מותו של לאונרד כהן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הותיר רבים בעולם בתחושת אובדן, אך ישראלים רבים לקחו אותו באופן כמעט אישי. בעינם נתפס כהן כאייקון היהודי הבינלאומי המצליח המשמש מעין שגריר של ישראל בגולה, והצלחותיו והישגיו היו עבורם תמיד גאווה לאומית. והתחושה הייתה ככל הנראה הדדית. לאורך השנים היה לאגדה היהודית־קנדית קשר הדוק וסנטימנטלי למדינת ישראל ולעם היושב בה.
ביקורו הראשון בארץ התרחש בשנת 1960 ונצרב בתודעה בשל ההשתובבות המתועדת עם נתן זך בקפה "כסית". כהן, באותה תקופה יותר משורר ופחות זמר, היה די אלמוני ולא זכה להתייחסות מיוחדת מצד התקשורת והציבור הישראלי.
כל זה השתנה עד ביקורו השני בארץ הקודש. זה היה בשנת 1972, עת קיים פה שתי הופעות בלתי נשכחות: האחת בהיכל יד אליהו בתל אביב, אז נתנו מארגני ההופעה הנחיות מדויקות למאבטחים לדאוג שהקהל יצטופף ביציע ולא יתקרב לבמה. כהן, שלא היה רגיל לריחוק שכזה, קרא לקהל לרדת לכיוון הבמה. הבקשה גררה התפרעות מצד הקהל וגילויי אלימות בינו לבין המאבטחים. ההופעה השנייה נערכה בבנייני האומה בירושלים. לפי הביוגרפיה שכתבה סילבי סימונס על חייו של לאונרד כהן ("החיים של לאונרד כהן", 2012), נכתב כי היוצר, שהיה בהשפעת אל־אס־די, עמד לפני הקהל וביצע שירים בצורה יפהפייה ומלודית להפליא, אך הרגיש שהוא מאכזב את קהלו ומתקשה להתחבר אליו. באמצע ההופעה נטשו כהן ולהקתו את הבמה והלכו לחדר ההלבשה לעשות מדיטציה. כעבור חצי שעה חזרו, ההופעה נמשכה ודמעות זלגו מעיני הקהל.
שפיות זמנית
על אף ההד התקשורתי שיצרו שתי ההופעות האלו, רק שנה לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כהן נחקק לנצח כחובב ישראל והעם היהודי. באוקטובר אותה שנה, הוא הגיע לחופשה פרטית בארץ. את עיקר זמנו כילה בין בתי הקפה "כסית" ו"קליפורניה", היכלי הבוהמה התל־אביבית דאז.
"באחד הערבים פגשתי בו פתאום בבית הקפה ודיברנו", מספר הזמר אושיק לוי, שגויס אז להופיע לפני החיילים בסיני, "הוא סיפר לי שהוא בחופש ומעוניין לעבוד בקיבוץ. אמרתי לו: 'השתגעת? מה קיבוץ? בוא לשיר לחיילים'. בהתחלה הוא היסס והסביר שהשירים שלו כבדים ועצובים מדי לחיילים, אבל לאחר שכנועים קלים הצלחתי לשכנע אותו להצטרף. ציוותי אלינו את מתי כספי, אילנה רובינא ופופיק ארנון, וההופעה הראשונה שקיימנו נערכה בבסיס חצור. בהפוגות הקלות בין הופעה להופעה, הוא יצר את "Lover Lover Lover" שלימים הפך אחת הקלאסיקות המזוהות עמו, וכשירדנו לסיני וארגנתי ללאונרד חדר, הוא סירב לקבל מותרות והעדיף לישון בשק שינה על הרצפה בשק"ם. כזה צנוע הוא היה".
מי שעוד נפעם מחיבתו הרבה של כהן לישראל הוא המוזיקאי קובי אשרת שפגש אותו בסיני. "עצם זה שעמד במדבר והופיע לפני חיילים שהיו בהפסקת לחימה זמנית, אומר הכל", הוא מצהיר.
אותן הופעות היסטוריות במוצבי צה"ל תועדו למרבה הצער אך ורק בתמונות סטילס, והזכורה מהן ביותר היא תמונה של כהן בחולצה סגולה שר מהנשמה לצלילי הגיטרה המאובקת של מתי כספי ולידו אריק שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, וגדוד חיילי מילואים שמוצאים באותה הופעה רגע של שפיות בין התופת והאש.
עופר גביש, מארגן אירועי שירה בציבור, היה נווט בטייסת 110 של חיל האוויר בזמן מלחמת יום הכיפורים. הוא היה עסוק בזריקת ברזלי ניווט (כדי שהצבא ידע היכן להפגיז) ברחבי המזרח התיכון כשקיבל חדשה מרעישה ופתאומית. "ערב אחד קיבלתי הודעה מוזרה שמגיעים בסקייהוקים לבסיס ברמת דוד אמנים מהשורה הראשונה, ורצה שמועה שלאונרד כהן נמצא איתם", הוא מספר. "מיד רצנו ואכן ראינו את הכוכב הבינלאומי שם. אני זוכר שישבתי שני מטר ממנו והרגשתי שהוא ממש שר אלי. הוא סיפר כמה הוא מתרגש להיות בישראל ולהופיע לפנינו, כמה הוא אוהב את ישראל ומתפלל שיבוא כבר השקט. לאונרד נתן מופע עשיר ומיעט לדבר. חשוב לזכור שכבר אז הוא היה אמן גדול, וכבר שבוע לפני כן, כשהסורים הפגיזו את הבסיס והיו אבידות רבות, רצו שמועות שהוא הגיע לארץ והופיע בחצור. התקווה שיבוא להופיע גם אצלנו,הרימה לנו את המורל לשחקים, ואכן זה קרה. חלום שהתגשם".
סיבוב ההופעות של כהן לפני החיילים נמשך כחודשיים. במהלכן הוא אכל, שתה ונשם את אבק המלחמה והחל לגבש במוחו רעיונות לאלבומו הבא והרביעי במספר – New Skin For An Old Ceremony ("עור חדש לטקס הישן"), שיצא לאור בשנת 1974. על אף שכלל לא מעט שירים שנכנסו לפנתיאון להיטיו של כהן, כ־"Lover Lover Lover" ו"צ'לסי הוטל", שנכתב על הרומן שניהל עם ג'ניס ג'ופלין, האלבום התעטף בחוויותיו הטעונות ממלחמת יום הכיפורים בדמותם של שני שירים: "Who By Fire" ("מי באש") המבוסס על קטע מתוך פיוט יום הכיפורים הנודע "ונתנה תוקף"; ו־"There Is A War", שהיטיב לתאר את חוויותיו של כהן משדה הקרב וכלל את השורות הטרגיות למדי: "לא תוכל לסבול את האיש שהפכתי להיות/ אתה מעדיף את הג'נטלמן שהייתי לפני כן/ הייתי מנוצח בקלות/ היה קל לשלוט בי / אפילו לא ידעתי שהייתה מלחמה".
איש קול ישראל בני דודקביץ', שעבד במגזין "עולם הקולנוע" בזמן מלחמת יום הכיפורים ואף ראיין את כהן באותה התקופה, נזכר בערגה: "לאונרד הגיע לישראל והדבר הראשון שהתלהב ממנו בארץ היה מזג האוויר. הוא מאוד אהב את תל אביב ואת השמש הים תיכונית. באותה תקופה, למרבה הפלא, אף אחד לא הכיר אותו כאן. הסתובבתי איתו בתל אביב בכל מיני מקומות, ויום אחד ישבנו בקפה פינתי. מהעיתון היה לי תקציב לשתי כוסות אספרסו בשבילנו, ולאונרד הזמין סיידר יקר. חשבתי באותו הרגע שאני מת. לאחר מכן הצטרפה אלינו שוש עטרי ז"ל, ואני זוכר שכל הזמן ניגשו אנשים וביקשו חתימה משוש, ואף אחד לא זיהה או ידע מי הוא. אני אגלה לך סוד, לאונרד הגיע לכאן למלחמה, אבל נשאר הרבה יותר זמן כי התאהב בדיילת תימניה עם עיניים כחולות מאל על. וכיוון שהיה מאוהב בה בטירוף, חיפש אותה בכל הארץ".
נתן את הכל
כסוג של תגובה לקשר ההדוק של כהן עם ישראל, רבים מהיוצרים הישראלים מצאו את עצמם מתרגמים את שיריו לעברית ועוטים את יצירותיו בכסות כשרה למהדרין. כך הקליט חנן יובל את השיר "סוזאן" בתקליטו הראשון, אילי גורליצקי הקליט את "Stories Of The Street" כ"סיפורי הרחוב", קובי מידן תרגם את "הללויה", יעל לוי ביצעה את "That’s No Way "To Say Goodbye כ"אהבתי אותך בבוקר" שתרגמה ורד קלפטר, אריק סיני העלה מופע משירי כהן, שלומי שבן ביצע את "Tower Of Song" כ"מגדל הפזמון" ועוד.
מלבד הופעות בארץ הקודש, נכתב בביוגרפיה של סילבי סימונס כי כהן הגן בחירוף נפש על המסורת היהודית ודאג להנחיל למשפחתו ולילדיו את החגים היהודיים כהלכתם לפי המסורת הישראלית, מה שממחיש היטב את הקשר והשייכות העזים שלו למנהגים היהודיים.
לאורך השנים, כאמור, ביקר לא מעט בישראל וקיים הופעות היסטוריות נוספות ב־1980, ב־1985 וב־2009. את ההופעה האחרונה שלו בישראל, בספטמבר 2009 באצטדיון רמת גן, בחר לפתוח דווקא בעברית בציטוט: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". לאחר מכן הוסיף: "זה כבוד ענק עבורי לנגן עבורכם בישראל שירים לתפילה, אחווה, שלווה ושלום לכולנו. אני לא יודע מתי נתראה שוב, אבל אני מבטיח לכם שאתן את כל מה שיש לי הערב". לאחר מכן הקדיש את "הללויה" לכל המשפחות השכולות שאיבדו את ילדיהן במלחמות. את ההופעה בלתי נשכחת חתם בביצוע מצמרר ל"ברכת הכוהנים" וקד קידה אחרונה לבני ישראל.