ינואר 2017 הגיעה לריסה טאריי, מורה להיסטוריה בבית הספר Wolaroi School בעיר אורנג' במדינת ניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, לסמינר ביד ושם, ששינה באופן דרמטי את האופן שבו היא מלמדת את תלמידיה על השואה. "רמת הידע וההוראה שלי בנושא השואה נהיו עשירים פי כמה בעקבות מה שחוויתי שם", היא מספרת. "פגשתי ניצולים מעוררי השראה וגם מורים נוספים מרחבי אוסטרליה. עד היום אנו חולקים בינינו רעיונות לגבי פעילויות בכיתה. את הצילומים שצילמתי ביד ושם הצלחתי לשלב בהוראה שלי. אני גם שמה יותר דגש על החיים שלפני המלחמה והחזרה לחיים, ולא רק על שנות המלחמה. כמחנכים עלינו לשים יותר דגש על אובדן התרבות, הזהות והקהילה היהודית במהלך השואה. לפעמים זה הולך לאיבוד כשהפוקוס הוא רק על גטאות ומחנות".
טאריי אינה לבד: מורים רבים מרחבי העולם מגיעים מדי שנה לבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם, שעורך עשרות סמינרים לאנשי חינוך מהעולם ומפיק יחידות לימוד במגוון שפות המיועדות לחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. בסמינר המורים לומדים באופן מעמיק על השואה, מקבלים הכשרה להוראת הנושא בבתי הספר בארצם, וגם משתמשים בידע שצברו על מנת להכשיר מורים נוספים. המשתתפים בסמינרים מסיירים במוזיאון לתולדות השואה ובאתרים נוספים ביד ושם ושומעים הרצאות מפי אנשי חינוך והיסטוריונים בנושאי אנטישמיות, הפתרון הסופי, חסידי אומות העולם, בעלות הברית והשואה, וזיכרון השואה.
"בשיעורי היסטוריה באוסטרליה אנו מחויבים ללמד על השואה כחלק ממלחמת העולם השנייה", מספרת טאריי. "לכך מוקדשות 8 שעות לימוד בסך הכל. יש גם קורסי בחירה בהיסטוריה, שבהם למשל עשינו עם התלמידים את הסיור המקוון של יד ושם. התלמידים שלי מאוד מעוניינים ללמוד על השואה. זה מאוד חשוב. אני עדיין מופתעת ומודאגת ממספר בני הנוער בימינו שמגיעים לגיל 15 או 16 ומעולם לא שמעו על השואה".
מה בעיקר מעניין את התלמידים?
"התלמידים שלי מאוד סקרנים. הרבה פעמים הם שואלים אותי: 'איך זה היה יכול לקרות?', 'איך אנשים שרדו?', 'מדוע לא עצרו את מי שהשתתפו בהשמדת היהודים?'. הם גם מופתעים כשאני מראה להם תמונות של בני נוער כמוהם מהחיים לפני המלחמה. כשהם רואים תמונות מאושוויץ, מוזר להם לראות שהקצינים הנאצים נראים כמו אנשים רגילים, אך מבצעים מעשים מתועבים. הם גם מופתעים מכמה 'מזל' היה למי שהצליח לשרוד במחנות ההשמדה. חלק מהתלמידים שלנו אנו לוקחים למוזיאון היהודי בסידני, דבר המאפשר להם לשמוע סיפורים של ניצולי שואה".
"בכיתה ח' התלמידים אצלנו לומדים על מלחמת העולם השנייה, ובמסגרת נושא זה מתוודעים לגורלה של יהדות אירופה בתקופה ההיא", אומרת דורה קובאקס, מורה להיסטוריה ושפה וספרות הונגרית, המלמדת בבית ספר בבודפשט. "בתוכנית הלימודים רק שיעור אחד מוקדש לשואה, אבל אני תמיד מקדישה לפחות שניים־שלושה שיעורים לנושא הזה כדי להציג לתלמידים סיפורים אישיים, לא רק עובדות פשוטות. מניסיוני, התלמידים באמת מתעניינים באירועי השואה, כי לרובם יש בעיקר מידע מעורפל על כך. התלמידים תמיד סקרנים לגבי השאלה הגדולה: איך התרחש אירוע אכזר כזה במאה ה־20? כמו כן, הם מתעניינים בחיים במחנות הריכוז, ואיך בכלל היה אפשר לשרוד את התנאים הנוראיים שהיו שם".
קובאקס הגיעה לסמינר ביד ושם בשנת 2018. "חשבתי שישראל ויד ושם הם המקומות המושלמים ללמוד עוד על תולדות היהדות, ללמוד על כך במדינה שהוקמה לאחר השואה כדי להיות ביתם של היהודים", היא אומרת. "מלבד העובדות ההיסטוריות, שהוצגו על ידי היסטוריונים מצוינים, למדתי גם שיטות הוראה חדשות, כמו למשל השוואת עדויות הרודפים עם עדויות הניצולים או שימוש בקריקטורות כדי להמחיש את האנטישמיות המודרנית. בנוסף, למדתי את החשיבות שבסיפורים האישיים כאמצעי לעזור לתלמידים להתחבר לנושא יותר מאשר רק לספר להם את העובדות".
רגע מכונן
"לימודי שואה זה המקצוע שבו התלמידים שלי משיגים את הציונים הגבוהים ביותר מכל המקצועות שאני מלמד", אומר סטיב פרסקוט, המלמד תלמידי כיתה ח' בבית ספר בקרייסטצ'רץ', בירת מחוז קנטרברי שבניו זילנד. "אני מלמד על השואה במסגרת לימודי מדעי החברה, הכוללים פרקים בהיסטוריה, והן במהלך שיעורי אנגלית. מדובר בשש שעות בשבוע על פני תקופה של 9־10 שבועות. זה נושא שהתלמידים מגלים בו את העניין הגבוה ביותר ושואלים עליו הכי הרבה שאלות".
מה מעניין אותם לדעת?
"יותר מכל, ההיבט האנושי הוא שמעניין אותם. התלמידים מנסים להבין את התנאים החברתיים והפוליטיים שהובילו לשואה; כיצד אנשים ניסו להתמודד עם המצבים שאליהם נקלעו; וכן סיפורים של חסידי אומות העולם ואיך אנשים רגילים סיכנו את חייהם למען אחרים. כמו כן, אחד הדברים שהכי מפתיעים אותם הוא איך שהיטלר והמפלגה הנאצית נבחרו בצורה דמוקרטית, ובאיזו מהירות נחקקו חוקים לשלילת זכויות מיהודים".
פרסקוט השתתף בסמינר ביד ושם שהסתיים לפני ימים ספורים. "זה היווה עבורי הזדמנות משמעותית להתפתחות מקצועית", הוא אומר. "אנו, המורים, צריכים ללמוד ללא הרף על מנת לספק לתלמידים שלנו את הזדמנויות הלמידה הטובות ביותר ולעשות צדק עם אותם אנשים שאת סיפוריהם אנחנו אחראים לזכור ולהעביר לדור הבא".
אילו דברים חדשים למדת במהלך הסמינר?
"הרבה דברים שלמדתי יעזרו לי עוד יותר לשפר את ההוראה שלי בנושא. למשל, ההבנה עד כמה היה קשה לניצולים לנסות להחזיר מידה מסוימת של 'נורמליות' לחייהם לאחר המלחמה, וגם העובדה שאנשים לא הקשיבו או האמינו להם. למדתי גם על מצוקת היהודים בצפון אפריקה, והתוודעתי למשאבים המקוונים הזמינים דרך 'יד ושם' שגם יכולים לסייע בלימוד. הסיפורים האישיים ששמעתי יהוו כלי משמעותי באופן שבו אני מתכוון ללמד את הנושא הזה בעתיד".
"בסמינר למשל הייתה לנו הזדמנות מדהימה להאזין במסגרת מיזם 'זיכרון בסלון' לסיפורו של ארנולד קלבס, 89, שנולד בליטא, והיה בן 8 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. במהלך שנות המלחמה הוא עבר 11 מחנות, ביניהם אושוויץ ודכאו. כששמענו אותו, כל מי שהיה בחדר הרגיש שזה רגע מכונן. אין ספק שסיפורו האישי של ארנולד והזמן שלנו איתו ישפיעו על הגישה הפדגוגית שלנו. אני כבר מתכנן כיצד התלמידים שלי ילמדו על השואה תוך כדי שימוש בהרבה יותר עדויות של ניצולים ומקורות ראשוניים אחרים. כמו כן, אשקיע הרבה יותר זמן בבחינת חייהם של יהודים בגטאות, תוך התמקדות מיוחדת בצורות שונות של התנגדות".
"אני קצינת חינוך ובדרך כלל מכשירה בנושא השואה צוותי מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים ברחבי העיר בריסביין ואזור גולד קוסט", מספרת אליזבת פורט מאוסטרליה, שהייתה חלק מקבוצת מחנכים אוסטרלים שסיימו החודש סמינר ביד ושם. "במשך שנים רבות עבדתי עם צוות מהמוזיאון היהודי של סידני וארגנתי סמינרים וביקורים בבתי ספר שבהם הצוות לימד על השואה את התלמידים וגם את המורים. לכולם היו שאלות שמראות על התעניינות במה שנלמד".
"זה ניכר במיוחד בעת שמיעת סיפורים של ניצולים, כאשר קוראים סיפורים על ההתנגדות בגטאות ומחוצה להם, ושומעים סיפורי אומץ וגבורה מעוררי השראה. אולי יש כאלה שמתרחקים מללמוד על השואה, אבל זה בכלל לא הרוב. גם צוות המורים וגם התלמידים רוצים לדעת איך היו החיים באותה תקופה עבור העם היהודי, מכיוון שהם לא יכולים להעלות על הדעת את תנאי התקופה ואת מה שאנשים נאלצו לעבור. מעניינים אותם סיפורים אישיים של אנשים, וגם ספרים וסרטים על התקופה, כגון יומנה של אנה פרנק".
מה הכי מפתיע אותם?
"לא תמיד הם יודעים שגם 'אנשים רגילים' לקחו חלק ברצח אחרים, ושלא היו אלה רק החיילים הגרמנים. כמו כן, כשהם רואים תמונות של מנהיגי ה־SS משחקים עם ילדיהם, ומצד שני מתאכזרים ללא רחם לילדים יהודים, גם זה מעורר בהם תהייה".
מה הסמינר תרם לך בהיבט המקצועי?
"היה לי מאוד חשוב ללמוד כיצד להציג מידע על השואה בצורה בטוחה מבחינה פסיכולוגית, וגם שיהיו לי גישות פדגוגיות חדשות להוראת השואה. כמחנכים יש לנו פוטנציאל להיות קול של שינוי עבור מי שעובר בכיתותינו, אם מדובר בתלמידים או במורים. לחינוך יש את הכוח להנחיל ערכים של כבוד, צדק ומוסר, כך שאנשים יבינו טוב יותר שאנטישמיות היא דבר פסול. הסיפורים האישיים וההרצאות ששמענו במהלך הסמינר מאפשרים לנו להיות מורים טובים יותר בנושא השואה. למדתי למשל על אנשים שאספו כתבים, אמנות וחפצי אמנות יהודיים בתנאים קשים מנשוא מתוך הרצון הגדול להעביר את היופי של החיים היהודיים לדורות הבאים. זו חוויה שלעולם לא אשכח. אנצל את המשאבים המרתקים שניתנו לנו בסמינר כדי שאוכל לעשות את העבודה היסודית, הצודקת והמכובדת ביותר בהוראת השואה".
נגד השכחה
סוון לוצקה, מורה להיסטוריה, גרמנית ואנגלית, העוסק בהכשרת מורי כיתות ה' עד י"ג ב־ZfsL, מרכז להכשרת מורים בעיר רקלינגהאוזן במדינת נורדריין־וסטפאליה בגרמניה, השתתף בסמינר ביד ושם בקיץ האחרון. "היה לי מאוד חשוב להכיר את ישראל, תרבותה ואנשיה המרתקים", הוא אומר. "רציתי לראות איך מתעצבים החיים היהודיים המודרניים. התעניינתי במיוחד במלאכת הזיכרון שנעשית ביד ושם, ששמה דגש לא על מי שרדפו את היהודים, אלא על הנרדפים. הופתעתי למשל מהחיים המגוונים שהיו ליהודים לפני הרייך השלישי. גם לשמוע על הגורלות האישיים היה מעניין".
כיצד החוויה שעברת מתבטאת באופן שבו אתה מלמד כיום?
"כיום אני מודע הרבה יותר לגורלות האישיים של היהודים ולתרבות המגוונת והמנהגים השונים. זה גם בא לידי ביטוי בדרך ההוראה שלי. את נושא השואה אני מלמד את המורים לעתיד במסגרת סמינרים דידקטיים כלליים, שבהם אנו שמים דגש על חינוך לדמוקרטיה, לאזרחות גלובלית. אחד הנושאים שאנו מלמדים במסגרת הזו נקרא 'נגד השכחה: זוכרים למען העתיד'. חשוב שמורים ידעו את העבר של גרמניה. כמו כן, חשוב שלא רק ידעו על רדיפת יהודים, אלא יבינו את ההשלכות לפעולה זו בהווה ולעתיד. גם מורים שאינם מלמדים ספציפית היסטוריה צריכים להכיר את תולדות השואה. רק אז הם יוכלו להיות רגישים לאמירות וכתובות כמו ‘You Jew’, שאפשר להיתקל בהן בבתי הספר הגרמניים".
מה בעיקר מפתיע את המורים לעתיד?
"הסטודנטים אצלנו מופתעים לא פעם מתיאוריות קונספירציה על השואה. גם השיטות שבהן משתמשים הנאצים של ימינו כדי לצרף אליהם צעירים מפתיעות אותם לרוב".
ייתכן שלקרובי משפחתם של סטודנטים שלך היה עבר במפלגה הנאצית? זה משהו שעולה בשיעורים?
"הניסיון שלי בעניין זה הוא שלדור הנוכחי אין בעיה לדבר על ההיסטוריה המשפחתית שלו בזמן השואה. עם זאת, יש גם מחקרים שמראים אחרת".