בתקופה האחרונה רוחשת בישראל, ממש מתחת לפני השטח, מהפכה. מוסכמות שהיו חקוקות בסלע מתפוגגות פתאום, הרגלים נהוגים ומוכרים מוחלפים ומשתנים, ונוקשוּת מדעית מתרככת עד שלא מכירה את עצמה. הפרעות נפשיות, בעיקר כאלה שמהן סובלים ילדים, כבר לא מטואטאות מתחת לשטיח.
"כל דבר שאינו מוכר הוא מפחיד", מסכימה ד"ר גבריאלה בינדר, פסיכיאטרית של הילד והנער המתבגר, ואחת האחראיות המרכזיות למהפך. "מפחיד שילד ייקח תרופות. מפחיד שילד יגיע לאשפוז פסיכיאטרי. שילוב המילה 'פסיכיאטריה' בגיל ילדות מפחיד בפני עצמו. אבל אני יכולה לספר שאחרי 30 שנה במקצוע, ואחרי שטיפלתי באלפי ילדים - אולי שמונה נשלחו לאשפוז. והם היו מאוד מאוד חולים. זה לא המצב בחיי היומיום שלנו בארץ".
אנשים מפחדים, אבל יותר מזה – מתביישים.
"כשילד הולך עם כאב גרון לרופא ילדים והוא נותן לו תרופה, כל הורה מבין שהוא צריך לקחת אותה. אבל כשהוא הולך לפסיכיאטר שמציע לו תרופה כדי שיתגבר על הבעיה שלו, ההורה חושש שהתרופה תשפיע לו על המוח. אצל נוירולוג כל התרופות משפיעות על המוח. אף הורה לא יחשוב לא לתת לילד שלו תרופה אם יש לו אפילפסיה.
"כמי שמטפלת בילדים קשה לי לקבל שעדיין מפחדים ממני, שלא פונים אליי כפי שפונים לרופא ילדים. אני עושה את מה שכל רופא עושה בכל תחומי הרפואה - אבחון וטיפול. ידוע שבכל תחומי הרפואה האבחון חייב להיות כמה שיותר נכון. ידוע שהטיפול של כל רופא הוא בתרופות. לילד יש הפרעה נפשית מובחנת? צריך תרופות".
מה קורה כשלא מטפלים?
"תחום הפסיכיאטריה של הילד עוסק בילד כולו. אם לילד יש בעיה רגשית או נפשית היא פוגעת בתפקודו החברתי, הלימודי וההתנהגותי. נוצרת אצלו פגיעה התפתחותית. כלומר עד גיל 18 מדובר ביצור מתפתח. אם משהו מפריע להתפתחות שלו הוא נעצר, לא זורם - ולעתים גם נסוג. ילד בן 10 יכול להתחיל להתנהג כמו ילד בן 5. רגרסיה".
"העלייה הטיפולית בבנות הפכה להיות דרמטית"
ייתכן שהייתה זאת מגיפת הקורונה שהאיצה את התהליך והציבה זרקור על מצוקת ילדי ישראל. המעבר ללמידה מרחוק בפירוש לא סייע ללימודים או למצב החברתי של התלמידים בארץ. במקום זאת הוא בודד אותם, לימודית וחברתית, וגרם גם לאחרוני הקואוצ'רים שסיימו קורס בסיסי ליהנות מלו"ז מתפוצץ מתעסוקה - שלא לדבר על הפסיכולוגים והפסיכיאטרים. נסו למצוא היום תור פנוי לפסיכולוג ילדים, ותבינו עד כמה התופעה רחבה.
"ההחלטה של ממשלת ישראל להפסיק את הלימודים פגעה קשות בילדים ובנוער וגרמה לעצירה התפתחותית", קובעת ד"ר בינדר. "הילדים לא למדו, לא פגשו את החברים שלהם, והדבר הזה, שהוא לגמרי חיצוני ובשום צורה לא פנימי, עצר את ההתפתחות הנפשית שלהם. הפגיעה הכי קשה היא אצל הילדים שלא היו בבית הספר. ראיתי אצלם בעיות שלא ראיתי 30 שנה".
אחת התופעות שד"ר בינדר מציינת כדוגמה היא העלייה הדרמטית של הפרעות אכילה בקרב בנות, יחד עם דיכאון, חרדה, פגיעות עצמיות וניסיונות אובדניים. "הן תמיד היו אוכלוסייה חזקה. רוב המטופלים בפסיכיאטריה של הילד הם בנים. עכשיו העלייה הטיפולית בבנות היא דרמטית".
מה הסיבות לכך?
"לא נחקרו הסיבות. ההשערה שלי היא שבנות יותר מחפשות חברה ויש להן יותר בעיות של דימוי גוף כשהן סביב גיל ההתבגרות. כשאת רואה את עצמך כל היום על המסך ולאנשים אין מה לומר לך, הם מעירים על איך שאת נראית. אז את מכבה את המסך, מסתגרת ומתחילה לאכול או צמה".
זוועה.
"הבנתי את הילדים בקורונה, כי גם אני חוויתי את הזום ולא אהבתי אותו. אם משעמם לך את קמה, הולכת לשתות, לעשות משהו אחר. בפגישה פרונטלית זה לא יכול לקרות.
"ניסיתי טיפול בזום, אבל הרגשתי שזה לא עוזר. מטופל, ילד עם בעיות נפשיות, אמר לי: 'זה לא טוב בזום, כי יש מסך בינינו'. במקצוע הזה את חייבת את הקִרבה. הקשר הבין־אישי לא עובר רק בדיבור, יש משהו שאת חשה אחרת אחד מהשני. הילד עצמו ידע לנסח את זה במילים. הזום חד־ממדי, המסך לא מאפשר את הקשר הזה".
"זה מצב שלא אני ולא ההורים ישנים בלילה"
מסתבר שהקורונה והבחירה ללמד את ילדי ישראל בזום לא רק הציפו בעיות רגשיות ונפשיות בקרב ילדים ונוער ישראלים, אלא גם גרמו לעצירה התפתחותית שכמעט הביאה לקריסה של מערך בריאות הנפש והילד הציבורי והפרטי. "הפניות הן לא מה שהיה. המערכת קורסת. בחיים לא היו לי מקרים כאלה קשים".
למשל?
"היו מצבים השנה שרציתי לשלוח לאשפוז ילדה אובדנית שטיפלתי בה במשך חצי שנה, עד שראיתי שרמת הסכנה שלה ממשית ומיידית. הניסיון לאשפז אותה היה בלתי אפשרי. קשה לשכנע את ההורים לאשפז ילד, וקשה לילד להגיע לאשפוז. אבל אחרי שכבר הצלחתי לשכנע, והם כבר הסכימו והיו מוכנים נפשית לקבל את העזרה הזאת, לא היה מקום.
"הילדה חיכתה חודשים והייתה צריכה להישאר באחריותי ובאחריות ההורים עד מועד האשפוז. זה מצב שבו לא אני ולא ההורים ישנים בלילה. ילד אובדני שבעבר הייתי רגילה לראות פעמיים בשבוע, היום אני נאלצת לפגוש פעם בחודש. המערכת מוצפת בילדים במצוקה".
ד"ר בינדר החליטה לעשות מעשה. כבר שנים היא מנסה לדבר על לבם של הורים ולהסביר להם שמחלה נפשית בגיל ילדות או נערות אינה גזירת גורל. כעת היא מוציאה לאור ספר שבו היא מנגישה את התחום לנוער ולהורים, ומביאה את קולם מחדר הטיפולים. "מי מפחד ממפלצת החושך?" מגלה שהשד לא נורא כל כך, ושהמפלצת בפירוש ידידותית, אם מסכימים לפגוש אותה.
"רציתי להוציא לאור את התחום הזה, שנמצא עדיין בחושך", היא מספרת. "הסיפורים האמיתיים של הילדים ובני הנוער שמתמודדים עם מחלות נפש אינו ידוע כלל לציבור הרחב וגם לאנשי מקצוע שמטפלים בילדים. עבודת פסיכיאטר הילדים אינה מוכרת וכל דבר שאינו מוכר, במשך שנים, נופלת עליו סטיגמה שמתבטאת בפחד לגשת לטיפול מתאים לילד אצל איש מקצוע. אצל מבוגרים מאוד מקובל ללכת לפסיכולוג, לקואוצ'ר, למטפלת רגשית, לנוירולוג, אבל פסיכיאטר ילדים אלה מילים מפחידות".
מפחדים שלא יגייסו את הילד לצבא.
"זה בדיוק הפוך. אם לא נטפל בילד הוא יהיה יותר מסוגר, מנותק, לא ייצא מהבית - ובסוף באמת לא יגייסו אותו. כיום יש שינוי מאוד גדול בחשיבה של צה"ל. כנראה הרבה בני נוער הגיעו עם אבחונים פסיכיאטריים, והצבא החליט בשנה האחרונה ללכת הפוך ממה שחושבים, ולגייס כמעט את כולם. היום כבר לא ישחררו משירות צבאי נער עם דיכאון ו־OCD. נער שמאובחן עם סכיזופרניה כנראה כן.
"הגישה היום היא דווקא לגייס ולמצוא תפקיד עורפי מתאים. יש גם מסלול שירות לאומי שמגויסים אליו נערות ונערים. יש אפשרות להתנדבות ויש אפשרות לשירות שמיועד לבני נוער שהשתחררו על סעיף נפשי. הם זוכים לליווי והכוונה בשירות.
"לא זורקים את הילד לשום מקום, וכמובן הטיפול התרופתי נמשך בצבא. נער מהמגזר הדתי שטיפלתי בו וסבל מהפרעה נפשית קיבל תפקיד של משגיח כשרות. נערה אחרת שאובחנה עם OCD התקבלה לתפקיד משרדי משמעותי".
הצבא ממש התקדם.
"התחושה היא שלצה"ל אכפת. היו יותר מדי משוחררים על פרופיל נפשי, ואני יודעת שדווקא בני נוער עם פרופיל נפשי מאוד רוצים לשרת. הצבא הבין את זה ורוצה לתת להם הזדמנות. מי שרוצים להשתחרר מצה"ל הם לא המטופלים שלי. הילדים שבהם אני מטפלת רוצים לתרום".
יצאת למבצע צבאי.
"אני פועלת כדי להסיר את הסטיגמה. הגעתי לשלב בקריירה שבו אני רוצה להעלות למודעות של הציבור הרחב את הטיפול בילדים ובבני נוער שמתמודדים עם מחלות נפש, וגם את העבודה של פסיכיאטרית הילדים.
"מה שהביא אותי לזה היה הרצון לתרום. שאלתי את עצמי: מה יש לי לתת? חוץ מלהיות עוד רופאה, עוד פסיכיאטרית ילדים שעזרה למאות ילדים במשך השנים, רציתי להשפיע על משהו יותר נעלה - התודעה הציבורית".
"אם מסתכלים אחורה, אני לא רואה שינוי בתודעה לגבי התחום שלי", מסכמת ד"ר בינדר. "אבל הרבה דברים אחרים כן השתנו. נשים עברו הטרדות, והיום מדברים על זה. גם נושאים קשים אחרים, שהיו טאבו בעבר, מגיעים לשיח הציבורי. על אפילפסיה, על מחלות שרירים, על סרטן, על כל אלה ידברו גם בהקשר של ילדים. אבל ילד שיש לו מחלה נפשית? עליו עדיין לא ידברו. מחלה נפשית נשארה נקודה עיוורת וחשוכה. אני עובדת כדי לשנות את זה".