נסעתי להודו בתחילת אוגוסט, רציתי קצת להתנתק ממה שקורה בארץ, כדי להתחיל שנה קצת יותר חיובית. שמעתי במקרה על הריטריט של עמותת כפר איזון, התלבטתי אם ללכת כי במהלך טיול את לא רוצה להתעסק בכאב, אלא ליהנות. אבל החלטתי ללכת וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי", מספרת עינב אמסטר, שהשתתפה בריטריט הייחודי במנאלי בהודו, שמשתתפים בו שורדי נובה, חיילים שלחמו ב"חרבות ברזל", אנשים מפונים מביתם שבצפון ובעוטף, וכל אחד אחר שחווה קשיים בעקבות ה־7 באוקטובר.
אמסטר, 24, מדריכת כושר מתל אביב, הצליחה להימלט ממסיבת הנובה. "באופן כללי יש את עינב של לפני 7 באוקטובר ויש את עינב של אחרי. אלה באמת שני אנשים שונים", היא מספרת ומציינת, "צריך ללמוד להכיר את האדם החדש, לאהוב אותו. זה שוני מבחינת תחושת הביטחון, מבחינת להכיר אנשים, מבחינת להתבגר. אני נמצאת במסע כדי ללמוד להכיר ולאהוב את עצמי אחרי ה־7 באוקטובר. כל מי שהייתי איתו בנובה ניצל, ברוך השם, אבל יש תחושות של 'למה אני ניצלתי ולא אחרים?' ואיך מתנהלים עם זה ביומיום. יש גם חרדות ומחשבות שלפני כן לא עלו, כמו איך למשל מתמודדים עם רוע כמו שהיה שם. בריטריט נתנו לנו המון כלים דרך מדיטציה, דרך סדנאות שונות. כולנו בקבוצה הרגשנו מאוד בבית. יש את הפחד הזה של לדבר על הדברים הקשים לך ולברוח מהכאב, ואז פתאום את מבינה שלדבר על כך זה מרפא. יצאתי מהריטריט הרבה יותר מחוזקת".
"מתעוררים בצרחות"
"הייתי בהודו פעמים רבות, אני נמצא בקשר עם המון אנשים שם, והתחלתי לשמוע יותר ויותר עדויות קשות על אנשים שלחמו בעזה, על אנשים שניצלו בנובה ונוסעים להודו מתוך איזה רצון להתרחק, ואז כולם מגלים שה־7 באוקטובר נוחת איתם בהודו", מספר עומרי פריש, נשיא ומייסד עמותת כפר איזון, שנוסדה לפני 24 שנים ומתמחה בעבודה עם צעירים וצעירות שנמצאים במשבר נפשי.
פריש מציין שאנשים שהגיעו להודו אחרי 7 באוקטובר כדי להתאוורר ולנקות את הראש, "התחילו לדווח על התעוררויות בלילה בצרחות, אנשים לא אוכלים, מתחילים לגמגם, מרגישים רעידות - תגובות שמכירים מטראומה ופוסט־טראומה. פגשתי לאורך השנים אלפי תרמילאים ישראלים, ופתאום ראיתי מטיילים עם עצב שלא ראיתי אותו בעבר. יש המון שיחות במהלך טרקים ובגסטהאוסים על ה־7 באוקטובר".
זה מה שהביא את קברניטי העמותה להבנה כי יש צורך לפתוח ריטריט מיוחד שיסייע לישראלים המגיעים להודו לנקות את הראש אבל ההשלכות של "חרבות ברזל" רודפות אחריהם - לעבד את הקשיים. הריטריט מתקיים במנאלי, במקום שקט ופסטורלי ליד הנהר, לאורך 12 סבבים. בכל סבב משתתפים 16 איש, כאשר הפעילות נמשכת ארבעה ימים - זאת תמורת תשלום סמלי של 22 שקלים ליום, הכולל גם לינה ואוכל.
"טסתי ב־2 ביוני למנאלי לגבש את הצוות, לבנות את הקונספט, לדאוג למיקום, לאוכל ולכל מה שצריך. להקים אוהל טיבטי מיוחד שיענה על הצרכים, לגבש סדר יום, פעילויות", מספר פריש. "ב־17 ביוני התחיל הריטריט הראשון. חשוב להדגיש שאנחנו לא מטיסים אנשים להודו, אלא הגיעו לריטריט אנשים שהיו כבר בהודו ושמעו עלינו דרך רשתות חברתיות ומפה לאוזן. כל המיזם הזה הוקם בזכות גיוס תרומות של אנשים ששמעו על הסיפור ומיד נרתמו".
מהי המשמעות של הקמת מקום כזה?
"עד כה אפשרנו לכ־200 צעירים לעצור לרגע, לארגן את כל המחשבות, הזיכרונות, לנרמל תחושות, להבין שזה נורמלי לפעמים לא לישון בלילה. בהודו למשל יש הרבה פקקי תנועה. יש אנשים שיש להם פוביה מפקקי תנועה בגלל מה שקרה בנובה. כמו כן, אחרי כל מחזור שהסתיים הקמנו קבוצות וואטסאפ לחבר'ה שהשתתפו בו. החבר'ה ממשיכים להוות קבוצת תמיכה בינם לבין עצמם - לא משנה איפה הם נמצאים - גם אחרי שהריטריט מסתיים. אם הצלחנו לעזור ל־200 צעירים, ותכפילי את זה בהורים ובאחים שלהם, אז אני מרגיש המון תחושת סיפוק".
השבוע מתקיים המחזור האחרון של הריטריט במנאלי. "הסיום תלוי בעצם במזג האוויר", מסביר פריש. "העונה בצפון הודו מסתיימת עכשיו, ואנשים בתחילת ספטמבר מתחילים לנדוד לכיוון גואה והדרום. עכשיו אנחנו בוחנים אם ואיפה אפשר לעשות ריטריט דומה גם בדרום הודו".
כיום פעילות העמותה מתפרסת על פני כמה מוקדים: כפר איזון בשדות ים; הבית המאזן "דרך האמצע" בקיסריה; איזון ארנה בהרצליה (מקום המעניק סיוע לשורדי המסיבות בעוטף ובני משפחותיהם); והבית הישראלי החם במנאלי שהוקם לפני 20 שנה ונותן מענה רחב לצעירות וצעירים שמגיעים לצפון הודו, הכולל בין היתר סוכנות נסיעות, מסעדה צמחונית, וכמובן גם אופציה לשבת ולשתף במה שקורה איתך ובקשיים שעוברים עליך.
כאמור, ביוני התווסף לפעילויות העמותה גם הריטריט במנאלי. ריטריט זה, מספרת ד"ר אורית שפירו, מנכ"לית עמותת כפר איזון, נמצא עשר דקות מהבית הישראלי החם: "היה חשוב לנו שהריטריט הזה יוכל לתת מענה למכלול הקשיים - גם לשורדי המסיבות בעוטף, גם לחיילים שלחמו ב'חרבות ברזל', גם למפונים, ובכלל לישראלים שמגיעים לצפון הודו ומרגישים שהם זקוקים לסיוע נפשי בעקבות 7 באוקטובר. הטסנו מהארץ את קרן גולן, עובדת סוציאלית שמתמחה בטראומה וחוסן, והיא מנהלת הריטריט. הכנסנו לצוות עוד שתי נשים, את לילך המתמחה בפוטותרפיה וליאת שמתמחה ביוגה־תרפיה והיא בעצם גם בעלת הגסט־האוס שבו מתקיים הריטריט ומתגוררת בהודו. בשבוע שעבר למשל הגיעה לריטריט מישהי שהייתה במהלך טיול בהודו, ושמעה שידיד קרוב שלה נהרג. היא לא הספיקה להגיע ארצה, לא ידעה איך להתמודד עם הכאב וישר נרשמה לריטריט".
שפירו, עובדת סוציאלית במקצועה, מספרת כי בארבעת ימי הריטריט ישנו סדר יום המפגיש את המשתתפים עם כלים רחבים מאוד שיכולים לסייע, כגון סשנים של יוגה, קבוצות נשימה, קבוצות כתיבה ואמנות ועוד. "הגעתי להודו לשבועיים לחזק את הצוות של הריטריט ולראות זאת מקרוב", היא מספרת. "כל סשן בתוך הריטריט היה מרגש ומצאתי עצמי שוב ושוב חנוקה בגרון, כי הגילים של המשתתפים הם פחות או יותר כמו של הילדים שלי. היה שם המון כאב ובכי, כאשר לכל אחד מהמשתתפים יש את הסיפור שלו של כאב, שכול ופרידה, אפילו מחבל ארץ. היו חבר'ה שאין להם יותר בית לחזור אליו. מישהי שם למשל אמרה שלא תוכל לחזור להיות האדם המאושר שהייתה לפני ה־7 באוקטובר".
שפירו מוסיפה ומספרת, "יש המון כאב, כל אחד במדרג שלו, זו טראומה מתמשכת. זו טראומה שהתחילה ב־7 באוקטובר ולא הסתיימה, אבל ראינו גם המון נקודות אור אפילו כבר בסוף היום הראשון של הריטריט. בתוך הדמעות ראינו ניצנים של חיוך. חלק גדול מהקבוצות ימשיכו להיות בקשר בינן לבין עצמן. חלק מהחוסן הוא תחושה של קהילתיות ומשפחתיות. אם את זה נתנו להם, אז נתנו המון".
"זוכר אבל לא מוצף"
"ב־7 באוקטובר הייתי באוגנדה עם בת הזוג שלי. ב־8 באוקטובר חזרתי הביתה והצטרפתי לפלוגה שלי", מספר אורין בן ציון, 32, מרעננה, יוצר תוכן במדיה חברתית, לוחם מילואים בחטיבה 5. "היינו חודשיים וחצי בקיבוצי העוטף, בגבול עם עזה ואחר כך נכנסנו ללחימה של חודשיים בעזה. כגדוד עברנו הרבה מאוד אירועים לא פשוטים. בגדוד שלי נהרגו שישה חבר'ה, אחד מהם בפלוגה שלי. הייתה לי היכרות עם כל מי שנהרג. עשיתי חמישה חודשי מילואים ואחר כך עוד המשכתי בהתנדבות".
ואז החלטת לנסוע להודו?
"במאי נסעתי להודו. זו לא הפעם הראשונה שלי בהודו. הרגשתי חנוק, המלחמה לא נגמרה, זה אירוע מתגלגל, והרגשתי שאני חייב לטפל בעצמי. בהודו זה שאנטי, רגוע, אפשר לנשום, זה רחוק אבל קרוב כי יש הרבה ישראלים. רציתי להתנתק כי עבורי המלחמה לא נגמרה. ידעתי שאני חייב להתמלא באנרגיות וחוסן לקראת הסבב הבא של המילואים. חיפשתי בהודו את הרגיעה. טיילתי בהודו חודשיים וחצי, ואז באמצע הטיול נחשפתי במקרה לריטריט. בחודש יולי פגשתי בהודו את מנוח וחיה, שמנהלים את הבית הישראלי החם מטעם העמותה, ואז מנוח אמר לי: 'בדיוק מישהו עכשיו ביטל, יש לך דקה להחליט אם אתה רוצה להצטרף'".
ואמרת כן.
"אמרתי שאני זורם. כבר בארץ הבנתי שאני צריך כלים להתמודד והתחלתי את הטיפול בארץ. קיבלתי כמה כלים שעוזרים להירגע, היו דברים שהכרתי, אבל בריטריט היו גם דברים שלא הכרתי, כמו למשל שיטת EMDR שלפיה לוקחים בין היתר זיכרון טראומטי, מעבדים את הסיטואציה ובעצם נשארים עם הזיכרון. כיום אני זוכר את החוויות הטראומטיות, אבל זה לא מציף אותי ברמה שזה הציף קודם. הכאב נשאר אבל זה כבר לא משתק. מבחינתי זה הישג מטורף. עשינו גם סדנת נשימות. זה הרגיע את רמת הדריכות שהייתי בה".
בן ציון מוסיף: "במלחמה חברים נהרגים, אבל אין לך זמן להתאבל עליהם. בסדנת נשימות עשינו דמיון מודרך, לקחתי את זה למקום של לעבד את האובדן, הייתה לי שם פרידה שעשיתי עם החבר'ה. לא ידעתי קודם איך אני יכול להתאבל על שישה אנשים במקביל. במהלך הסדנה הצלחתי. בריטריט הצלחתי לשחרר משהו, הרגשתי רגיעה שאולי לא הרגשתי מה־7 באוקטובר".
אבי בית אל, 32, סטודנט להנדסת חשמל, מתל אביב, גם הוא מילואימניק, מ"פ בחטיבת ביסל"ח, הגיע לטיול אופנועים בהודו אחרי לחימה ארוכה בעזה, "ואז חבר שלח הודעה שיש פה ריטריט משוגע, והחלטנו שהולכים ביחד", הוא מספר. "בתחילת הריטריט שואלים אותך מה המטרות שלך. אמרתי שאני רוצה לעצור. הייתי עד אז בדריכות אין־סופית, לא הצלחתי לעצור. זו חוויה שהרבה מפקדים במילואים מכירים, ורציתי רגע לעצור. הייתי כמעט שמונה חודשים בלחימה בעזה, וזו פעם ראשונה שמישהו בא ואומר: 'בואו תעצרו ותדברו'. בעיניי התרומה של זה הייתה מטורפת. מבחינתי זה לא היה לעבד דברים, אין לי חרדות למשל, אבל הטראומה שלי הייתה שלא הצלחתי לעצור. בלילות עדיין הייתי דרוך. מישהו בריטריט אמר לי: 'תודה על מה שעשית' - זה היה בעיניי מטורף".
כמו כן, הוא מוסיף, "היה לי כיף מאוד לשמוע שיש אנשים רגילים שבאו לריטריט, לא רק שורדי נובה, או שורדי העוטף, כי גם בלי זה, כל אחד מאיתנו חווה טראומה. בריטריט אם אתה רוצה לשתף, אז תשתף. לי זו הייתה חוויה מאוד מרגיעה וגם הפעם הראשונה שהצלחתי לעצור".