ערב ראש השנה אשתקד, כשלושה שבועות לפני אירועי ה־7 באוקטובר ששינו את המציאות הישראלית כליל, הרוחות במדינה אומנם סערו סביב המחאות נגד ובעד הרפורמה המשפטית, אך בערב החג רוב המשפחות חגגו את החג בבתיהן, בחיק יקיריהן ויקירותיהן, ונמלאו תקווה לשנה חדשה וטובה יותר מקודמתה. תקווה זו התנפצה בטבח הנוראי ביישובי עוטף עזה, ובעוד המלחמה עדיין נמשכת, מפונים רבים, מהדרום ומהצפון, נאלצים לציין השנה את ערב החג בבתי מלון.
יצירות של חטופות ששוחררו: התערוכה החדשה שנפתחה באו"ם
משפחות חטופים ומחאת הנשים במעון רוה"מ: "רק עסקה תחזיר את כולם הביתה"
"בשנה שעברה חגגתי את ערב ראש השנה בבית, בחיק המשפחה, והיה מאוד שמח, חגיגי, משפחתי וקיבוצי, החג היה שלם”, מציינת רותי אפרת, מפונה מקיבוץ בארי שמארגנת את ארוחת החג למפוני הקיבוץ בני הגיל השלישי במלון דיוויד בים המלח שבו הם שוהים.
"אומנם היו ‘רעשי רקע' של רקטות אבל זה האזור. השנה אנחנו לא יכולים לחגוג את החג אז נציין אותו. כל עוד החטופים שלנו לא בבית, אין מצב בכלל שהחגיגות יהיו אמיתיות, ובחשיבה שלנו נכון שצריך לציין חג ושנה חדשה, אבל עד שהחטופים לא פה, ועד שלא עושים עסקה, גם בזירה הבינלאומית, אין סיכוי שנוכל לקום, לחשוב על חגים ולחגוג אותם. נציין את ערב החג במלון עם ילדים שיגיעו למלון כדי להיות עם ההורים ונרים כוסית לתקווה לשנה חדשה ולתקווה לשובם של החטופים. בהמשך תהיה ארוחת חג של המלון בערב, ואחר כך נצפה באיזה סרט. זה הכל. למחרת, בחג עצמו, תגיע מוזיקאית מתנדבת עם אקורדיון שתנסה להרים את האווירה בשירה בציבור בלובי”.
"כשאני נזכרת בערב החג שעבר אני חוזרת לאחד האירועים הסוערים בחיינו, אבן דרך”, מציינת ורדה גולדשטיין, תושבת כפר עזה המפונה למלון Sea בתל אביב.
"שנה שעברה הבן שלנו נדב ז”ל ובתו, נכדתי, ים ז”ל, שנרצחו ב־7 באוקטובר, היו איתנו בארוחת חג משפחתית מלאה, בדיעבד הארוחה האחרונה בהרכב מלא. ביולי 2023 נדב נפצע קשה בתאונת דרכים כאשר משאית פגעה בו כשרכב עם אופניו ביום של אימון. הוא נפצע פציעה מורכבת מאוד, והרופאים אמרו לו שתוך שנתיים הוא יוכל לרכוב בחזרה. אחרי שיקום ארוך שהוא עשה בעיקר בעצמו, בתוכנית מאוד אינטנסיבית וחדורת מטרה, הוא נכנס בראש השנה הביתה כשהוא הולך על רגליו בלי קביים. זה היה אירוע מאוד מרגש עבורנו במשפחה, ואז כולנו, כ־30 אנשים, התקבצנו בבית סביב ארוחת החג, ואז ביקשתי שכולנו נצטלם בתמונה אחת סביב הספה המשפחתית. נדב לא רצה לשבת על הספה אז הוא עמד מאחורי הספה וכולנו התיישבנו ועמדנו סביבו, וזאת התמונה המשפחתית האחרונה שאני, בעלי, ארבעת ילדיי ועשרת נכדיי, חתניי וכלותיי – הצטלמנו ביחד. כמה ימים אחרי זה נדב וים נרצחו".
איך תצייני את ראש השנה השנה?
"שני חלקים בפאזל הזה חסרים לנו בראש השנה הזה, ובכל זאת החלטנו בן זוגי, אני, בנותיי וכלתי חן, אשתו של נדב שנחטפה יחד עם בנותיה, נכדותיי, אגם, גל וטל לעזה ושוחררו אחרי 51 יום בפעימה השלישית - שבערב ראש השנה הזה שוב נהיה ביחד. כיוון שאנחנו עדיין מפונים במלון Sea, עדיין פליטים בארצנו, ביקשתי להשתמש בחדר האוכל של המלון עבור המשפחה שלי כדי שנוכל לערוך שולחן גדול וחגיגי בחג. כיוון שאין ארוחת חג במלון כי שאר חבריי המפונים מציינים את החג במקומות אחרים, קיבלנו אישור. בערב החג, אחרי ארוחת צהריים, נערוך את שולחן החג החגיגי כמו שהיינו רגילים, שולחן שמיועד למעל 20 אנשים, וננסה לקיים את החג.
למרות הכל בחג הזה נהיה ביחד, נחגוג על פי מסורת משפחת גולדשטיין, עם הרבה צחוקים, שמחה והתרגשות, כשמהצד השני יהיה גם הרבה עצב וכאב. זה חג שהוא ממש לפני אזכרת יום השנה וזה מאוד קשה רגשית. הראש שלי לא כל כך עסוק באיך יהיה שולחן החג אלא באיך תהיה האזכרה, אבל אנחנו נקיים את הארוחה, נמלא כרטיסי ברכה לפני הארוחה ונקריא אותם, ואני מקווה שאנשים ישתפו איתי פעולה ושיסכימו לכתוב ברכות לשנה החדשה, למרות הכל. זה חשוב לי מאוד. זה חלק מהצוואה הבלתי כתובה של נדב וים – להמשיך קדימה ולהיות משפחה, לא להתפרק אלא להמשיך להיות ביחד, לטוב ולרע, כשקשה וכששמח, ולא לוותר”.
"מציאות לא טבעית”
בני צ'קוטאי, תושב קריית שמונה, יציין בחסות עמותת שפר את ערב החג במלון קסיה בירושלים, כחלק מפעילות העמותה המלווה את המפונים בני הגיל השלישי במלונות בבירה. "אנחנו נמצאים במציאות חדשה ולא טבעית. אנחנו לא בבית שלנו, לא במקום הטבעי שלנו, לא בקהילה הטבעית שלנו, לא בבית הכנסת הטבעי שלנו, לא בשוק שאנחנו רגילים ללכת אליו ולקנות מצרכים לחג, וגם אנחנו לא בבית שבו קיימנו מדי שנה את החג”, הוא אומר. "זו המציאות שנכפתה עלינו על ידי אויבינו בלבנון שרצו לעשות לנו מה שעשו בדרום ב־7 באוקטובר, אבל השם הצילנו מידם”.
איך ייראה ערב החג שלך?
"בשנה שעברה עשיתי את החג בבית עם משפחה גדולה, והפעם אני לא יכול לעשות זאת. אני במלון עם אשתי, אז הזמנתי על חשבוני, בתשלום, את בני הבכור והילדים שלו, שמפונים במקום אחר, למלון כדי לחגוג איתנו ביחד את החג כדי שלא נרגיש לבד. אנחנו נחגוג את החג בשמחה כמיטב המסורת שהשם רוצה ונותן לנו. מובן שיש לנו ציפיות, ציפיות שיהיה טוב ויהיה בסדר ושנוכל לחזור בחזרה לקריית שמונה ונחגוג כמו שאנחנו רוצים”.
לערב החג הזה יש סימבוליות עבורך בתקופה זו?
"השנה אנחנו מרגישים איחוד עם, איחוד הקהילה, איחוד של כל מיני אנשים שלא הכרתי לפני כן. הפכנו להיות משפחה אחת במלון, עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה ומרימים זה את זה. זה דבר יפה. זה לא יהיה ערב החג הטוב ביותר ולא האידיאלי אבל הוא גם לא יהיה רע. זו המציאות ועלינו לקחת את המצב כמו שהוא. שלא תחשוב ששנה שעברה ובשנים קודמות החג היה אצלנו מאוד בטוח – גם אז היו טילים והאויב מלבנון לא נתן לנו מנוח. אני זוכר חגים שבהם הייתי ‘משתין במכנסיים' מפחד בדרך לממ”ד. עכשיו הגענו לנקודת רתיחה שזה או הם או אנחנו, לכן אין ברירה אלא לקבל את המציאות ולחגוג את החג הזה בתקווה לחגוג אותו בשנה הבאה בבית שלנו בביטחון מלא”.
תמר אלמקייס, מפונה אף היא מקריית שמונה, תציין את ערב ראש השנה במלון "נוף גינוסר” על גדות הכנרת שאליו פונתה. "החג שעבר היה טוב, שמח ומלכד עם כל המשפחה, הילדים והנכדים, ואילו השנה אנחנו נהיה קצת מפוזרים. הילדים מפונים במקומות אחרים, אז נחגוג את החג רק עם בת אחת והבן שלה. החג הזה מלווה בהרבה עצב וכאב כי אומנם המלון דואג לנו ונותן לנו הרגשה טובה, אבל זה לא הבית שלנו, לא המקום הטבעי שלנו עם הילדים והנכדים. זה לא באמת חג, זה קיום מסורת. המנהגים שאנחנו מממשים וההכנות לקראת ארוחת החג מאוד חסרים לנו. זה שונה לגמרי, אבל המלון משתדל ומנסה לענות על הצרכים וזה נותן לנו הרגשה טובה ועוזר לנו להתמודד עם הקושי”.
"חג עם הרבה מחשבות”
"אנחנו מפונים משלומי למלון ‘רמדה' בנתניה וזו תקופה לא קלה בכלל עבורנו”, מציינת ענבל שמקה, שמנהלת יחד עם בעלה עסק לאטרקציות מתנפחים ודוכנים באזור הצפון.
"מאז שפונינו מהבית היפה שלנו בשלומי החיים שלנו השתנו, כאילו נמחקו לי רוב הזיכרונות מהחג שעבר ואני מרגישה שאני בחיים אחרים. מובן שבשנה שעברה חגגנו עם המשפחה. השנה החג מגיע אחרי תקופה מאתגרת מאוד של בעלי ושלי גם בעסק, כי רוב הלקוחות שלנו הם מהצפון ופה במרכז נאלצנו להתחיל מאפס. אנחנו פועלים בקו צפון־מרכז וזה בכלל לא פשוט ויוצר חיכוכים בינינו. השנה ההורים של בעלי שמתגוררים במושב דלתון, שנמצא בקו העימות, הזמינו אותנו אליהם ובעלי רוצה שנלך אבל אני התעקשתי לקיים את ארוחת החג במלון כי אני מפחדת לנסוע בתקופה הזו לדלתון שגם שם חיזבאללה מפגיז בלי הפסקה. זה יצר דילמה, מריבה מסוימת בינינו, ולמשפחה שלו מאוד קשה שאנחנו רחוקים אבל אני מפחדת להתקרב לצפון. מתחילת המלחמה הייתי פעמיים בשלומי ולא הרגשתי בטוחה”.
איך את מרגישה עם זה שתצייני את החג במלון רחוק מהבית?
"מוזר, עצוב מאוד ומעורר געגועים לחיים שהיו ושאולי לא יחזרו. יש הרבה פחדים, סוג של חרדה. אנחנו ארבע נפשות - בעלי, אני ושני הילדים. הבן הקטן שלי שמח במלון, טוב לו שם, אבל גם הוא מתגעגע לבית ורוצה לחזור. אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור, לפחות לא במצב הנוכחי. זה חג עם הרבה מחשבות, דאגות ולבטים לגבי היום שאחרי המלחמה. יש לנו משבר אמון, בעיקר עם ההנהגה, ואני לא יודעת אם אני רוצה לחזור ליישוב גדר. אנחנו נצטרך לראות תוצאות מעשיות ולהיווכח שבאמת חיזבאללה מפורק מנשקו ושישמידו את כל המנהרות”.
