צפון מערב!", קרא השבוע תלמיד שישב בכיתה ממוזגת במרכז הארץ אל עבר מורה צעירה בתספורת אופנתית שעמדה מולו ונופפה בשלט גדול עליו נכתב באנגלית, North West. המורה, ג'ן שניידר מקליפורניה (33), התכופפה כדי שהתלמיד ישוב על דבריו, אך מאחר שהיא אינה דוברת עברית, גם בפעם השנייה היא לא הבינה. אז היא הפנתה מבט שואל אל מורה שנייה שישבה בין התלמידים, מולה, וזו הנהנה בראשה לאשר. שניידר התרצתה ועברה לכרטיסייה הבאה: Far, קראה לכיתה. ראשי התלמידים התכופפו אל דפי העבודה שלהם לאתר אצלם את המילה, שאת פירושה למדו לראשונה באותו בוקר. מימינה של ג'ן ניסתה תלמידה את כוחה ביישום המילה בשפת היומיום. My dad is far to me now , אמרה, והמורה היושבת דייקה: From.
אין זה פלא שדווקא זה הקשר שבחרה התלמידה למילה הזאת. בכפר הנוער במרכז הארץ שבו היא לומדת, חלק מחבריה הם מה שמכונה ילדי רווחה. מי שנולדו למציאות של התעללות או הזנחה, ואחרי תלאות זהו ביתם עתה.
עבור המורה ג'ן מקליפורניה, שרגילה ללמד תלמידי כיתה ה' בשכונה ממוצעת פלוס בלוס אנג'לס, זוהי רק משוכה נוספת להתגבר עליה. "החיווט פה באמת מאוד שונה ממה שאני רגילה מהבית", היא אומרת. "כשאני מלמדת בארצות הברית, אם אני מדברת אף אחד אחר לא מדבר. הם מקשיבים, הם משתתפים, הם רושמים הערות. פה הם פשוט מדברים מתי שמתחשק להם, אפילו כשהמורה שלהם מדברת. דבר אחד ששמתי לב אליו הוא הטלפון הסלולרי – אנחנו לא מרשים להכניס אותו לכיתה, ואם הכניסו, הטלפון צריך להיות כבוי ובתיק, כך שאין גישה אליו. פה אני מרגישה שכל הזמן יש להם את הטלפון ביד, שלפעמים זה אחלה כי הם משתמשים למשל בגוגל טרנסלייט, אבל כשאני מנסה ללמד והם משחקים פורטנייט, בלתי אפשרי לנהל שיחה איתם. בהחלט היה קשה לגרום להם לשים את הטלפון בצד וללמד אותם. הם גם מאוד פיזיים אחד עם השני, ואני לא יודעת מאיפה זה בא".
דרושים: מורים
שניידר נמצאת כאן כחלק מפרויקט סאמר סקול לבתי ספר שמפעילה תלמ"א - תוכנית לאומית למצוינות באנגלית. חלקה הגדול מיועד לאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה הדמוגרפית והגיאוגרפית של ישראל. כפר הנוער הוא רק אחד ברשימה ארוכה של מועצות וערים, מדן ועד אילת, שאימצו את המיזם השנה. "ההעדפה היא לגייס קודם כל את המורה הישראלי מתוך בית הספר", אומר אלון פוטרמן, מנכ"ל תלמ"א. "אבל מה קורה כשאני הולך לבית ספר בקריית מלאכי, פותח שם ארבע כיתות ויש שם מורה אחת לאנגלית?".
זה מהדהד את החוסר הכללי של מורים לאנגלית בישראל.
"זה נכון, ההערכה היא שחסרים בישראל 650 מורים מוסמכים, עם דגש על מוסמכים, לאנגלית. הרבה פעמים נראה בכיתות, בעיקר בפריפריה, שמלמד שם אנגלוסכסי במקרה הטוב, והרבה פעמים ירצו לשים שם אדם מבוגר, בין שהוא מוסמך ובין שלא. אצלנו המודל הוא תמיד אותו מודל – על כל מורה מחו"ל יש מורה ישראלי. אבל מי שמוביל פה את הסיפור זאת הרשות המקומית, תלמ"א לא באה להפריט את מערכת החינוך אלא להרחיב את השירותים שהרשות נותנת".
מלבד ג'ן מקליפורניה הגיעו השנה במסגרת התוכנית יותר מ־300 מורים ממדינות דוברות אנגלית. חודש אינטנסיבי בקיץ הלוהט של המזרח התיכון בזמן שחבריהם נופשים. לג'ן ולחבריה זה לא משנה. "כל אחד שאמרתי לו שאני באה לפה אמר: 'את לא רוצה לנוח קצת?'. אמרתי: 'לא, אני רוצה ללמד'", מספרת רייצ'ל הולנדר (28), גננת מקווינס, ניו יורק.
דווקא העובדה שמדובר בתלמידים מחתך סוציו־אקונומי נמוך משחקת לטובתה, היא אומרת. אלה המשפחות עמן היא רגילה להתמודד. "זה הקיץ השני שלי עם תלמ"א", הולנדר אומרת. "שמעתי על זה מחבר שלי שהוא מרפא בדיבור. כשהוצבתי פה שמחתי כי הרבה מהילדים זהים מאוד לאלה שאני מלמדת בבית, בקווינס. אז פה זה בעיקר עברית ושם זה ספרדית או סינית לפעמים. בשנה שעברה הוצבתי בירושלים, אז האוכלוסייה הייתה מעט שונה".
בכל זאת, גם אצלה פערי התרבות מורגשים, היא אומרת, ומחייבים אותה לערוך התאמות. "אני לא מוצאת דמיון בין התלמיד הישראלי לאמריקאי", אומרת הולנדר. "מלבד אולי העובדה שהם ילדים, וילדים רוצים לשחק. התרבות שונה דרמטית, מבנה מערכת החינוך, הציפיות. אנחנו עובדים כל כך קשה כדי לוודא שילדים לא מתחצפים, כי לא רוצים לבזבז זמן על זה, ופה כל כך הרבה זמן הולך על משא ומתן עם התלמיד. אני חושבת שזאת תרבות וכחנית. בכיתה כולם צריכים לעבוד יחד לטובת הכלל והרבה פעמים זה הופך למריבות. בארצות הברית זה הרבה יותר מבני ומוסדר – כולם שקטים, הולכים בשורה, וכאן יכולים לדבר במסדרונות או נכנסים לכיתה וצורחים. הם לא מבינים למה זה לא בסדר, ואתה צריך להסביר שזה מפריע לכולם".
זה משהו שאת מפרשת כסוג אחר של קשב או שאין פה הקשבה בכלל?
"היום הראשון שלי היה שונה לחלוטין מהיום השלישי. ישבנו במעגל ושרנו 'היי, קוראים לי כך וכך', כשכל בני ה־12 אומרים לי ש'אנחנו גדולים מדי בשביל זה'. הבנתי, וביום הבא עשינו תחרויות בחוץ ואת זה הם אהבו. התאמתי את עצמי לגמרי לתדר שלהם, לוודא שהם ירגישו מחוברים ליום הלימודים".
השוטר הישראלי
לצדה יושב אלי (אלייז'ה) גולדמן, בן 25, ומניד בראשו לחיוב. הוא בכלל במקור מורה למתמטיקה לתלמידי תיכון משיקגו, כך שמבחינתו ההתאמות לתלמיד הישראלי, ועוד כזה שיודע שמחוץ לכיתה יש חופשת קיץ בעצם, מרחיקות לכת אף יותר. "יש פעמים, אולי 15 דקות, אולי שעתיים ביום, עם אווירה של יחד וקהילה וכל הראשים בכיתה מאוחדים למשימה אחת", הוא אומר. "בזמן הזה התלמידים יוכלו להשיג הכל והפרויקט יצא מדהים. אני מרגיש שהאנרגיה פה חזקה יותר. אולי כי לימדתי מתמטיקה, אבל לפעמים הרגשתי שם שאני מוציא שיניים כדי להשיג הקשבה. פה כל האורות דולקים, לפעמים חלק מסנוורים חזק מדי, אבל אפשר לנתב את זה למקום חיובי".
תוכנית האנגלית הזאת של תלמ"א החלה בשנת 2014, אבל רק בנצרת עילית ובמגדל העמק. לפני כשלוש שנים פנה משרד החינוך למנהליה וביקש תוספת. אז נחנכה תוכנית מקבילה, מתקדמת יותר, שתתפרש על פני שנה שלמה, באותה מתכונת בדיוק: שני מורים בכיתה, אחד מחו"ל ועוד אחד ישראלי, מורה מלווה.
אמילי בן אור היא מורה כזאת, מוצבת בכיתה של אלי גולדמן ומסייעת במה שצריך. לימוד, וכן, גם שיטור אם צריך. "הנוכחות של מורה מחו"ל בהחלט משנה גם את הגישה של הילדים. תחושה שהגיע משהו טרי, משהו במיוחד בשבילם", היא אומרת. "הם מביאים רעיונות שונים ממה שמביא להם משרד החינוך, הם מביאים חומרים שונים, חוויות שונות ממה שהם מכירים. זה נותן לכל התוכנית אופי אחר לגמרי".
ברמקולים בכיתה של אלי ושלה התנגנה השבוע מנגינה מוכרת. "שבט אחים ואחיות" הפופולרי, לו הם התאימו מילים באנגלית על פי חוויות התלמידים בכפר הנוער בחודשי הקיץ. כשהגיע הפזמון, התלמידים נאבקו להגביר את קולם מעל לפסקול, ובן אור הצביעה על תלמידה באמצע הכיתה שנראתה שקועה בדף מולה: "היא מלטשת את המילים שלא יושבות טוב על הביט".
בכל מקרה, יעברו היא ואלי משיקגו על התוצאה כדי לוודא שהדקדוק מדויק, אבל עצם המטלה והאחריות הן החלק החשוב, שלימוד האנגלית יצא מהמסגרת הממוסדת התקועה אל תנועה חווייתית דינמית, להכין אותם לחיים.
הם מבינים את הצורך באנגלית דווקא או שזה מבחינתם כמו גיאוגרפיה?
רייצ'ל הולנדר: "זה אחד הקשיים שאני מתמודדת איתם כעת. להנחיל להם מדוע זה חשוב".
"אני לא חושבת שהם מבינים לגמרי עדיין", ג'ן שניידר אומרת. "בסופו של דבר הם יבינו כשהם יראו מה הם צריכים לעשות כדי להיות מה שהם רוצים להיות בעולם. אבל הם עוד לא שם".
אולי זה חלק מהעניין, שבגלל נסיבות החיים הם לא מדמיינים את עצמם בתור מישהו בעולם.
הולנדר מחווה על קיר מאחוריה, עליו תלויים פתקים שכתבו הילדים ועל גביהם כיתובים וציורים. "בדיוק עשינו את זה אתמול", היא אומרת. "שאלנו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. רבים מהם אמרו 'כלום, אין לי חלומות', ואני מרגישה שהתפקיד שלי הוא לעודד אותם להבין שיש עולם בחוץ ושהם לא תמיד יהיו פה. מה אתה רוצה לעשות אחרי זה? מי תרצה להיות? אתה אדם בזכות עצמך".
"כשאתה פוגש אותם מחוץ לכיתה הם מתחילים לדבר איתך הכי הרבה אנגלית", אומר אלי גולדמן. "כאילו בכיתה יש איזו דינמיקת כוח שהם לא רוצים להיכנע לה, אבל אחרי, יש פחות רשמיות ואז דברים מחלחלים".
שניידר: "היה לי תלמיד שאמר לי שהוא פה כדי לתרגל אנגלית, אבל בפני חבריו הוא הרבה יותר ביישן או נבוך. כשאתה מוציא אותם החוצה הם פתאום שוברים מסגרת, ואתה שואל: 'איפה זה היה בכיתה?'".
"יש כל כך הרבה דברים בחיים שלהם שמאותתים שהם לא צריכים להיחשף לשפה חדשה", הולנדר אומרת. "רק כשעשינו את תרגיל 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול', פתאום חלק אמרו 'אני רוצה להיות כדורגלן', 'אני רוצה להיות ארכיטקט', ואחת אמרה 'אני רוצה להיות מורה כמוך'. כל כך שמחתי. אמרתי, 'כן, בטח שאת צריכה לעשות את זה!".