שומרי סף: כיצד ניתן להפוך את בני הנוער לאלו שימנעו את הפגיעה הבאה?

"יצאנו לסרט ובתור לכרטיסים היו שתי בנות לפנינו, ומאחוריהן חבורה של בנים. נראה לי בערך בגילי. הם זרקו להן הערות, ואחד מהם שלח יד אל הרגל של אחת הבנות ומשך לה קצת את המכנסיים. הוא אמר: נוח לך ללכת עם מכנסיים כאלה קצרים? הסתכלתי עליהם ובאמת שלא ידעתי מה לעשות. הבנות לקחו את הכרטיסים והלכו מהר לקולנוע. הבנים האלה הלכו אחריהן. לא התערבתי", כך מספר ג' (16). 
 

"תראי", אומר לי מצדו י' (15), "אני אף פעם לא הייתי בסיטואציה של תקיפה מינית, אבל ברור לי שלא הייתי עומד מהצד. הייתי משתמש בכוח, וכמובן קורא למשטרה. לא הייתי עוזב את המקום עד שהיו מגיעים לשם שוטרים. מה יגידו? מה אכפת לי מה יגידו. אלה חיי אדם".
 

סוגיית העמידה מהצד במקרה של פגיעות מיניות באה לידי ביטוי בשני מקרים שעלו לאחרונה לכותרות: מקרה האונס הקבוצתי של הילדה בת ה־12 מאזור המרכז, שעל פי החשד, תועד במצלמות הטלפונים הניידים של נערים בני 13 ו־14 שלמדו עם הילדה באותו מוסד חינוכי, ומאוחר יותר הפיצו את הסרטון בין תלמידי בית הספר. על פי הדיווחים, גם בפרשת האונס של התיירת הבריטית בקפריסין, הצעירים הישראלים החשודים במעשה תיעדו את התקיפה המינית בחדר המלון, ובבדיקה במכשירי הטלפון שלהם אכן נמצאו סרטונים מליל האירוע. 
 

מחקר חדש של ד"ר דפנה צין, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית אורנים, עוסק בתפיסות של בני נוער הנמצאים בעמדת העומדים מהצד באירועים של פגיעה מינית בקרב בני גילם. הרעיון למחקר נולד מהצורך להבין לעומק את העמדה שבה נמצאים מתבגרים שמצופה מהם לא אחת לקחת אחריות ולפעול כאשר הם עדים או יודעים על פגיעה מינית בקרב חבריהם. 

 

"עומדים מהצד" הם מי שעדים לסיטואציה של פגיעה באחר או יודעים עליה לאחר התרחשותה והם לא הפוגעים או הנפגעים. חוקרי הפסיכולוגיה החברתית עסקו בסוגיה עוד בשנות ה־60 של המאה הקודמת. "כבר אז הבינו שמדובר בתופעה חברתית מורכבת וזיהו גורמים שונים שמעכבים את אותם צופים מלהגיש עזרה לאדם אשר נמצא במצוקה", אומרת ד"ר צין. "אחת הסיבות המוכרות היא התופעה של 'פיזור האחריות'. כאשר אנשים רואים שנמצאים הרבה אנשים בסיטואציה, הם מניחים שמישהו כבר בטח ייקח אחריות ויפעל". 
 

תופעה אחרת שמעלה צין היא "הבורות הפלורליסטית": "כאשר אנשים לא יודעים כיצד נכון לפעול, הם מסתכלים מה יעשו האחרים. בני נוער, למשל, בודקים מה עושים החברים שלהם, וכאשר הם אינם מגיבים, כמו שקורה במקרים לא מעטים, הם מסיקים בטעות שהסיבה לכך היא שהאירוע לא באמת בעייתי, ואז נמנעים מלהתערב בעצמם". 
 

המחקר של ד"ר צין, שבוצע במסגרת עבודת דוקטורט במחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר־אילן בהנחייתה של פרופ' סופי וולש, כלל כמעט 800 מתבגרים בני 14־18. החוקרות ביקשו לברר באמצעות שאלונים וראיונות מהם הגורמים שתורמים לנכונות להתערבות במקרה שפגשו או שנודע להם על פגיעה מינית בקרב בני גילם, ולעומתם, מהם הגורמים שמעכבים אותה. המשיבים ענו על שאלות כמו איך הם מחליטים אם אירוע הוא פגיעה מינית, מה עוזר להם להחליט ומה מבלבל אותם, מה ההתלבטויות לגבי ההתערבות אחרי שזיהו שלפניהם אירוע של פגיעה ועוד. כמו כן, נבדקו תחושת המסוגלות החברתית שלהם ומידת האמפתיה. 
 

"כדי להחליט אם להתערב במצב של פגיעה יש צורך לצלוח כמה שלבים", אומרת ד"ר צין. "קודם כל צריך לשים לב שמתרחש בכלל אירוע חריג. בני נוער נמצאים הרבה פעמים בסיטואציות חברתיות שבהן הם באופן טבעי מרוכזים בהתנהלות החברתית שלהם עצמם, כך שלא תמיד הם מבחינים באירוע, במיוחד אם מדובר במסיבות הכוללות שתיית אלכוהול. אלא שגם אם הם מבחינים באירוע, זה עדיין אינו מספיק. הם צריכים לפרש את האירוע כאירוע שיש בו פגיעה או סיכון לפגיעה. כאשר מדובר בפגיעה מינית, הרבה מאוד אירועים הם עמומים ומעוררים סימני שאלה". 
 

לדברי ד"ר צין, בעשור האחרון נולדו כמה תובנות חדשות בסוגיית העמידה מהצד מול פגיעות מיניות. "ישנה הבנה שעצם הנוכחות של העומדים מהצד בסיטואציה היא משמעותית", היא אומרת. "הם אינם שחקני ספסל אלא שחקני מפתח. כאשר הם לא מגיבים כלל, הם למעשה מעודדים בעצם נוכחותם ושתיקתם את מי שפוגע, מאפשרים את המשך הפגיעה, ואפילו מעצימים אותה כי הם משמשים כקהל למי שפוגע.

"לעומת זאת, אם הם אקטיביים ובוחרים לנקוט עמדה אשר מגינה על הקורבן, הם בעלי יכולת אמיתית לעצור את הפגיעה באחר. מכאן החלו לצמוח בעולם וגם בארץ תוכניות התערבות חינוכיות שמטרתן לחנך ילדים ובני נוער להיות שומרי סף במצבים של פגיעה באחר. לא להיות אלו שרואים ועוברים הלאה, אלא אלו שלוקחים אחריות ומגיבים באופן אקטיבי לעצירת הפגיעה. מתבגרים שמבלים את רוב זמנם בקרב בני גילם, יכולים למשל להגיב מיד עם הופעתם של סימני הסיכון הראשונים לפגיעה מינית: למשל שמיעת אמירות מדאיגות, זיהוי התחלה של השתכרות, הרחקה של מי שעלול להיפגע, או שיתוף גורמים שיסייעו למי שנפגע". 
 

לפי המחקר, עבור בני נוער, אירועים חמורים היו קלים יותר לזיהוי כפגיעה מאירועים מורכבים. "לצערנו, במציאות הרבה מקרים הם מהסוג האפור, המבלבל מאוד עבור מתבגרים", מודה ד"ר צין. "מצאנו גם קולות של האשמת הקורבן. כאשר מי שנפגע נתפס כמי שתרם למצבו, הפגיעה מראש נתפסה על ידם כפחות חמורה. גם מושג ההסכמה פוענח בצורה שונה בקרב בני הנוער שהשתתפו. כך למשל, תוצאה סופית של שיתוף פעולה נתפסה כהסכמה גם אם קדמו לה הפעלת לחץ ומניפולציה מהצד הפוגע ואי־רצון מצד מי שנפגע".
 

"בני נוער חשבו שזו אחריותם להתערב בעיקר אם מי שנפגע הוא חברם הטוב, אך הסתייגו מכך אם חברם הטוב הוא הפוגע, במיוחד באירועים חמורים. ההתערבות במקרים אלו נתפסה כפגיעה בחבר ולא כסיוע לו. אם מדובר בחברות פחות קרובה, הסיכויים להתערבות קטנים מאוד. המחיר והרווח החברתיים בעקבות ההתערבות נמצאו כמשמעותיים ביותר. השגת רווח חברתי תרמה לנכונות להתערבות, וסיכון חברתי הפחית ממנה. מתבגרים העידו על נכונות להתערבות בעיקר במצבים של התאמה בסטטוס החברתי שלהם עם זה של מי שנפגע. הגשת סיוע למי שנמצא בסטטוס חברתי נמוך יותר נתפסה כסיכון חברתי של ממש. לעומת זאת, הגשת סיוע למי שפופולרי נתפסה כאסטרטגיה חברתית משתלמת.

"בשלב הבא, אם הצופים מהצד מחליטים שזו אחריותם להתערב, הם צריכים להחליט איך להתערב. זהו מחסום מרכזי מאוד בקרב בני הנוער שהשתתפו במחקר. במקרים שבהם זיהו שהתרחשה פגיעה ואפילו חשבו שזו אחריותם להתערב, עלה בקרב בני הנוער שהשתתפו במחקר חוסר ידע כיצד לפעול במצבים אלה ותחושה של חוסר מסוגלות לעשות מהלכים חברתיים משמעותיים, אשר תרמו להפחתה ניכרת בסופו של דבר בנכונות שלהם להתערבות בפועל". 
 

להורים, למורים ולאנשי בריאות יש תפקיד מכריע בחינוך של ילדים לתגובה נכונה. "האונס של בת ה־12 טלטל לנו את הבית. אני לא ישנה כבר כמה לילות", אומרת ס', אם לארבעה, הגדול שבהם בן 14. "ישבתי עם הילדים. לכל אחד מהם סיפרתי על מה שקרה בדרך שנראה לי שהוא יוכל להבין. אמרתי להם תמיד להפעיל שיקול דעת, ולא להיגרר אחרי שום דבר. אמרתי להם שיקשיבו לבטן שלהם, כי יכול להיות שהם יצטרכו להתרחק משם מהר ולקרוא לעזרה דחופה ולא בהכרח להתערב, כי הם עשויים להיפגע חס וחלילה".
 

"הורים חיים במסלול ריצה של פרנסה, סטרס וחרדה ולא נוכחים עבור עצמם בראש ובראשונה", טוען מצדו ד"ר יניב אפרתי, מייסד המרכז הישראלי לקידום מיניות בריאה. "הם מוכרחים להיות נוכחים עבור עצמם כדי להיות נוכחים עבור המתבגר, ומתוך כך לנהל שיח בריא, גם על מיניות. כשילד מגיע הביתה, אנחנו שואלים אותו איך היה היום ומסתפקים בתשובות לקוניות. הדרך הנכונה היא לשבת עם הילד, להגיד לו: אני רוצה לשתף אותך איך היה לי היום בכמה משפטים, ואז לשאול אותו: 'ומה לך היה היום?' מתבגר שמרגיש שחווים אותו כסובייקט בעל רגשות ורצונות, לאט־לאט רואה את האחר כסובייקט ולא כאובייקט. ואז, כשיש סיטואציות של בריונות או פגיעה, יש לו מספיק משאבים נכונים כדי לא לעמוד מהצד ולהתערב". 

כלים מעשיים

ומה אומר החוק? "חוק העונשין מסווג שלוש קטגוריות עיקריות של מבצעי העבירה: יש את המבצע העיקרי, שעושה את המעשה, ויש את המעגל השני – המסייע והמשדל", אומרת עו"ד איילת רזין בית־אור, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. "יש הוראות חוק העוסקות במי שעומד מנגד ולא עושה שום דבר, אבל הן כמעט לא מיושמות, בוודאי לא בתחום עבירות המין. קרוב לוודאי שבסיטואציות מסוימות ובמשפט צדק, גם העומדים מנגד יישאו באחריות פלילית של מבצעים עיקריים או לכל הפחות כמסייעים, כי בעצם הנוכחות שלהם במקום העבירה הם אפשרו אותה".
 

"חשוב לסמוך על היכולת של בני נוער לקבל החלטות נכונות וערכיות, אך להבין את הדילמות המשמעותיות העומדות בפניהם", מסכמת ד"ר צין. "חשוב שאנשים משמעותיים להם בבית ובמסגרות חינוכיות ישוחחו איתם בכל הזדמנות, בצורה לא שיפוטית שמכבדת את ההתלבטויות והצרכים החברתיים שלהם, אך מבהירה להם בצורה ברורה את חשיבות תפקידם כשומרי סף המסוגלים לעצור פגיעה בחבר ולעצור חבר מלפגוע. חשוב לשוחח על השיקולים החברתיים אשר לעתים קרובות הינם פחות גלויים על מנת לתת להם כלים מעשיים להתמודדות בסיטואציות מורכבות בלי שייפגעו מבחינה חברתית.

למשל, להגיב יחד כקבוצה מול מי שפוגע או במקום להתעמת עם הפוגע - לגרום להסחה ולשינוי הסיטואציה. חשוב שיבינו את ההשלכות הקשות שיכולות להיגרם מאי־התערבות עבור מי שנפגע, אבל גם עבור הפוגע אשר לא מקבל עזרה להפסקת התנהגותו הפוגעת וצפוי במקרים רבים, במיוחד בגיל ההתבגרות, להחמרה בהתנהגות הפוגעת אם לא יקבל טיפול. בעידן שבו אנו חיים, ובו קיימת חשיפה גדולה ולא מובחנת למיניות באמצעי התקשורת, חשוב כי אנחנו המבוגרים לא נעמוד בעצמנו מנגד ונאפשר לתכנים החיצוניים ללמד את הילדים שלנו חינוך למיניות, אלא נעזור להם לשים קווים ברורים של מתאים ולא מתאים, חוקי ולא חוקי, ונעזור להם לעשות סדר אשר יפזר את העמימות ויסייע להם לקבל החלטות נכונות. שיחות אלה שיתמקדו לא רק בהטפה, אלא יבחנו איתם דרכי פעולה אפשריות כאשר הם פוגשים או יודעים על פגיעה מינית בקרב בני גילם, יתרמו להעלאת תחושת המסוגלות שלהם והאמונה ביכולתם לעשות שינוי".