"מאז המלחמה עבדנו מסביב לשעון, ההתעניינות במיגון זינקה במאות אחוזים"

"אנחנו רואים את המדינה נערכת להגברה משמעותית של המיגון בשנים הקרובות. גם במגזר הפרטי ההתעניינות באלמנטים של מיגון מאוד גברה. התחלנו לקבל הרבה מאוד פניות בנושא רישוי ממ"דים, ועוד. המודעות של הציבור, השאלות וההיוועצות קפצו במאות אחוזים, וההתעניינות הזו עדיין נמשכת". כך אומר אהוד דנוך, מנכ"ל קבוצת אקרשטיין, על רקע התמשכות מלחמת חרבות ברזל שגרמה לשינויים מאוד מהותיים בהוויה היומיומית של העבודה בכלל ענפי המשק.

עדות מצמררת מחקירת מחבל: "אבא אנס אותה, ואז אני ובן-דודי, ואז אבא רצח אותה"
אחרי חשיפת המכתבים, נתניהו תוקף את צה"ל: "הפוך מן האמת, אני צדקתי"

בקבוצת אקרשטיין, העוסקת בתחום מוצרי הבטון לפיתוח סביבתי, תשתיות, בנייה מתועשת ומיגון, זה בא תחילה לידי ביטוי בביקוש הגובר למוצרי מיגון. "עם תחילת המלחמה מוסדות שונים של המדינה והצבא נדרשו למיגון, לאספקת אלמנטים של מיגון מסוגים שונים - הרבה מיגוניות, קירות בטון למיגון בגבהים וגדלים שונים, ממ"דים, ממ"מים (מרחב מוגן מוסדי - א"ש) ואלמנטים מגוונים נוספים", מציין דנוך. "גם בקרב המגזר הפרטי היה ביקוש גובר לממ"דים. כבר שנה וחצי לפני המלחמה ראינו שעשרות אלפי בתי קרקע לא ממוגנים והחלטנו לייצר ממ"ד קטן, ממ"דון, 5 מ"ר נטו. כשהתחילה המלחמה התחלנו לשווק אותו לציבור".

הממ"דון 5 דגם הילה, באישור פיקוד העורף, נקרא על שמה ולזכרה של הילה קיילין ז"ל, עובדת החברה שנרצחה על ידי מחבלי חמאס במסיבת הנובה. "מה שמייחד את הממ"דון הזה הוא שאינו מצריך ביסוס", מסביר דנוך. "אם למשל יש לך בית קרקע, את פשוט יכולה להציב אותו על השטח בגינה. העלות שלו היא 100 אלף שקל. לא לכל אחד יש בצד את הסכום הזה".

קבוצת אקרשטיין, חברה ציבורית, החלה את פעילותה בשנת 1925 כבית מלאכה קטן בתל אביב שהוקם על ידי צבי אקרשטיין ז״ל. לאורך השנים הקבוצה נטלה חלק בפרויקטים מורכבים הקשורים בתשתיות לאומיות, ביניהם הקמת מתקן התפלה שורק, הקמת רציפים ושוברי גלים בנמל הדרום, השתתפות בהקמת עיר הבה"דים, בניית מבני מגורים מתועשים מודולריים, ממ"דים ומיגוניות ביישובים סמוכים לגבול בעוטף עזה, בגבול הצפון ופרויקטים מורכבים נוספים.

איך נערכתם לעלייה בביקושים מצד הגורמים השונים בעקבות המלחמה?
"תמיד, כאמור, יצרנו אלמנטים של מיגון. כשנפתחה המלחמה, נכנסנו לקצבים הרבה יותר משמעותיים. יש לנו בישראל 360 דונם של תעשייה: 150 דונם בירוחם, 150 דונם בראש פינה ו־60 דונם באשדוד. בכל השטח הזה יש לנו מפעלים וקווי ייצור. אלה 360 דונם שמייצרים בטון. עם תחילת המלחמה תגברנו את הקווים שלנו ועבדנו 24/7. אנחנו גם מפעל חיוני שרותק לכל הדרישות של משרד הביטחון. מבחינת תפוקות, הגברנו אותן בצורה משמעותית".

קבוצת אקרשטיין, מוסיף דנוך, היא אחת משלוש החברות שזכו במכרז של מנהלת תקומה לבניית יחידות דיור עבור תושבי העוטף. "התחלנו לייצר כ־60 מבנים מבטון של 120 מ"ר, שימוקמו בשני קיבוצים, חצרים ורוחמה, שאליהם פונו חלק מתושבי העוטף", הוא מספר. "קיבלנו לפני כמה שבועות הזמנה לתחילת עבודה, התחלנו כאמור לייצר את המבנים והם יסופקו עוד השנה. לפני המכרז של תקומה ישבנו עם כל היישובים כדי לשמוע את הרוח, הרצונות, הצרכים. אנחנו בסופו של דבר לא קובעים כמובן אילו מבנים יהיו שם, אבל רצינו לשמוע אותם. נתנו למנהלת תקומה הצעה של מבנים מסוגים שונים, ובסופו של דבר המנהלת החליטה מה היא רוצה".

"איכות ובטיחות"

המבנים עבור מנהלת תקומה מיוצרים בשיטת הבנייה המתועשת שדנוך מאוד מאמין בה: "היום בישראל את רואה בדרך כלל שיש אתר בנייה, יש פועלים, מרימים את שלד הבניין מבטון, אחר כך נכנסים פנימה, עושים את הגמרים, צבע, טיח, אינסטלציה, חשמל, מיזוג אוויר ועוד. זה אומר שהכל נעשה באתר הבנייה עצמו", הוא מסביר. "ואילו הרעיון של הבנייה המתועשת בא ואומר איכות ובטיחות יותר גבוהים, וחיסכון של למעלה מ־50% מכוח האדם. כמו כן, הבנייה המתועשת אורכת כ־35% פחות זמן מבנייה מסורתית".

איך הבנייה בעצם מתבצעת?
"מפעל, למשל כמו שלנו, מייצר קירות לבניינים. ממש מייצר את הקירות עצמם, כולל הגמרים שלהם, אם זה צבע, מקומות לשקעי חשמל ועוד. בזמן שאנחנו במפעל, בתנאי מעבדה, עובדים על הקירות האלה, בשטח עצמו רק עושים את הרצפה, את הביסוס של הבניין, ואז משנעים מהמפעל אל אתר הבנייה את הקירות האלה ופשוט מתקינים אותם אחד־אחד. בעצם עושים את השלד של הבניין מהקירות האלה".

באיזה שלב אנחנו נמצאים בארץ מבחינת הבנייה המתועשת?
"בישראל עושים היום לרוב שימוש באלמנטים מתועשים בבנייה מסורתית. לדוגמה, בונים בניין בבנייה מסורתית אבל החיפוי שלו מגיע מראש מוכן ומתועש. הרעיון של הבנייה המתועשת הוא לחסוך זמן, אלא שהשימוש בארץ הוא חלקי וקטן בלבד ומתבסס על אלמנטים מתועשים בודדים כהשלמה לבנייה המסורתית ולא בשיטת הבנייה המתועשת עצמה. לעומת זאת, המבנים שהוזמנו מאקרשטיין על ידי מנהלת תקומה הם מבנים מבטון, צמודי קרקע, ומיוצרים במלואם במפעלים שלנו, תוצרת כחול־לבן".

דנוך מוסיף כי "אין בישראל היום את היכולת לבנות בניין של 30 קומות מתועש מלא. למשל באנגליה, יש יכולות מאוד מתקדמות ואפשר לראות במרכז לונדון מגדלים של 30־40 קומות בבנייה מתועשת מלאה. אנחנו נמצאים בשלבים של שיתופי פעולה עם חברות בינלאומיות מובילות בתחום הבנייה המתועשת ולימוד הנושא במטרה להביא גם לישראל את הידע והיכולת להקים בניין רב־קומות מתועש מלא״.
 
"הייתה פה חגיגה"

בנוסף ללימוד שיטות מתקדמות וטכניקות, מציין דנוך, על מנת שבנייה מתועשת תתפוס יותר בארץ, "צריך גם חינוך שוק. הרגולטורים, המדינה, צריכים להבין את התועלות והיתרונות שיש לבנייה המתועשת למשק", הוא אומר. "כאמור, הבנייה המתועשת חוסכת בכוח אדם. יכולים למשל להיות 150 עובדים באתר עבודה מסוים. אם אתה בונה בבנייה מתועשת, אז בדיוק באתר כזה תצטרך 40־45 עובדים. קחי דוגמה קלאסית של היום, כשמדברים על מחסור בכוח אדם. אין 100 אלף פלסטינים, אי אפשר לעבוד. תחשבי שישראל הייתה מתמקדת בבנייה מתועשת. הייתה פה חגיגה. אם הבנייה המתועשת בישראל הייתה כמו שהיא באנגליה למשל, לא היינו מרגישים את הבעיה הזו".

"70 שעות בחודש"

בהתייחס להיעדרותם של הפועלים הפלסטינים שנהגו לעבוד באתרי הבנייה השונים ברחבי הארץ, לדברי דנוך יש בכלל להעדיף על פניהם עובדים ממקומות אחרים. "אני לא אומר את זה משיקולים פוליטיים, למרות שגם משיקולים פוליטיים הייתי אומר את זה", הוא מציין.

"הסיבה שאני אומר זאת קשורה ליעילות כלכלית־משקית. בכל הקשור בבנייה מסורתית, העובד הפלסטיני יוצא מביתו ב־4:00 לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לאתר בנייה בישראל ב־6:30־7:00. הוא עובר מחסום, לוקחים אותו, מביאים אותו, ואז בשעה 15:00 הוא כבר צריך לצאת מהאתר כי יש פקקים, הוא צריך לנסוע, להגיע בזמן למחסום. אם נשאל את עצמנו כמה זמן הוא עבד ביום, אז זה 8 שעות במקרה הטוב, כולל הפסקות. בואי ניקח עובד אחר, למשל ממולדובה או ממדינה אחרת. הוא יגיע לאתר בשעה 7:00, וייצא ב־18:00 או ב־19:00. בין עובד כזה לבין עובד פלסטיני יש פער של שלוש וחצי שעות ביום, שזה יוצא כ־70 שעות בחודש. אני לא צריך להגיד לך שאתר שמתקדם מהר זה טוב למשק, טוב לציבור. לכן הגיע הזמן להסתכל על חוסר היעילות הזה שנמשך הרבה שנים, ולא להסתכל רק מההיבט הפוליטי. מסתכלים מההיבט הפוליטי ואומרים: אם הם לא ייכנסו, לא יהיה להם אוכל. אין בעיה, שייכנסו - ופה לא יהיה אוכל".

"בירוקרטיה קשה"

"קרה פה מצב", מוסיף דנוך, "שבמשך עשרות שנים עובדים פלסטינים עבדו באתרי בנייה, המשק חי, זז, ואז יום אחד בהיר באו ואמרו: אתם לא נכנסים. אין בעיה, החלטתם שלא נכנסים, בסדר, אבל בואו תרימו את העסק, תביאו חלופה לעובדים האלה. מדינה הרבה יותר חזקה מכל גוף פרטי. אם למשל הייתה למדינה איזו מנהלת SOS שבאה ואומרת שאת החלופה של ה־100 אלף העובדים האלה היא דואגת להביא לישראל. אבל מה שעשו זה נתנו לגופים הפרטיים לטפל בדבר הזה, ובעוד שאמרו שמשחררים בירוקרטיה, יצרו בירוקרטיה עוד יותר קשה. מה שקורה בפועל זה שמגיעים 100 עובדים פה 100 שם, אלף פה, כשאתה צריך 100 אלף".

מה לדעתך הפתרון לסוגיה זו?
"המדינה צריכה להרים חלופה לפועלים הפלסטינים, כדי שיבואו עובדים ממקומות אחרים. משיקולי יעילות לא צריך שפלסטינים ייכנסו לכאן. בנוסף לכך, אנחנו דיברנו רק על יעילות של שעות, אבל מה עם שב"חים שמתגנבים לבוא לעבוד, מה עם אלה שמסתירים עובדים פלסטינים בישראל כדי שישנו פה ויחסכו את הנסיעות? יש בכך גם סיכונים".

המלחמה, מבהיר דנוך, השפיעה מהותית על ענף הבנייה. "אני לא חושב שהמדינה מבינה את ההשלכות של זה כי אם היו מבינים, היו פועלים מהר", הוא אומר. "ההשפעות הן אדירות. אנחנו בתור תעשיינים מייצרים הרבה ורואים מה קורה בשטח. אנחנו רואים קבלנים שלא עובדים, רואים אתרי בנייה סגורים, שומעים שלקבלנים אין עובדים. אנחנו שבעה חודשים אחרי תחילת המלחמה ויש חברות שמדממות".

בנוסף, מציין דנוך, "עכשיו גם טורקיה עוצרת את קשרי המסחר עם ישראל. הרבה גורמים מענף הבנייה היו מזמינים משם ברזל, מלט, מוצרים לגמרים, אביזרים כאלה ואחרים. כמובן שאותם ספקים יחפשו מקורות חלופיים, ויש מקורות חלופיים. אבל אם למשל יפנו למקומות חלופיים במזרח, אז בגלל מה שקורה בבאב אל־מנדב עם הח'ותים, השינוע לישראל לא ייקח 60 יום אלא 110־120 יום. חלופות יימצאו, אבל מחירים יעלו. יש גם ספקים ישראלים. הרבה ריצופי פנים וחוץ גם מייבאים מטורקיה. אנחנו באקרשטיין גם יצרנים של רעפים. אז לא חייבים ללכת אוטומטית לטורקיה. בהחלט אפשר למצוא חלופות, גם בארץ. אולי זה יעלה קצת יותר. אבל כשאתה קונה מתוצרת מקומית, אתה מקבל אחריות, שירות, יש לך עם מי לדבר. כשאתה קונה מחו"ל, יש יותר סיכונים".

"תלות חיצונית"

"דווקא בתקופות כמו שאנו חווים עכשיו", מסכם דנוך, "אנחנו כמדינה צריכים להפיק לקחים מבחינה משקית וכלכלית. אנחנו לא מייצרים שרשרת אספקה פנימית שלנו, אנחנו כל הזמן בונים על תלות חיצונית. הנה עכשיו, רואים שכל אלה שחושבים שאפשר להתבסס ולהיות תלותיים באחרים במוצרים, בחומרי גלם, במוצרי יסוד קריטיים - פשוט טועים. היום מבינים זאת מצוין כשמדובר בתעשיות ביטחוניות. היום ישראל אומרת בואו נשקיע יותר בזה, החברות עצמן אומרות בואו נשקיע יותר בדבר הזה כי מבינים שיש תלות חיצונית. אני מדבר על כל התעשיות. דברים שאפשר לעשות אותם כאן, אז לעשות אותם כאן. צריך שתהיה מדיניות שתגיד 'נעשה בבית'. זה נכון יותר, זה יעיל יותר, זה תורם למשק. צריך לייצר בבית מה שאפשר. מה שקורה עכשיו ממחיש את הסיבה למה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם סין הייתה נוקטת בדיוק באותה מדיניות כמו טורקיה".