איך אפשר לרפא את הטראומה של הילדים כשהם יעברו כל יום דרך הכביש הזה, יחשבו על המחבלים שהיו שם ויראו את האנדרטות? זה לחוות את הטראומה כל יום מחדש. בסוף המועצה הכריעה אותנו, פיצלה אותנו, ולכן לדעתי השיקום יהיה קשה מאוד”.

מהמועצה האזורית אשכול נמסר בתגובה: “בעקבות מגוון הקולות שעלו בציבור לגבי פתיחת שנת הלימודים תשפ״ה, הקימה המועצה אסיפת חינוך ציבורית הכוללת נציג מכל אחד מיישובי המועצה, אנשי חינוך ואנשי מקצוע מתחום החוסן. המלצות אסיפת החינוך הציבורית, יחד עם חוות הדעת הביטחוניות והפדגוגיות ושל אנשי החוסן הוצגו למליאת המועצה ועל בסיסן קיבלה המליאה החלטה כי בית הספר התיכון יפתח באשכול בקריית החינוך. עד כה נרשמו לתיכון באשכול כ־800 תלמידים. לטובת הורים אשר מעוניינים במיקום עורפי, עומדת אפשרות רישום לתיכון 'אשל הנשיא' הנמצא במועצה שכנה, כולל העמדת הסעה”.

“רוב התיכוניסטים חוזרים ל’נופי הבשור’ מהסיבה פשוטה - הם רוצים להיות עם החברים שלהם, בגילים האלה זה יותר מורגש מאשר אצל תלמידים בבתי ספר יסודיים”, מסבירה נעם מש, יו”ר ועדת חינוך בקיבוץ רעים. “ההורים רוצים שלילדים שלהם יהיה טוב מבחינה חברתית, בעיקר אחרי הטלטלה שהם עברו. ביום שישי חזרנו לקיבוץ רעים, אחרי שהיינו מפונים לתל אביב, וכאמא אני בדעה שאם אני חוזרת לקיבוץ אז אני מרגישה מספיק בנוח כדי לשלוח את הילדה שלי, שעולה לכיתה א’, לקריית חינוך.

"אני יודעת שיש הרבה הורים שלא מסכימים ולכל אחד יש את הסיבות והסיפור האישי שלו. חשוב לי שלבת שלי, שעושה את המעבר מגן חובה לכיתה א’, יהיה מעבר חלק כי גם ככה זה מעבר קשוח. יש לי עוד ילדה שעולה לטרום חובה שתהיה בגן של עין הבשור. אנחנו הולכים על כל הקופה. יש חששות אבל אני מרגישה הרבה יותר בנוח ובטוחה בקיבוץ”.

"חיילים מחוץ לבית הספר"

תמי מנשה, מנהלת בית החינוך "שער הנגב", נמצאת בעיצומן של ההכנות לקראת שנת הלימודים, שבה יחזרו לבית הספר תלמידים שפונו למשך חודשים רבים מבתיהם למקום המוכר – במתכונת קצת אחרת: “עדיין יש יישובים מפונים, כך שלא כולם חוזרים, אבל הרוב חוזרים. הגדלנו את כוח האדם, הקטנו את כמות התלמידים בכיתות, נתנו ארבע שעות רגשיות טיפוליות לתמיכה נפשית בתלמידים.

"נתנו שמונה שעות חינוך לכל מחנך בכיתה כדי ללוות את הילדים, בנינו תוכניות מבוססות מקום כדי שהתלמידים לא ילמדו רק בכיתות, עבדנו על נושא החוסן האישי והחברתי של הילדים. הדגשים שאנחנו שמים הם חינוך השלם - ראיית כל ילד וילדה לאורך כל שעות היום בשיתוף עם החינוך החברתי, גיוס כוח אדם, ביטחון, בטיחות ופיצול לכיתות קטנות”.

יש פחד טבעי של ההורים לשלוח את הילדים.
“בוודאי, וגם חשוב לציין שיש חיילים מחוץ לבית ספר לאורך כל היום, יש עטיפה רחבה של הביטחון הקהילתי כדגש מרכזי מאוד. הבאנו תוכניות אחרות לילדים, גם מההיבט של הלמידה, וגם מתוך צורך לקחת את מה שעברנו ולהכניס אור לתוך החושך הזה. חשבנו מחוץ לקופסה, והמטרה שלנו היא להמשיך לעשות זאת. ההיערכות שלנו מבוססת על החוסן של התלמידים והמורים, על חדשנות ועל צמצום פערים”.

איך ההרגשה של צוות המורים והתלמידים לחזור לבית הספר אחרי זמן רב?
“יש התרגשות גדולה מאוד. ניהלתי שיחות עם נציגים של רוב היישובים המפונים שלנו, והילדים רוצים לחזור לבית הספר. זה מבחינתם המקום הבטוח שלהם, עם החברים שלהם והחוסן שלהם. יש ילדים שייצאו משפיים לבית הספר כי חשוב להם. ההתרגשות עצומה וכולנו מחכים לזה”.

“פתחנו את שנת הלימודים הקודמת ב־3 במרץ, כשחלק מהתלמידים הגיעו וחלק עדיין היו מפוזרים עם משפחותיהם ברחבי הארץ”, מספרת אילה חדד, מנהלת בית הספר היסודי לאמנויות “שקמים־מעוז” בשדרות. “בהתחלה היינו בתפוסה של 50%, ולאט־לאט יותר ויותר תלמידים חזרו לשדרות. את שנת הלימודים החדשה נפתח בתפוסה של כ־93% מהתלמידים שחזרו לעיר.

"האתגר העיקרי הוא להחזיר את התלמידים לתלם כי כל אחד מהם פונה למקום אחר, היה בקצב אחר ולא הייתה אחידות מבחינת החומרים. זה תהליך מרגש של תקומה מחודשת. העיר הייתה חסרת חיים ופתאום לראות את החיוך של הילדים גרם להבין את החשיבות של התהליך. האתגר הגדול מאוד הוא לקיים יום לימודים מלא וארוך למרות הקשיים”.

איך את נערכת בבית ספרך לשנה הקרובה?
“כשאני מכינה את המצגת ליום ההיערכות ואני מסתכלת על מה היה בשנה הקודמת, אני כל הזמן במעין הדחקה. אני שמה בצד את כל הקשיים ומכינה את השנה בצורה מיטבית. מה ההבדל בין אופטימיות לתקווה? תקווה היא אופטימיות עם תוכנית עבודה, וזאת הגישה שלנו בתקופה הזו כי יש לנו לצמצם פערים משמעותיים מבחינת החומר הלימודי והכל לפי תוכנית עבודה מוקפדת ומדוקדקת. הצוות שלי מבין את החשיבות. אנחנו לא שוקעים בדיכאון, אלא מבינים את השליחות שלנו למען תקומת העיר”.

ההורים לא דואגים כשהם שולחים את הילדים לבית הספר כשהמלחמה נמשכת ברקע?
“בשדרות אנשים כבר פחות דרוכים ומתוחים. ההורים סומכים עלינו שנשמור על הילדים שלהם, ואנחנו משתדלים לעבוד על עצמנו ולהיערך לכל מקרה של אזעקה, להתנהל באופן רגיל בצל המלחמה הזאת. אנחנו מסתכלים קדימה באופטימיות. זה לא פשוט כי יש הרבה כאב, יש לנו תלמידה שאיבדה את שני הוריה, למשל, וילדים ששכלו בני משפחה, ככה שעצוב מאוד”.

רם זהבי, מנהל מחוז הדרום במשרד החינוך, מסר: "משרד החינוך ליווה ומלווה את אוכלוסיית התלמידים החל מה־7 באוקטובר ואת צוותי החינוך שפונו מיישובי העוטף בשיתוף פעולה הדוק עם הרשויות המקומיות, כדי להתאים להם את המענה הנדרש. המשרד גיבש מתווה ייחודי, במסגרת סל תקומה, לתקצוב כל תלמידי העוטף המוגדרים בהחלטת ממשלה ומעניק מעטפת של תמיכה לאלו ששבו ליישוביהם ולאלו שנקלטו ביישובים אחרים. בתוך כך הקים המשרד מוסדות חינוך עורפיים וכן גיבש יחד עם הרשויות מתווה למענים חינוכיים הכוללים סיוע רגשי, לימודי וחברתי למען חיזוק החוסן והמסוגלות של התלמידים ושל צוותי החינוך".