"זו סטירת לחי": הילדים שיאלצו לעזוב את בתי הספר בחיפה

"אני מרגיש שמגרשים אותי מהעיר חיפה, מנתקים אותי מכל מה שאני מכיר כאילו אני שונה משאר הילדים. אני לא רוצה להתנתק מהתרבות היהודית. מה רע בי? מה לא טוב בי? במה אני שונה?”.
 

את הדברים הכואבים האלו אומר איל עלו, בן 12 מהכפר עוספיא, תלמיד דרוזי בבית ספר "שלמה תל" בחיפה, נוכח החלטתה של ראשת העיר חיפה, ד”ר עינת קליש־רותם, לא להתיר לתלמידים שאינם תושבי העיר ללמוד בה. 
 

איל ורבים מחבריו לומדים בחיפה. אביו ומשפחתו המורחבת משרתים את המדינה בזרועות הביטחון במשך דורות וכמוהם רבים מחבריו הלומדים איתו. בשעה שהאבות עושים לילות כימים למען ביטחון המדינה, ילדיהם ועשרות מבני העדה הדרוזית ייאלצו לעזוב את בתי הספר שבהם למדו בעיר. או כמו שהם מכנים זאת בכאב: “הגירוש מחיפה”. 
 

“המשמעות היא לנתק אותי מכל מה שאני מכיר. כל החברים שלי שם, כל החוגים שלי, כל מה שאני עושה ביומיום”, מסביר איל. “אם זה יקרה זה יהיה רע מאוד כי אני אצטרך ללמוד לכתוב ולקרוא בערבית, וכאילו לחזור לכיתה א’, ללמוד הכל מחדש. יש לי שם חברים שאני לא רוצה להיפרד מהם, ואם אחזור לעוספיא לא יהיו לי חברים, כי איני מכיר שם אף ילד.

"אני מרגיש שזו אפליה כנגד כל הילדים הדרוזים שרוצים להצליח בחיפה, להשתלב עם העם היהודי ולהכיר ילדים יהודים עוד לפני הצבא. זה מכעיס אותי ומעליב, כי במשפחה שלנו כבר דורות על גבי דורות לומדים בחיפה ונלחמים למען המדינה, סבא רבא שלי היה הקצין הדרוזי הראשון, סבא שלי היה מפקד מג”ב ירושלים ודוד שלי בדרגה בכירה בחיל האוויר, ולכן זה יותר מכעיס. השפה שאני מדבר ביומיום היא עברית ואין סיבה להפסיק את זה”.  
 

אביו של איל, עימאד, הוא קצין מודיעין ובילוש באזור המשולש ומשרת במשטרה קרוב ל־20 שנה. בצבא שירת כקצין בהנדסה קרבית ובחיל הים ומשם עבר למג”ב ולמשטרה. משפחתה של חנאן, אשתו, היא אחת המשפחות הביטחוניסטיות במדינה. סבא שלה, איסמעיל קבלאן, הוכר כ”גיבור ישראל”, והיה הקצין הדרוזי ראשון בצה”ל שערק מצבא סוריה. אביה, תת־ניצב במשטרה בדימוס, היה מפקד מג”ב ירושלים. ואחיה משרת כיום כדרוזי בדרגה הכי בכירה אי־פעם בחיל האויר. 
 

“יש פה סטירת לחי שאין לתאר. אכזבה גדולה מהעיר חיפה. גם אבי וגם אני ואחי, כולנו למדנו בחיפה ומדובר בדורות שלמים”, מספרת חנאן. “אנחנו חיים בחברה הישראלית ואני רוצה שהבן שלי יקבל כלים כדי להתמודד ולהגיע להישגים. הכי נכון לו לקבל כלים ולהשתלב עם העם היהודי כבר מגיל קטן. לא רק בצבא. אם יוציאו אותו מבית הספר עכשיו, מה אני אגיד לו בגיל 18 כשיגיע הזמן להתגייס? אחרי שגירשו אותו מחיפה, מה אגיד לו?”.
 

גם איל מסכים עם אמו: “אני באמת חושב שזה עלול לפגוע במוטיבציה להתגייס וגם עלול להביא להפרדה וריחוק בין הדרוזים ליהודים וזה מפחיד אותי כילד”. 

 

"זה לא צודק"
 

בימים אלה מתארגנת עתירה נגד עיריית חיפה, בשאיפה שמישהו שם יתעשת ויבטל את רוע הגזירה. אם מדובר על תקציב, הרי שההורים מוכנים גם לשאת בעלויות החינוך מכיסם ולשלם את חלקה של העירייה. בינתיים, הילדים בעוספיא, דלית אל־כרמל וחיפה ממשיכים להיפגש יום־יום בחצר בית הספר ולקוות שזה יימשך גם בשנת הלימודים הבאה. 
 

“אני יודע שמגרשים אותי מחיפה מבית הספר שלי. ככה אנחנו מרגישים”, מסביר בדמעות גם תימור כיוף בן 11 הלומד בבית הספר "אהוד" בעיר. “אני מרגיש פגוע וכעוס וכואב לי שמגרשים אותי. אני חושב שלא מגיע לנו. זה לא צודק. כי מפרידים אותי מהחברים ומבית הספר: כולם הולכים לעירוני ה’ ואני עובר לעוספיא. זה לא שלא טוב בעוספיא, אבל אני רוצה ללמוד בחיפה ולהכיר תרבויות שונות”. 
 

סבא רבא של תימור הוא השופט הדרוזי הראשון, השייח' לביב אבו רוכן, אשר יזם את גיוס הדרוזים לצבא והציל את אבא חושי ראש העיר המיתולוגי של חיפה, עת נאלץ לברוח לעוספיא מפני הבריטים. אביו הוא קצין ומילואמניק פעיל, במשפחה המורחבת משרתים אנשי קבע ושוטרים בכירים, ודודו שימש כסגן שגריר פורטוגל בשירות משרד החוץ.  
 

“אנחנו מדברים על זה המון בינינו, וחוששים שנחזור לעוספיא. כי יפרידו בינינו לחברים היהודים שלי שהפכו לאחים שלי”, מוסיף תימור. “יש לי המון חברים יהודים והפכנו להיות משפחה. הם באים אליי ואנחנו ישנים אחד אצל השני. יהיה לי קשה ללמוד לכתוב ולקרוא בשפה הערבית ולהיפרד מכולם. המטרה שלנו היא המשכיות לחיי שותפות עם האחים היהודים. אני רוצה לבנות עוד קשרים. המשפחה שלי משולבת בהיסטוריה היהודית. אנחנו כמעט בכל שבוע נוסעים לחיפה ופוגשים שם חברים, ואני לא רוצה להתנתק מהתרבות היהודית. אני לא שונה. ולקליש־רותם הייתי רוצה לומר: תפתחי את הלב ותסתכלי לנו בעיניים, אנחנו סובלים מההחלטה שלך, אל תפרידי בינינו לבין החברים שלנו”.
 

במשך שנים, עוד כשהורי התלמידים היו ילדים, אפשרה עיריית חיפה שילוב של ילדי הכפרים הדרוזים, ואף עודדה זאת. בתקופת יונה יהב כראש העיר, אפילו הוקצו לדרוזים מקומות “שמורים” מראש. זו הייתה מדיניות של כבוד והדדיות בין שתי הרשויות השכנות אשר נמשכה מקדמת דנא וקירבה בין הלבבות. לכן ההחלטה הנוכחית נפלה על המשפחות כרעם ביום בהיר. 
 

“תכלס, אני לא מבין למה היא עשתה את ההחלטה הזו. כראשת עיר שאמורה לכבד ולעזור, היא הייתה צריכה לחשוב איך לפתור את זה”, אומר לירן ראכב בן 12 מעוספיא. “היא מסבירה שאין מקום בבתי הספר ושההורים שמשלמים מסים קודמים לכל, אבל זה לא קשור בעיניי. מבחינתי דבר כזה לא אמור לקרות בעיר כמו חיפה, שבה לא נהוג למדר ולהפריד אוכלוסיות. זו טעות. אני חושב שזה יפגע במוטיבציה של מתגייסים. אם לא מחשיבים את הילדים ומתייחסים אליהם כך, אז גם ההורים שמשרתים כיום במערכת הביטחון ייפגעו”. 
 

עבור הילדים הדרוזים מדובר לא פחות ממסגרת לימודית גם במסגרת חברתית ותרבותית. אחוז הגיוס לצה”ל בקרב צעירים דרוזים עומד על למעלה מ־80%. חלק גדול מהם נותר לשרת בצבא קבע. גם במשטרת ישראל ומג”ב ישנו שיעור גיוס מרשים בקרב בני העדה. בשנים האחרונות ישנה מגמת עלייה בגיוס ליחידות הטכנולוגיות של חיל המודיעין, כך גם בתפקידי הקצונה הבכירה. החשש הוא שצעד כזה יציג מסר בעייתי לילדים ויגזור עליהם בידול במקום שילוב. 
 

“זה פוגע בי כי אני בחיפה מכיתה א’, ואם אני פה עושה את כל המאמצים כדי להתפתח אז לא ברור לי למה היא עושה דבר כזה", אומר לירן. "אנחנו מאוד חוששים. מדברים על זה כל הזמן. אם אני לא ממשיך בחיפה, לא אצליח להתקדם בחיים ולהגשים חלומות להתקדם בלימודים ובצבא. אני שואף להצטיין ולהתקדם בהכל, וכרגע אני מרגיש שלא רוצים אותי, ששמים אותך בצד ואומרים שאני לא מספיק טוב”.
 

אביו של לירן עובד במשרד הביטחון זה שנים רבות. הוא ואשתו מנסים להיאבק בכל דרך בגזירה, עבור לירן ועבור בנם השני בן ה־14, שלומד בבית הספר "הריאלי". הם הצטרפו לקבוצה של כעשר משפחות ובימים אלה מתארגנים להגיש עתירה לבית המשפט נגד העירייה. 
 

“אבא מרגיש שכל החלומות שלו עבור הבן שלו התנפצו בשנייה”, ממשיך לירן. “הוא כל הזמן חושב עם מי הוא יכול לדבר ולשנות, ועוסק בזה המון. ההורים נלחמים על זה ומנסים בשארית כוחם לבטל את ההחלטה. אני יודע שאבא מאוד נעלב מזה. אנחנו מאוד אוהבים את המדינה. ואני חושש שזה עלול להשפיע על יחסי הדרוזים והיהודים. אני כועס מאוד. מבולבל. חושב על זה כל יום, כל דקה. וממש חושש מזה. ואני קורא לקליש שתפתח את הלב, שתבין שאין לנו לאן ללכת, וגם אנחנו רוצים להתקדם בחיים”.

 

"החלטה טיפשית"
 

גם בבית משפחת חלבי, ביתו של קאסם חלבי, קצין מוערך ומעוטר, שחזר לדליית אל־כרמל לפני כשנתיים עם אשתו רימה וילדיו, יש חשש לצד אכזבה עמוקה. במשך 20 השנים האחרונות נדדה המשפחה ברחבי הארץ בעקבות תפקידיו של קאסם, ובשנים האחרונות התגוררו באילת. ילדיו, יארה (18) ואיל (9), גדלו באילת ואינם דוברים ערבית כלל, מה שהופך את העניין למורכב הרבה יותר. כעת, ייאלץ איל, שלומד בבית ספר "איינשטיין" בחיפה, לעבור לבית ספר בכפר ולהסתגל לשפה ותרבות חדשה לגמרי. 
 

“זו החלטה טיפשית שלא חשבו עליה", אומרת רימה. "במיוחד כשזה קשור לחינוך וילדים. מה יחשבו עליו עכשיו החברים? שהוא אורח, לא שייך, לא משלנו? זה יקיש גם על העתיד, כשאותו ילד שרואה את האפליה, ירגיש לא שווה כשיפגוש את חבריו בצבא. אני לא מבינה איך קליש־רותם לא חושבת על ההשלכות לעוד עשר שנים. זה מעליב ברמה האישית כי אבא שלו נתן את חייו למערכות הביטחון. ולבוא ולומר לבן שלו שמשנה הבאה מעדיפים ילדים אחרים - זו פגיעה כואבת. הילד בכיתה ד’ כבר חולם להיות טייס. אז לצבא אפשר לשלוח אותו וללמוד בבית ספר יהודי לא?". 
 

יארה, הבת הגדולה, אומנם נמצאת בשנה האחרונה ללימודים, אבל היא חוששת מאוד לעתידו של אחיה וגם נעלבת בשבילו ובשביל כל העדה. “החוק הזה בעייתי מאוד”, היא מסבירה. “יש המון ילדים שיצטרכו לעבור מסביבה שאליה התרגלו. אחי איל לא יודע לדבר, לכתוב או לקרוא בערבית, וזה קשה להעביר אותו עכשיו, להפריד אותו מהחברים שלו. איזה מסר הוא מקבל? שהוא פחות טוב ושאין לו זכות ללמוד בחיפה? שהוא ואנחנו נחותים ואין לנו זכות ללמוד שם? זה מאוד מכעיס. זה לא הוגן. למה שיוציאו ילדים ויעקרו למקום אחר רק כי הם דרוזים או לא תושבים? זה קיפוח. בדליית אל־כרמל אין הרבה בתי ספר, יש המון ילדים ולא ברור אם יהיה לו מקום. גם החומר הלימודי שונה. הלימודים שם בערבית ולא ברור מה הם יעשו”.
 

יארה מוטרדת לא רק מפערי השפה, אלא גם מהפער התרבותי: “אני מעדיפה להיות בבית ספר בחיפה מאשר בדליה, בגלל העברית והעובדה שאני לא רגילה לתרבות ולא יודעת איך להתנהג בבתי ספר אחרים. אחי יתקשה מאוד וזה יהווה ממש מכשול עבורו. גם אצלי, מוקד החיים שלי הוא חד־משמעית בחיפה, שבה יש ראש יותר פתוח לעולם, בעוד בדליה זו חברה קטנה קצת מקובעת, וזה שונה ומהווה בעיה עבורנו.

"בוודאי שיהיו לזה השלכות על היחסים בין העמים. ועם התחושות האלה אני צריכה ללכת לשירות לאומי. אבא שלי נתן את חייו למשטרה, אמא שלי מורה בחיפה. מלמדת שם ילדים, אבל לא יכולה ללמד ילדים דרוזים. זה הזוי. אני מקווה שזה לא יצא לפועל. ואם כן, הולך להיות בלגן גדול. אני לא אלך לשרת את המדינה במצב כזה. אנשים יצאו להפגין ולדעתי זה יפגע בחיילים שמתגייסים שהאחים הקטנים שלהם מופלים בבית הספר. גם ליהודים זה מפריע מאוד”.