מה סוד קסמו של הרמב"ם מעל 800 שנה לאחר מותו?

תחת הכותרת "לא קם כמשה - הרמב"ם: מראשית הדפוס עד עידן הדיגיטל" ייצאו בשבוע הבא לדרך כנס בספרייה הלאומית ושתי תערוכות שבהן יוצגו לראשונה כתבי יד מקוריים ומאוירים וכתבים נוספים, כהמשך ישיר לשיא מכירות שנרשם עם צאת ספרו של ד"ר מיכה גודמן "סודותיו של מורה הנבוכים" (הוצאת זב"מ), שהפך לרב־מכר ולחלק בלתי נפרד מהמדף בעשרות אלפי ספריות פרטיות. 814 שנה לאחר פטירתו, לכל אחד הרמב"ם שלו: איש ההלכה, איש הפילוסופיה, איש הרפואה, איש המעשה והמנהיג הרוחני.
 

"לכל שבט בחברה הישראלית יש רמב"ם אחר. אם אתה איש הלכה, הרמב"ם נמצא בעמוד השדרה של ההלכה עם 'משנה תורה'", אומר ד"ר גודמן. "עד הרמב"ם לא נכתב ספר הלכה כה מקיף, מהרמב"ם לא נכתב ספר הלכה כה מקיף. אין דיון הלכתי בלי הרמב"ם, והשיח ההלכתי תמיד עוסק בדיאלוג עם הרמב"ם, כך שכל מי שההלכה יקרה לו, הרמב"ם הוא הגיבור שלו.

"מן הצד השני, יש רמב"ם אחר לגמרי, הוא הרמב"ם של 'מורה הנבוכים'. הוא הפילוסוף היהודי החשוב ביותר שהיה אי־פעם. נניח שלא היה כותב את 'משנה תורה', היו מתייחסים אליו כמו אל שפינוזה והוא היה נותר אחת הדמויות החשובות במילניום האחרון. כמו בהלכה, לא כולם אימצו את הפילוסופיה שלו, אבל כל הפילוסופיה היהודית - ואני כולל בזה גם את הקבלה - נמצאת בדיאלוג עם הרמב"ם. אתה לא יכול להיות בעל עמדה בהלכה או בהגות בלי שאתה בדיאלוג עם הרמב"ם. חלוק עליו, מסכים איתו, כועס עליו, בונה עליו. כל מי שמדבר עברית, חי את התרבות העברית, שומע מוזיקה, כולם נשענים על היסודות שבנה הרמב"ם. זה לא רק שם של בית חולים או רחוב".

 

מדוע חוזרים אליו דווקא עכשיו, ואיך הוא הפך לרלוונטי דווקא היום, מאות שנים אחרי מותו? ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היהדות ע"ש חיים וחנה סלומון בספרייה הלאומית, מפרק את התשובה לכמה חלקים: "היוזמה שלו, הביטחון שלו בצדקת הדרך, המוכנות שלו להגיד את האמת ויהי מה. הוא היה הוגה מאוד אמיץ, ששילב פילוסופיה מעמיקה, הלכה וגם מנהיגות ציבורית בכושר ביטוי יוצא מן הכלל. הכוונה ליכולת לתמצת את ההלכה והמצוות לפסקאות קצרות, לפירושים מדויקים מצד אחד אבל קצרים, לתמצת את היהדות.

"הוא השקיע המון כדי לדבר לקהלים מגוונים. חלק מהטקסטים הוא מייעד לאליטה, אבל לא מתעלם מהמוני העם, אלא מדבר גם אליהם ישירות בשפה שהם יכולים להבין. היו דמויות שניסו את מה שהרמב"ם ניסה ולא הצליחו. אין כמעט דמויות מקבילות. יש משהו אוניברסלי ברצון העז שלו לאפשר לאנשים לגשת ללימוד תורה בדרך פשוטה, תמציתית אבל מעמיקה, ולפתוח את התורה לקהלים כמה שיותר רחבים. זו רלוונטיות שלא מפחדת ממה שקורה מסביב ומוכנה ללמוד מהמתרחש. רצון לחברה שמובלת על ידי ערכים של חוכמה ומוסר, של שמירת החוק וחברה האחראית לא רק למנוע אלימות אלא גם לעשות כל שביכולתה כדי לעזור לאדם להתקדם, ללמוד ולהבין את עצמו. הוא דגל בחינוך הציבורי". 

אחדות האל ללא דופי

משה בן מימון נולד בקורדובה שבספרד בשנת 1135 או 1138 (הדעות חלוקות), נפטר במצרים בשנת 1204 ועל פי המסורת נטמן בטבריה לאחר העלאת עצמותיו לארץ ישראל כפי שביקש. בצעירותו נדדה משפחתו למקומות שונים בדרום ספרד, בגלל כיבוש חצי האי בשנת 1148 על ידי האלמֻוַחִדוּן, תנועה של מוסלמים קנאים שאנסו בני מיעוטים להמיר דתם לאסלאם ורדפו את היהודים המומרים במרוקו ובספרד. מגיל 16 עד 70 הוא כתב בלי לחדול. האגדה מספרת כי משה הצעיר היה תלמיד בעל תפיסה חלשה, עד כדי כך שאביו, מימון בן יוסף, דיין ורופא, שקל לעשותו שוליית קצב. זו בהחלט יכולה להיות אגדה, שתכליתה להבהיר את גודל הנס והפלא הזה, שנקרא "הרמב"ם". 
 

בנעוריו התחנך על ברכי תרבות הזוהר הערבית. הוא מתמסר ללימודי המתמטיקה, האסטרונומיה ותורת ההיגיון, ושוקד על הפילוסופיה הערבית של תקופתו. תוך כדי לימוד הוא מתחיל לסכם את דעותיו, ובגיל 16 כותב את ספרו הראשון, "באור מילות ההיגיון", שבו הוא עוסק, בין השאר, בפילוסופיה של הטבע. היצירה המרכזית היא "מורה הנבוכים", שנכתבה בערבית ותורגמה לעברית וללטינית. 
 

כשהיה כבן 20, היגרה המשפחה לפאס שבמרוקו. על רקע רדיפות השמד הקשות מצד קנאי האלמוחדון בספרד ובצפון אפריקה, שלהן הוא עד, הוא מחבר את "איגרת השמד", שנועדה להפיס את דעתם של מי שהמירו את דתם. באיגרת זו, כפי הנראה הקדומה באיגרות ששלח לאישים ולקהילות שונות בנושאים מחשבתיים־אמוניים, אישיים או ציבוריים אחרים עם תשובותיו, הוא מבהיר להם שלא חיללו את השם אם נאנסו להצהיר על אמונתם בנביא מוחמד, ומעיד שעבר בעצמו את תלאות השמד.

זו נכתבה כתגובה על תשובה הלכתית קיצונית ובלתי אחראית לדעתו, ששוגרה אל שואל בארצות השמד הנוצריות, על ידי משיב שזהותו אינה ידועה וכפי הנראה לא ממש הכיר את החיים שם. הרמב"ם חשש שהתשובה הזו עלולה להיות הרסנית מבחינה רוחנית וגשמית. 

במבוא לפירוש מסכת אבות כתב: "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו". איגרת אחרת היא קול קורא בעניין פדיון שבויים שנשבו כנראה במצרים ונלקחו לארץ ישראל, וממנה עולה שלא רק שהוא שלח איגרות אל נדיבים על מנת שיתרמו מכספם לצורך קיום המצווה החשובה, אלא שהוא עצמו עסק באיסוף הכסף למטרה זו ובכתיבת קבלות על תרומות שניתנו לו. 

אין דרך אחרת לומר את זה: העולם האקדמי מתחלק בין מי שסבור שהרמב"ם נאלץ להתאסלם למראית עין ושב ליהדות אחרי שעזב את מרוקו, למי שמבטל את הסברה הזו מכל וכל. "אין שום ראיות לכך שהוא המיר את דתו", אומר ד"ר גודמן. "אחת הראיות הגדולות לכך היא ש'בפולמוס הרמב"ם' (מחלוקת סביב ספריו שנמשכה כמאה שנה - כס"ו) חיפשו כל פרט מפליל על אודותיו ואף אחד לא דיבר על המרת דת. את יכולה לדמיין שמי שרצה להחרימו היה משתמש בזה נגדו. מכך שלא השתמשו בזה נגדו אפשר להסיק שאף אחד לא שמע על זה. זו תיאוריה אקדמית, שמתבססת על משהו שהיסטוריון מוסלמי אמר. מן הצד השני, הרמב"ם התייחס בסובלנות רבה ליהודים שהמירו את דתם ולא חשב להחיל את הסטנדרטים שלו על אחרים. הוא אמר: עדיף לא להמיר את דתך, אבל גם אם כן, אתה עדיין יהודי, ומי שלא מבין את זה, הבעיה בו". 

והאסלאם?

"הוא מאוד העריך את האסלאם. הוא לא חשב שהאסלאם זו עבודה זרה. הוא חשב שזה אחדות האל ללא דופי". 

בקיץ 1165 הפליג ממרוקו לשהות קצרה בעכו ומשם המשיך לביקור בירושלים ובחברון. כעבור חודשים אחדים הפליג מנמל אלכסנדריה והמשיך משם לפֻסטאט - קהיר העתיקה - עד פטירתו. הוא הפך לאחד ממנהיגי היהודים במצרים, בעל השפעה בכל קהילות המזרח, שמונה למשרת הנגיד, כלומר ראש היהודים, בשנים 1196–1204. במקביל התפרנס מרפואה ומהשקעות במסחר באבנים יקרות, שנוהלו בידי אחיו, רבי דוד.

כ־20 שנה לאחר הגעתו למצרים כתב באיגרת אל ר' יפת הדיין שישב בעכו על הצרות שפקדו אותו: מות אביו, קשיים כלכליים, הלשנות ובעיקר מות אחיו ר' דוד, שבאחד ממסעות המסחר שלו טבע באוקיינוס ההודי ועמו חלק ניכר מהונו של הרמב"ם. "והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה", כתב על מות אחיו האהוב.

בזמן שהתגורר בעיר פוסטאט נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא. זמן קצר לאחר מכן, ב־1186, נולד בנם היחיד. בין היתר, שימש כרופא בחצר הסולטן אלאפדל, בנו של צלאח א־דין. "אני שוכן במצרים (בפוסטאט - כס"ו) והמלך עומד בקאהירה... אומנם כשימצאהו חֻלשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקאהירה, ואני רוב יומי בבית המלך", הוא כותב באיגרת ששלח אל אבן תיבון בשנת 1200.
 

שם, במצרים, חיבר את עיקר יצירתו. פרט ל"משנה תורה" ותשובות ואיגרות ששיגר לנמענים שפנו אליו בעברית, כתב בשפה הערבית־היהודית. כבר בדורו ובדורות הראשונים שלאחריו תורגמו מרבית חיבוריו לעברית, ובמלאכת התרגום נטלו חלק מרכזי שניים מבני משפחת אבן תיבון: ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון, מחכמי פרובנס, ובנו ר' משה וכן ר' יהודה אלחריזי. לרבות מיצירותיו של הרמב"ם יש יותר מתרגום אחד. חלק גדול מיצירתו זכה לתרגום מחודש, המותאם לעברית המודרנית, ורבים מחיבוריו תורגמו בדורות האחרונים גם לשפות אירופיות.

על הרושם העז שהותיר מלמדות החגיגות המתמשכות שהחלו בציון יום הולדתו ועם הזמן עברו לציון יום פטירתו. בפברואר 1935 התכנסה במשרדי הוועד הלאומי ועדת חגיגות הרמב"ם בארץ ישראל, והחליטה על צאתו לדרך של "חודש הרמב"ם" לרגל 800 שנה להולדתו. בתוכנית: חגיגה בטבריה עם תהלוכה, עלייה לרגל לקברו, נשפים, כינוס מדעי, הרצאות ועוד. חודשיים לאחר מכן, באפריל 1935, נערכה לזכרו בבית כנסת שנשא את שמו ברחוב היהודים בקהיר חגיגה גדולה. השבועון הערבי הספרותי "אלרסאלה" פרסם מאמר על "התפקיד החשוב שמילא הרמב"ם בהפצת הפילוסופיה המוסלמית". באירוע עצמו, הרב הראשי של קהיר חיים נחום שיבח את הממשלה המצרית שנרתמה לטובת החגיגות, ובכך המשיכה את פועלו המבורך של המלך צלאח א־דין אלאיובי, שהסביר פנים לרמב"ם ואפשר לו להתמסר ללימודיו. 
 

כל ניסיון לקפל בכתבה אחת את מה שכתב, עשה, השאיר אחריו - נידון לכישלון, ובכל זאת: בהקדמה שכתב למסכת אבות ציין שהיא מיועדת לדיינים שזקוקים להשראה מוסרית לפני שהם יושבים בדין. השיפוט הערכי חשוב לא פחות מהצד הטכנוקרטי. אולי יותר. סביר להניח שאילו חי היום, היה תומך בלימודי ליבה במערכת החינוך החרדית.
 

הוא ניסה לספק הסבר רציונלי ליהדות על יסוד תורתו של אריסטו, והאמין שצריך להאמין בדברים שאינם עומדים בסתירה עם השכל, אולם אין זה אומר שהשכל יכול להוכיח הוכחה ניצחת כל תופעה. הוא האמין שאסור לרב ולדיין לקבל שכר רבנות, כי "כל המשים על לבו, שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם". הוא כלל ב"משנה תורה" מצוות בעלות משמעות סביבתית, כמו שמיטה, שנת יובל ורבות אחרות והתעכב על מצוות "בל תשחית" על כל חפץ בעולם. "כל המשביר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית".

 

כרופא, מספרים, לא ציווה מעולם לקבל תרופות אלא האמין שהכל מתחיל בתזונה והזהיר מפני אכילה רגשית. במילה "בריאות" זיהה ראשי תיבות שבהן גלומה האמת: "בולם רוגזו יפחית אוכלו ויגביר תנועתו". הוא חיבר ספרי רפואה, בהם "ספר הקצרת", "מאמר הטחורים" בנושא מחלות דרכי העיכול, "פירוש לפרקי אבוקרט" בנושאי רפואה מונעת והיגיינה על בסיס תפיסותיו של אבי הרפואה המערבית היפוקרטס, "מאמר המשגל" - הדרכה סקסולוגית לפי תפיסתו הרפואית בנושא מחלות דרכי העיכול, "שמות התרופות" שמנה כאלפיים תרופות, "על קץ החיים" שמתאר גורמי תמותה שונים ועוד, והיו גם חיבורים שלא הספיק להוציא לאור כמו "פירוש הלכות קשות שבכל התלמוד" ו"מאמר העיבור" העוסק בלוח השנה העברי.

הוא עסק באסטרונומיה, אבל בעניין האסטרולוגיה הייתה לו דעה ברורה: באיגרת תשובה אל חכמי מונפלייה ששאלו "מה נשתנה דבר חוכמה המזלות (אסטרולוגיה - כס"ו) משאר החוכמות?", ענה: "דעו, רבותי, שבכל אותן הדברים כולם של גזירת הכוכבים שם אומרים: יארע כך ולא יארע כך, ומולדו של זה ימשוך אליו שיהה לו כך ויארע לו כך ולא יארע לו כך, כל אותן הדברים אינן דברי חוכמה כלל וטיפשות הן ולא ידבק באותן הדברים אלא פתי שיאמין לכל דבר או מי שרוצה לרמות אחרים". 
 

אגב, לא בטוח כלל שהדיוקן המפורסם שעליו חתום החכם היהודי האיטלקי יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגורציא) אכן משקף את חזותו. באיגרת שכתב יש"ר הוא מספר שהעתיק את התמונה מספר נוצרי.

ההכרה בגדולתו לא מנעה, כאמור, ביקורת על אחדות מיצירותיו. הרמב"ם התבסס על תורותיהם של פילוסופים יוונים כאפלטון ואריסטו ופילוסופים ניאו־פלטוניים, כפי שהגיעו לידיו בגלגולים של כתביהם שחיברו מוסלמים כמו אבן רשד. זה היה מעשה אמיץ, בלתי נסבל כמעט מבחינתם של חוגים יהודיים למדנים, ובין מתנגדיו היו גם כאלה שפנו לעזרת האינקוויזיציה הנוצרית במלחמתה נגד "הכופרים".

בטולדו שבספרד פעלו המתנגדים בהנהגת ר' מאיר הלוי אבולעפיה; במזרח, בעיקר בבגדד, הנהיג את המאבק ר' שמואל בן עלי. כתוצאה ישירה של השפעות הרמב"ם, לאחר מותו, בשנות ה־30 של המאה ה־13 עמד ר' שלמה מן ההר מן העיר מונפלייה שבפרובנס בראש המתנגדים לרמב"ם, והביא להטלת חרם על ספריו "מורה הנבוכים" ו"ספר המדע". 
 

בעיצומה של המחלוקת הועלו כתביו הפילוסופיים באש. מאוחר יותר, בשנות ה־80 של אותה מאה, התחדשה המחלוקת בעכו בהנהגתו של ר' שלמה פטיט, אבל ניסיונו להחרים את הספר "מורה הנבוכים" נכשל. גם יצירתו ההלכתית של הרמב"ם לא יצאה נקייה מביקורת, וכבר בחייו נרשמו השגות לא מבוטלות על פסקיו שב"משנה תורה", בעיקר על ידי ר' אברהם בן דוד מפוסקיר שבפרובנס. יתרה מזאת, ב־1305 אסרה מועצת הרבנים על צעירים מתחת לגיל 25 לעסוק בפילוסופיה. ההתנגדות כלפיו, מלמד הזמן, לא פגעה ביוקרתו.

ואלוהים, מה איתו?

ב"מורה הנבוכים", הרמב"ם שלל כל אפשרות לייחס הגדרות או תכונות כלשהן לאלוהים, כיוון שראה אותו כמהות שאין לתפוס אותה במונחים אנושיים. מצוות הקרבת הקורבנות, מהמצוות המרכזיות בתורה, עבר זמנה, כיוון שמקורה בעבודה זרה ובפולחני הדת הפוליתאיסטית שהיהודים חיו בקרבה, לדעת הרמב"ם, מאות בשנים. זוהי הסיבה לכך, הוא אומר, שאלוהים ברוב חוכמתו התיר ליהודים להמשיך להקריב קורבנות, אף על פי שברור שאין לו צורך בהם, בהיותו מושלם ואיננו חסר דבר. לדעת הרמב"ם, תהליך הגמילה מהקרבת הקורבנות מוכרח היה להיות הדרגתי, שכן זה טבעם של בני אדם.
 

בכתבים מוקדמים יותר הצטרף לפוסקי הלכה נגד אפיקורסים יהודים, כלומר אלה הכופרים בנבואה ובנבואת משה ובאל היודע כל. לדעתו, לא רק אפיקורסים הכופרים באלוהים יודע כל ראויים לעונש, אלא גם יהודים הרואים באל דמות מוחשית ואנושית, כופרים בעיקר.
 

"הרמב"ם חשב שלימודים של מה שהוא קרא לו 'מעשה בראשית' או 'מעשה מרכבה', כלומר פיזיקה ומטפיזיקה, הם לא רק מותרים, אלא שדרך העיסוק בתחומים הללו מגיעים לדרגת ההתנסות הדתית, שזה אהבה ויראה", אומר פרופ' משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית. "בספר המדע שלו הוא משלב ראשי פרקים של הפיזיקה והמטפיזיקה של זמנו ומסביר שהוא משלבם כעיון בתחומים האלה, כי זה המדיום שבאמצעותו אתה מגיע לשני דברים: הראשון הוא הגילוי של חוכמת האל בעולם, האהבה והתשוקה להכיר ולדעת עוד, והשני הוא שמה שייצא מזה זה יראה, דהיינו תחושת השוליות של האדם ביקום בכללו, אל מול העולם והאל.
 

"לכן אצל הרמב"ם המושג 'לימודי חול' לא קיים. יש פה זיקה פנימית בין העיסוק בחוכמה לבין חיי הדת במובן העמוק שלהם. צריך להבדיל את זה מעמדות יותר מתונות שאמרו שהטענות של המקרא וכתבי הקודש צריכות לעמוד במבחן מסוים של רציונליות, כפי שחשבו פילוסופים יהודים אחרים בימי הביניים, כמו סעדיה גאון. זה אומר שהתגלות לא יכולה לסתור את המדע. זו עמדה מתונה יותר, כי אצל הרמב"ם מרכיב מאוד עמוק בהשגת התכלית הדתית עובר דרך העיסוק במדע ופילוסופיה.

"זו אינטגרציה מאוד עמוקה שקשורה לרעיון אחר, יותר יסודי אצל הרמב"ם, שלפיו התגלות האל היא דרך המבנה הסיבתי של היקום. זה עומד נגד תפיסות אחרות שאומרות שהאל מתגלה כשהסדר הסיבתי נשבר. לפי הרמב"ם, הנס הוא לא המקום שבו האל מתגלה, אלא ההפך, בסדר הסיבתי, בתבונה, בחוכמה האינסופית שמשוקעת בסדר של היקום. זו תודעה דתית אחרת, ויש קשר בין האופן שבו הוא מקשר את המדע לתוך החובה הדתית לבין התפיסה הבסיסית ביותר שלו של הטבע כמגלם הגדול ביותר של המפגש בין האדם לאל".

איך מיישבים את הסתירה הזו שלפיה האדם נברא בצלם ולכן בכל אדם יש מהיסוד האלוהי? 

"הוא חשב שהאדם הוא יצור נעלה בין היצורים האורגניים האחרים, וזה קשור אצלו ביכולת להבחין בין אמת לשקר. הרמב"ם לא היה קורא לזה ניצוץ אלוהי אלא תכונה שמקרבת אותו לדרגה של אלוהות. הרמב"ם לא חשב שהאדם הוא מרכז היקום או תכלית הבריאה. הוא גם חשב שבתוך היקום יש ישויות מנטליות גבוהות מן האדם, ושהגרמים השמיימיים הם בעלי יכולת מנטלית. הוא לא חשב שהעולם נברא בשביל האדם. להפך. במובן מסוים אפשר להגיד שדרך מאבקו בהאנשה, בייחוס תכונות אנושיות לאל, הוא בעצם יוצר מצב שבו האדם עובד למעשה גרסה יותר טובה של עצמו ולא את האל.
 

"המאבק שלו בהאנשה קשור גם בהעמדת האדם במרכז. כי אם האדם הוא מרכז היקום, האל נראה כמוהו ונאבק כמוהו, והוא נאבק בתפיסות הללו. הדבר השני הוא ההתקפה שלו על ההאנשה. הוא חשב שהיא חמורה מעבודה זרה. האדם שיש לו דימוי מואנש של האל בדמיונו ובראשו הוא אדם שעובד את עצמו. הוא חשב בקריאה שלו של ספר איוב שהתלונה של האדם, 'אני בסדר ובכל זאת רע לי', בטעות יסודה, כי האדם בעצם קובע את הסיבתיות של העולם. אם הוא היה בסדר, יירד גשם, אם לא - אין גשם, אבל לסיבתיות של העולם יש הקשר הרבה יותר רחב מהאדם המסוים".

איפה נכנס נושא השכר והעונש?

"זו סוגיה מאוד מורכבת בתפיסת ההשגחה של הרמב"ם. את הכל צריך להגיד בענווה, כי יש גם עמדות שונות וגם קריאות שונות. אצל הרמב"ם שכר ועונש זה שהעולם כן מתגמל חיים ראויים. זאת אומרת, לדוגמה, בחברות שמוכוונות אל שאיפות רוחניות יהיו פחות מאבקים וחיכוכים מבחברות שמוכוונות לשאיפות גשמיות, כי הגשמי הוא תחום של משאבים מוגבלים. תמיד תהיה תחרות עליו. ברוח, המשאב אינו מוגבל. 
 

"אדם ששולט בתשוקותיו, שמגיע להכרה עמוקה של העולם, הוא גם שמור יותר ונזהר יותר. חלק מהכאבים של חיי האדם הם פונקציה של הפנמת תכליות אנושיות לא נכונות. זה לא שהעולם עיוור לגמרי לשאלה מי אתה ואיך אתה מתנהג, ומקרה אחד לצדיק ולרשע. לפי הרמב"ם, האדם שהגיע למעלת תיקון המידות שלו ולהבנת העולם, הוא אדם שחייו מוגנים יותר, כי יש קשר עמוק בין תשוקה למחלה. הרמב"ם חשב שרוב המחלות באות מתזונה לא נכונה, ולכן שליטה עצמית ומשמעת הן גם צורת חיים יותר נכונה. בעניין הזה יש לו מושג של השגחה, אבל לא במובן הזה שהאל מתערב לטובתך, אלא שהוא בנה עולם שהוא רגיש לאורח החיים שלך".

זה לא עזר לו. 

"כמובן, הוא דמות שיצרה פולמוס". 

אי אפשר להתעלם מנוכחותו של הרמב"ם. הוא מרחף ממעל ועוטף את המציאות היומיומית. 

"יהודים חילונים רבים לא יודעים עד כמה הם רמב"מיסטים. יש חילונים שלא מאמינים באלוהים ולכן הם לא שומרים על ההלכה. אבל על פי סקרים, מרבית החילונים מאמינים באלוהים. אז אם הם מאמינים, למה אינם שומרים על ההלכה? הם מרגישים שאלוהים הוא גדול ונשגב מדי בשביל להעלות על הדעת שמה שמעניין אותו הוא כמה זמן אני שומר בין בשר לחלב. מי שחושב: 'אלוהים מנהל פנקסנות איתי וצריך אותי', הופך אותו לקטן, מי שמאמין שאלוהים גדול מדי בשביל להאמין שהוא צריך אותנו ובגלל זה הוא לא מקיים את הלכה, אפשר לומר שאינו מקיים את ההלכה כי הוא מאוד מאמין באלוהים. השאלה הזו מאפיינת את התחושה של הרבה חילונים.

"הרמב"ם אומר: אי אפשר להבין את אלוהים. מי שחושב שהוא יודע מה התוכניות שלו, הוא כמו עובד עבודה זרה, כי הוא מצמצם את אלוהים מהאינסופיות שלו. על פי הרמב"ם, הרבה דתיים של היום הם כופרים, כי תפיסת האל שלהם היא כזו שהם הופכים אותו למאוד צפוי ולא נסתר, למצומצם ולא לחסר גבולות, ולכן הגרסה הפופולרית של אמונה, על פי הרמב"ם, היא כפירה, זו אלילות. כך יוצא שמצד אחד, אצל הרמב"ם של 'מורה נבוכים' אפשר לראות ביקורת גדולה על כל העולם הדתי של היום, ומצד שני, יבוא האדם הדתי שיטען שהרמב"ם של 'משנה תורה' מבקר את העולם החילוני".

בוא נדבר על היחס לנשים.

"ב'משנה תורה' ברור: אין לו שום הערכה לנשים, אבל ב'מורה נבוכים' בחלק ג' פרק נ"א, כשהוא מתאר את שלושת האנשים שהגיעו לשלמות האנושית הגבוהה ביותר שניתן היה להגיע אליה, האתלטים הגדולים ביותר של השכל והרוח, הוא מונה את משה, אהרן ומרים. הוא אומר: אישה שברה את כל השיאים הרוחניים, התודעתיים והאינטלקטואליים של בני האדם. איך זה ייתכן? 'משנה תורה' מדבר על נשים שהוא הכיר, ואלו אכן לא ידעו קרוא וכתוב. ב'מורה נבוכים' הוא מדבר על נשים באופן אידיאלי, ואם אישה יכלה להגיע למעלת משה רבנו, כמו מרים, זה אומר שאפליית הנשים שלו לא נגעה לטבען של נשים אלא לתרבות, לנסיבות".
 

למרות זאת, לא סתם נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". אפשר למצוא אצלו חידושים, בוודאי ביחס לתקופה שבה חי, כמו שכתב בהלכות אישות פרק י"ד בנוגע לסרבני גט: "האישה שאמרה מאסתיהו (...) כופין אותו לגרשה לפי שאינה כשבויה (...), עד אשר יאמר רוצה אני". גודמן: "הרמב"ם של 'משנה תורה' היה מאוד לא סובלני. את שואלת איך יכול להיות שזה אותו הרמב"ם הביקורתי, הפילוסוף, האוניברסלי של 'מורה נבוכים'? בתולדות הפילוסופיה כמו בתולדות הפילוסופיה, בכל הוגה יש פרדוקס, וככל שהוא גדול יותר הפרדוקס שלו גדול יותר. הרמב"ם היה פרדוקס מהלך".