אמרו להם שהוא מת: גורל ילדי תימן החטופים לא מרפה מבני המשפחות

בעמוד הפייסבוק של שלומי חתוכה לא תמצאו תמונות מטקס הסיום של הגן של הילדים. זהו עמוד עם ייעוד, הייעוד של חתוכה בחיים.

בשנים האחרונות חתוכה מרכז בעמוד עדויות, קטעי סרטים ופוסטים לחיפוש קרובים כחלק מהמאבק שהוא מנהל בנושא של חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן. הערב יתקיים יום הזיכרון והמודעות השני של הפרשה כואבת.

״אני משתדל שהנושא לא יעסיק אותי במשך כל השנה, אבל תיעוד הסיפורים שמגיעים הופך להרבה יותר אינטנסיבי״, חתוכה הודה. ״מגיעים אלי מפה לאוזן. אני מבקש שישלחו תמונה וסיפור ואני כבר אפרסם. יש כאלה עם משאלה אישית למצוא את אחיהם, או כאלה שרוצים למלא צוואה של ההורים. אלו טרגדיות שקשה להבין עד כמה הן גדולות״.

אתה יכול לאמוד במספרים את מה שקרה אז?
״מדובר באלפים. אני בן אדם אחד שמכיר כבר מאות מקרים. העליתי לא רק סיפורים של תימנים אלא גם של טוניסאים, טריפוליטאים. היו אפילו אשכנזים שנחטפו, ניצולי שואה. אני יודע על שלושה-ארבעה מקרים כאלה. מקום המדינה, קח 20 שנה קדימה, אבל מוקד החטיפות היה בשנות ה-50. שנת 1953 הייתה בעיני הבציר הכי טוב״.

עדיין ילדי תימן היו הרוב בין החטופים. על פי הסיפורים שאסף, היו שתי שיטות חטיפה. השיטה הנפוצה הייתה של אמהות שילדו במעברה והכניסו את העוללים לבית התינוקות. כמה ימים אחרי סיפרו להן שהילד חלה והועבר לבית החולים, שם נאמר להם שנפטר. במקרים אחרים, אמהות שילדו ביישוב והתינוק שלהן חלה פנו לרופא המקומי, שהפנה אותם לבית חולים. גם שם נאמר להן שהילד לא שרד.

״אין גופה״, שלומי מתאר. ״תחשוב שבצדו השני של העולם מתעוררים היום תימנים או מרוקאים ומגלים שהם מאומצים. המיעוט שבמיעוט הצליח למצוא את המשפחה הביולוגית. בכל המקרים מתברר שאמרו לאמא שבנה נפטר״.

מה היה המניע?
״שום דבר לא היה מתחיל אם לא היה צורך בילדים לאימוץ. אתה יכול היום לראות מה אנשים מוכנים לעשות. לנסוע לקצה העולם, לשלם המון כסף. מניע מאוד חזק. הפתרון היה בילדים של מזרחים. כדי לאפשר את זה, אתה צריך להתייחס אליהם כמו לבהמות. מספר לעצמך שהם לא מטופלים מספיק, לא מפותחים. היה גם בצע כסף. מדינת ישראל הייתה במצב כספי רעוע. היו אפילו עדויות על ילדים שחולקו על פי מפתח מפלגתי״.

חתוכה הוא פעיל בעמותת עמר״ם, שעוסקת בנושא ומשאירה אותו על סדר היום. הוא גילה שגם משפחתו חלק מהפרשה רק אחרי שסבתו נפטרה, כשאמו סיפרה לו את הסוד המשפחתי. ״סבתי ילדה תאומות בבית חולים בפתח תקווה. שאלו אותה אם היא מוכנה למסור אחת לאימוץ, כי יש לה כבר הרבה״, הוא סיפר. ״היא סירבה בנימוס. ביקשו ממנה ללכת הביתה ולהגיע להיניק בכל יום. היא הגיעה למחרת ואמרו שאחת הילדות מתה. אמא שלי סיפרה שגם בערוב ימיה סבתא הייתה שואלת 'מי יודע איפה בתי?'. אתה לא יכול לאבד ילד ולא לחשוב על זה״.

למה סבתא לא סיפרה לך?
״הרבה הורים הרגישו אשמה ובושה. זה קרה להורים שהשאירו את הילד בבית החולים. היה צוות רפואי שביקש, מישהו בעל סמכות. הילד נעלם. כשהם הבינו במהלך השנים שרימו אותם, זו הייתה הכאפה הרצינית. הם שמו לב שמשהו מוזר. לא הראו גופה וקבר ולא הייתה אפילו תעודת פטירה. יותר מאוחר היו שקיבלו צווי גיוס הביתה״.

העמותות עמר״ם ושחרית הכריזו על יום המודעות, שמצוין היום זו השנה השנייה. במסגרת זו יתקיימו הערב אירועים בירושלים, חיפה ותל אביב.

״יש לנו הרבה עבודה לעשות בנושא״, אומרת יעל גולן, ממארגני האירוע, סמנכ״לית המכון, שבעברה פעילות עיתונאית - עורכת המשנה של ״עובדה״. ״יש עדיין אנשים שחושבים שמדובר בסיפור בדיוני - וזה לא. כמה שקשה לתפוס, זה אכן קרה״.

בחודש ספטמבר העלתה גולן את סיפורה האישי בפייסבוק. הוא קיבל מאות שיתופים ותגובות. ״סבא וסבתא שלי עלו מדמשק ב-1949 עם שישה ילדים. הקטן ביניהם היה רפי, תינוק בן חמישה חודשים״, היא פתחה. ״הם הגיעו למעברה, שם הילד הקטן חלה. באו אליהם האחראים על המעברה, אמרו להם הילד חולה וצריך לקחת לבית חולים. אין במעברה אמצעים לטפל. סבא שלי הלך איתם ועם התינוק לבית החולים. הוא אושפז. כשחזר סבא שלי למחרת לבית החולים אמרו לו ״הוא מת״. הם היו אנשים משכילים וגם דתיים. הם שאלו איך מת, הרי זו לא הייתה מחלה רצינית. ענו להם 'מת'. סבי הסביר שהוא אדם דתי וצריך לשבת שבעה. הוא ביקש לראות את הגופה. אמרו שאין גופה. ביקש תעודת פטירה, אמרו שאין. איפה הקבר? אין קבר. הם ישבו על רפי שבעה, אבל לקח להם זמן לעשות אחד ועוד אחד ולהגיע לעדויות, שכולן דומות בצורה מבהילה. בבית החולים הממשלתי פשוט לקחו את הילד. סבא וסבתא שלי, עד יום מותם, כאבו את הסיפור. הוא לא עזב אותם. הם לא האמינו שבמדינת היהודים, שאליה הגיעו מתוך ציונות, עושים כאלה דברים״.

דיברת עם סבתא שלך על בנה?
״כל שיחה עם סבתי, לא משנה על מה, הייתה מגיעה לרפי ואיך חטפו אותו. הוא היה בן חצי שנה. היו שנים שחיפשנו אותו. אמא שלי התראיינה בשנות ה-70 המאוחרות בערוץ 1 אצל רם עברון. התחילו להגיע פניות ולקחו בדיקות דנ״א, אבל לא עזר. אני דור שלישי ומרגישה שיש לי חובה כלפיהם וכלפי כל החברה הישראלית להכיר את הסיפור. זה משהו שדורש תיקון. זה סיפור שכל השבט שלנו גדל עליו. אנחנו פשוט רוצים צדק״.

יום הזיכרון נקבע ליום שבו מציינים את מותו של עוזי משולם, שנפטר לפני שנתיים. משולם זכור כשנוי במחלוקת בגלל המאבק שניהל בנושא החטופים, מאבק שהגיע להתבצרות חמושה בביתו ביהוד עם חסידיו לפני למעלה מ־20 שנה. הוא נכלא לשש שנים וחצי, עזב לקנדה ונפטר ב־2013.

״הרב משולם קרא לנושא ׳חטיפת יהודי תימן, המזרח והבלקן׳״, מספרת נעמה קטיעי, פעילה בעמותת עמר״ם. ״הוא היה זה שביקש לדייק בפרטים. פתח במאבק מאוד חשוב ושילם עליו ביוקר״.

גם לקטיעי התברר בגיל יחסית מבוגר שהיא חלק מהסיפור. ״סבתא שלי ילדה במעברה בן. באותו זמן היו איתה ארבע נשים נוספות שילדו״, היא מספרת. ״האחיות המדריכות לחצו עליהן לעזוב את הילדים בבית התינוקות. אחרי כמה ימים אמרו שהילדים חלו ונאלצו לקחת אותם לבית חולים. סבתא שלי כנראה שמעה כמה סיפורים כאלה וחשדה. היא אמרה לסבי 'בואו נלך לחפש את הילד'. סבא ענה 'עזבי, אמרו שהוא חולה, יחזירו אותו'. היא לא הייתה מוכנה לשמוע. הלכה לחפש עד שמצאה את התינוק באחד הביתנים ולקחה אותו בחזרה. לנשים האחרות שהיו איתה אמרו שהתינוקות מתו. מאותו רגע היא פשוט איבדה אמון בממסד. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל אבי עזר לה לחפש את כל הכתבות והאזכורים בנושא. היא מעולם לא סלחה״.

איך נכנסת למאבק?
״באופן רגשי. הזדהיתי עם החרדה. אם היו לוקחים לי את הילדה, מה הייתי עושה? לחברה הישראלית מאוד קשה להכיר בעוולות שהיא עושה. לא רק כלפי מזרחים, גם לעדות אחרות, לעולים. אלה סימנים של חברה חולה. לכן צריך לדרוש את התיקון וההכרה. השאיפה היא שתהיה הכרה רשמית. שכל ילד יכיר את הפרשה כמו שמכירים את הסזון ופרשיות בעייתיות אחרות בהיסטוריה הישראלית. אי אפשר להגיד שזה לא קרה״.

בלי ועדות

ארבע ועדות חקירה הוקמו לבדיקת נושא הילדים החטופים. האחרונה שבהן הייתה ב־1995, אחרי פרשת עוזי משולם והסערה הציבורית שהתעוררה. בראש הוועדה עמד שופט בית המשפט העליון יעקב קדמי. ב־2001 הוגש דוח בן למעלה מ-1,000 עמודים.

המסקנות היו שלגבי 56 נעלמים אין ממצאים ודאיים וקיימת אפשרות שנמסרו לאימוץ. לגבי 733 נוספים קבעה הוועדה בוודאות שהם נפטרו.

את קטיעי וחבריה זה כמובן לא משכנע. הם כועסים שהפרוטוקולים מאותן ישיבות נשארו חסויים וייפתחו רק בעוד עשרות שנים. להם, גם בלי אותה ועדה, יש כל ההוכחות.

״יש לי את האחים והאחיות והאמהות שחטפו להם את הילדים מהידיים, העדויות שלהם מספיקות״, קטיעי אומרת. ״אני לא מחכה שתבוא ועדת חקירה ותספר מה קרה״.

גם חתוכה לא מוכן להרפות ממאבקו: ״לא ברור מה היה קורה אם המדינה הייתה רוצה לפתור את הבעיה והייתה מעלה את המודעות בנושא, שולחת מכתבים ועושה בדיקות דנ״א. משתמשת בכוחה כדי לתקן את העוולות. אתה יודע איזה איחוד משפחות היה פה? אבל מפחדים לצאת לדרך. פחד ממה שימצאו ומה יפסידו. אתה חושב שקל למדינה להודות שהיא חטפה וסחרה בילדים?״.

זה אולי גם יגדיל את הפילוג בעם.
״לתימנים אין משאלה למלחמת אחים. הם אנשי שלום. המשפחות רק היו רוצות שמישהו כבר יודה ויגיד שזה קרה״.