הלילה שבין חמישי לשישי. הסתיימה התוכנית שבה דיווחנו על לכתו של "מיורה", מאיר איינשטיין. המוות גאל אותו מייסוריו. הייתי מוצף קצת אבל שקט, בלי החצנה מיותרת, האדרנלין עוד העיק עלי בראש. הרגשתי את היובש בלשון, הבנתי מיד שהדודא באה לביקור. הצתי סיגריה בדרך לרכב, חושב בראש אם לשתות בירה לזכרו של האיש, אולי כוס יין אדום, יהיה מבוא לאסון. כי יין טוב הוא אהב. רק איפה אני עושה את זה, קיבינימט, בלי שאנשים יטפסו לי על הראש.
היה חשוך, אז לא התייחסתי למכונית שחנתה אחרי עם אורות חנייה. מול האולפן יש דיינר שעובד 24 שעות ביממה, מכוניות שחונות שם זה מאוד שכיח. רק כשהתקרבתי זיהיתי שזו המכונית של כיפוש, והיא יושבת בתוכה. קפאתי במקום כשהיא יצאה אלי.
"הלו, מותק".
רגע, מתי היא קראה לי מותק? מה קרה למאמי? שאלתי אם קרה משהו, ואם הילדים בסדר.
"הכל בסדר, אל תדאג", היא אמרה. "שמעתי את הידיעה, אני באמת מצטערת, אבל ידעת כבר חודש שזה קורה. אני מכירה את הפוזה שלך שהכל בשליטה, אז כדי להיות שקטה באתי לוודא שאתה חוזר הביתה".
ברור שאני חוזר, רק שחשבתי לאכול משהו על הדרך. סעי הביתה, אני אחזור מאוחר יותר.
"לא, לא. אל תתחיל, בוא איתי ואני אכין לך מה שאתה רוצה, אבל בבית".
לא, לא מתאים עכשיו, רק פארה קטנה לנקות את הראש.
"זה לא יקרה, נוסעים הביתה. קר לי, בוא ניסע".
נכנסתי למכונית, שמתי את הדיסק של ברי סחרוף בהופעה חיה בהאנגר 11 בראשית האלף. הוא, פורטיס וז'אן־ז'אק גולדברג ז"ל דפקו לי את האוזן התיכונה בפול ווליום, בביצוע מדהים של "באים אותך לקחת", שכתב יוסי אלפנט ז"ל. הגעתי הביתה, לא אמרתי מילה, נכנסתי למיטה. שמעתי את כיפוש בסלון, מדברת בשקט עם מישהו או מישהי, ואומרת: "כן, הכל בסדר. הוא כבר במיטה, לילה טוב". נרדמתי.
בסוף כולם מתים. זה הרי ידוע, הספירה מתחילה מהרגע שאנחנו מגיחים מהרחם. אבל עם מאיר איינשטיין, שבשבילי היה רק מיורה, מתה גם תקופה של הרבה שנים. הוא היה שם בשבילי, כשצריך היה, וכך אני מודד חברות. תמיד שקול, תמיד עם עצה טובה, מפלס דרך בשקט, כרגיל בדיסקרטיות מלאה.
ועכשיו הוא איננו, וכל יום כשאני בדרך לאולפן רדיו 103, אני נזכר בו. היה כיף איתו, כי הוא דאג לכל. צריך היה להגיע, להשתרע על שני כיסאות לשמאלו, ורק להיות מעודכן. אוי, אוי, אם לא היית מעודכן. אף פעם לא שאלתי אותו איזה ליין־אפ סגר לתוכנית כי זה לא היה רלוונטי. בכל מקרה הרי לא יכולתי לשנות.
כשחלה, ונדרשתי לזמן כדי לגלות שזו מחלה סופנית, אמרתי לו רק פעמיים: אתה האיש הראשון שאני מכיר שימות מבושה. ממה וממי אתה מתבייש, בנאדם? חלית! לא גנבת מאף אחד שום דבר. הוא רק חייך ולא הגיב.
ויתרתי.
# # #
בתוך הזיכרונות ממיורה נמהלה השבוע ההתנהלות בגל"צ. איני יודע כמה אנשים עובדים ברדיו 103, אני מניח שכמה עשרות. אבל זו תחנת רדיו פרטית, שמתוך הכנסותיה מפרישה אחוזים לא מבוטלים למועצת הרשות השנייה. לעומתה גלי צה"ל היא עול של מאות מיליונים על הקופה הציבורית, ויש בה יותר מ־200 עובדים, חיילים בשירות סדיר ו/או קבע, ואזרחים עובדי צה"ל. יש גם שדרים שמועסקים כיועצים בשכר. אף שמדובר ביחידה צבאית, יש שם ועד עובדים (אין חיה כזו ב־17 התחנות האזוריות), השפעה פוליטית קשה של כל דייר באגם הדרעק שמעוניין לתפוס כותרת (מירי רגב, למשל), וקנוניות של עובדים - שלעומתן ההתנהלות בנמלים או של טייסי אל־על נראית כמו סדר יום בבית של שלגיה.
לרוב השדרים "הבכירים" יש עיתונאי־מחמד בכלי תקשורת אחר, שדואג לו כמו יחצן או יועץ אסטרטגי. לאלוף בצה"ל אסור לשוחח עם עיתונאי ללא אישור. אבל הכתבלבים בתחנה מדליפים הפקר־הפקר־פטרושקה לכל כלי התקשורת. הם בעיקר מאוהבים ב"דה מרקר" וב"העין השביעית", שם יש להם נציגות בהנהלה. מה זה זה? כך מתנהלת תחנת שידור צבאית? ביום רביעי דאג נתי טוקר מ"דה מרקר" לדווח על כוונתם של העובדים למרוד במפקד התחנה, ירון דקל, וברמ"ח האקטואליה, אבי ברזילי, שבגילוי נאות אני חייב לציין שהוא חבר קרוב שלי. באמת ובתמים: את מה שהוא שכח ב־45 שנים בכל גופי התקשורת בישראל, שום "בכיר" שם לא ילמד לעולם. נכון שהחבר שלי דיקטטור, אבל הדיקטטורה הזו חנכה רוב מוחלט של העיתונות בישראל.
לצורך העניין, החברות בינינו לא מעניינת אותי בסוגיה הזו, הוא יסתדר כמו תמיד. אותי מעניין איך צה"ל מתנקה מהמטרד הזה, שנקרא תחנה צבאית, בכאילו. איך בדיוק יכולים חיילים בסדיר או בקבע ואזרחים עובדי צה"ל למרוד בדרג הפיקודי? איפה קצין החינוך הראשי שממונה על התחנה? איפה ראש אכ"א (שהיה דובר צה"ל)? כשזה קורה בגולני או ביחידה צבאית אחרת נשלחים חיילים למחבוש מיד. אבל הספא שהוא כאילו צבאי ביפו, שדיירי אגם הדרעק גם דאגו לו בחקיקה, הוא לא צבא, הוא פרטייה במהותה.
משלל הסיפורים שנפוצו לכל עבר רק השבוע, מתברר שעובדים רוצים לכפות ליין־אפ של שידור תוכניות, ושהכתבת לענייני פלילים, הדס שטייף, קובעת מביתה מי יעלה לשידור ומי לא. החיילים והעורכים הזוטרים חוששים ממנה. הרי לגברת יש גם עמותה ידועה, שמטרתה ציד גברים שסרחו לדעתה, והיא מאוד זועמת שדעתה לא קובעת. עניין פעוט: ב־2001 הורשעה אבירת איכות התקשורת בעבירה פלילית של האזנות סתר, ונגזר עליה עונש של עבודות שירות. היא האזינה כל בוקר לישיבות חסויות של ספ"כ המשטרה.
אז היא ממש מתאימה להיות כתבת פלילית, והיא סמל ודוגמה לכל מחזור קד"ץ, שבא לבלות ביפו שירות סדיר כייפי, כי בסך הכל בקרקל רק אוכלים חול, ומנגד אחרי הקייטנה ביפו מגיעים "הכוכבים" לתאגיד או לערוצים האחרים. אז בין ציד של גבר שסרח (לדעתה, רק לדעתה) בעבירות מין, היא מקפידה שהליין־אפ יהיה סטרילי, בלי עבריינים מורשעים, כמו לירן חג'בי למשל. הנתון המצער שלפיו היא עבריינית מורשעת, לא רלוונטי כנראה. כי לירן גבר, והיא מתא העיתונאיות אז לה מותר הכל.
אין לי סבלנות לצטט את כל ההדלפות של עובדי התחנה (אין לי מושג אם זה רק אע"צים, או גם חיילים) לנתי טוקר או ל"העין השביעית", אבל יש לי משאלה קטנה מהרמטכ"ל גדי איזנקוט: הרחק את המפגע הזה מהצבא, כי הוא מטנף את ערכיו, כגון מפקד־פקוד ואיסור חמור על מרד. אין שום מכנה משותף בין צבא לגלי צה"ל. אני יודע, כי עבדתי שם כמה שנים טובות כפרילאנסר. בזמני עוד לא היה דבר כזה, יועץ. מנכ"ל משרד הביטחון, אודי אדם, עמד בראש ועדה שבדקה את נחיצותה של גל"צ, אבל כנראה שהמסקנות שגיבשה הוועדה הוציאו שם רע לחלטורה, אולי כפי שהיה תפקודו של האלוף אדם במלחמת לבנון השנייה, ולפניה.
נזכרתי שמיורה בז לתחנה הזו, ושנינו ביכינו את המציאות שלפיה תחנה צבאית משדרת חסויות, פרסומות ושת"פים עם גופים מסחריים, שמניבים הכנסות של מיליוני שקלים. הכסף הזה היה צריך להיות של התחנות האזוריות, ואם אכן היה שלהן, היינו מביאים עוד כמה לירות סוריות דפוקות הביתה. מה רע? למה לא? לא מגיע לי?
# # #
אגב לירות. השבוע נרכשו הזכויות לשידור משחקי ליגת האלופות (בידי ערוץ שאני עובד בו) בסכום דמיוני של 18 מיליון יורו לעונה. אם באמת מכמתים את הסכום, אז העלות הנוספת לכל בית אב בישראל, שמנוי להוט ויס, מתבטאת בפחות מ־30 שקל לשנה. אבל שתי החברות שמרוויחות על ערוצי הספורט רק 450% על ההשקעה (במחיר למנוי), ימצאו את הדרכים לקנוס את המנויים שלהן.
בטורקיה, שאוכלוסייתה גדולה מזו של ישראל פי 12 (בניכוי המגזר החרדי שלא צופה בטלוויזיה), משלמים 25% ממחיר הזכויות בישראל. בכל מדינות סקנדינביה, שאוכלוסייתן קטנה מישראל, כולל שוודיה, שאוכלוסייתה גדולה קצת יותר, לא מגיעים לסכומים כאלה. גם לא בשווייץ (אוכלוסייה זהה), שהיא נורא ענייה ומעוטת יכולת. רק בכתריאליבקה משפרים שיאים, כי יש תחרות ואגו ואינטרסים, ובעיקר דיירים אינטרסנטים באגם הדרעק. כן, כל הג'מעה מהליכוד, שנורא דואגת לפריפריה ולעניים, לקשישים ולניצולי השואה. אבל נבהלת מבעלי הון כמו פטריק דרהי ושאול אלוביץ'. נו טוף, הרי שאול חבר קרוב של רה"מ. אז מגיע לו קצת הרבה להרוויח מיליארדים מהפלבאים המפגרים, שזה אנחנו.
ואל תשכחו את התאגיד/רשות שידור, ששתיהן ביטול תורה ועול מיותר על הקופה הציבורית. רק כדי שלפוליטיקאים המאוסים שלנו יהיה צעצוע להתבטא בו. הם נורא אוהבים להתבטא על חשבוננו. זו עלות קטנה, באמת פעוטה: מיליארד שקל לפחות. זה כמובן לא כולל הסכמי פרישה של עובדי הרשות, השלמת הכנסה לאלו שלא ימצאו עבודה אחרת, דמי אבטלה ושאר ירקות. זה עוד חצי מיליארד על הדרך. בגלל זה אין כסף לניצולי שואה, קשישים ונכים, שמאז 2001 לא עודכנה הקצבה שלהם. נו, מה לעשות - אין כסף. וזה בשביל ערוץ טלוויזיה שיגבש רייטינג ממוצע של 2%־4% בפריים טיים, כדי ששר אוצר (לא משנה מי) יפנק את העובדים בשכר מופקע.
הערת אגב: המינוי של גאולה אבן (עיתונאית מיומנת ומנוסה, שדרית מצוינת ורהוטה) למגישת מהדורת החדשות המרכזית שקול להשלכת אינדיקים על רה"מ, בנימין נתניהו. לא רק שיותר מדי "טאלנטים" בעיני עצמם שמוגדרים כמקורבים לגדעון סער כבר קיבלו ג'וב מפנק, עכשיו ממנים את אשתו? מה נסגר עם הקומיסרים עומר וקובלנץ? למה הם עושים זבל מהסחורה? אין בי אהבה לנתניהו, אבל אני מכיר בדמוקרטיה ובחופש עיתונות (שלא יספרו לי מה זה "חופש עיתונות" בתאגיד ציבורי, הייתי שם עוד לפני שרובכם נולדתם). יש כאן שלטון נבחר (לא אני בחרתי בו, או בכלל. באמא) שמופקד על פי חוק, על רשות שידור, בכל שם שיקראו לה: כאן, שם, או אלף עזאזל.
אז הקומיסרים ממנים את החברים שלהם, כי בא להם? אם אני במקומו של רה"מ, אני מפרק אותם לאלתר. רוצים לשדר? שילכו לבג"ץ ויסבירו את שיקולי העריכה והמינויים שלהם. כי עד עכשיו הם לא חדלו להסריח בכל תחום, כולל שכר מופקע, על חשבון המסים שלנו. כבר עדיף היה להחזיר את האגרה, כך נדע כמה כסף נשדד מהקופה הציבורית, וכמה כסף יישדד בעתיד. ואז לפחות נוכל לטנף עליהם חופשי, בהשוואות לשודדים שאותם הם מחליפים. אם אראה אפילו פעם אחת צוות שמגיע לאירוע, עם צלם, עוזר צלם, סאונד, עוזר סאונד, מפיק/ה, שני עוזרי הפקה (או שלושה ביום גשום, או שרבי), רכז/ת סנדוויצ'ים וכמובן נהג - אני מגיש תלונה במחלק הונאה, בתחנה הקרובה למקום מגורי.
# # #
בדיוק כשרציתי להתייחס כאן לשרה המדהימה שלנו בתרבות וספורט, אמא שלי התקשרה להגיד לי שהיא רוצה לעשות סדר פסח. אמרתי לה שאני עסוק בניסיונות לתפוס את השרה בטיול לטוקיו, כדי לברר על מי הטילה לצפות בסדרה "מגידו" (הלו, זה שלושה פרקים. אין לה זמן לזה, כי איך תגיב לכל שטות בעולם?), אז אין לי זמן לדון בזה, כי זה לא שווה דיון. לא צריך סדר, הילד יעשה בגן.
"רוני, אני לא רוצה לשמוע את השטויות שלך. אתה לא ברדיו, אתה מדבר איתי. אין לי עוד הרבה זמן, ואני רוצה סדר".
אמא, אולי די עם זה? דברי עם כיפוש, אני לא מבין בזה. הנה עכשיו ראיתי שמירי דרשה מעמיתתה ביפן שתהיה דקה דומייה לזכרם של י"א חללי מינכן. היפנית המסכנה לא יודעת שמירי מדברת למרכז הליכוד, ושמירי לא מכירה את חוקת הוועד האולימפי הבינ"ל, שלפיה רק הוועד מוסמך בסוגיות כאלה (והוועד כבר החליט להימנע מגינוי לרצח, כי מה לעשות שבארגון חברות גם 23 מדינות ערביות ובסה"כ 53 מדינות מוסלמיות) ולמדינה המארחת אין שום אמירה. אבל אם אפשר להוציא שם רע לחלטורה גם בטוקיו, למה לא? בקיצור האישה לא מחמיצה שום הזדמנות לבייש אותנו.
כיפוש דווקא הייתה בעד. "יואו, אני כל כך שמחה, נזמין 20 אורחים אפילו יותר".
אני לא רוצה לשמוע את זה, לכי תכיני לי תה, תביאי לי שני אדוויל ולוסק לריפלוקס, את תהרגי אותי, אני יודע את זה. אני כבר לא מרגיש טוב. את אירופית עכשיו, קוראים לך קופמן, זה מחייב השם הזה. אנחנו לא מציינים אירוע שהיה או לא היה לפני אלפי שנים. ואת תביאי לי פה חברים עם ילדים, שיקפצו לי מול העיניים.
"אתה יודע מה, אני מרחמת עליך", שחה האישה. "אתה לא אירופי רק כשמתאים לך. אבל ביומיום אתה מיזנתרופ פראח. מה אכפת לך לשמוח קצת ולחגוג? כאילו שאתה מכין משהו. זה רק אמא שלך ואני, אתה הרי לא עושה כלום".
די, אני לא רוצה לשמוע את זה. הילדים קופצים על השולחן והספות, זה לא בריא לי, אל תרגיזי אותי. תמצאי חברה שתארח אותנו, עם תעדוף למוצא פולני־אליטיסטי, ושלא יקראו הגדה. המוצא הפולני ישמח את אמא. והיא גם תבשל, היא אוהבת. עכשיו, כיפוש, לא יום עבודה, 90־80 דקות מהרגע שנכנסנו וזייפנו חיוך שלפיו אנחנו שמחים להתארח, עד הנטישה. אתן לך את זה בטווחים של 21:00־19:30 זולו־טיים, הבנת אותי? לא צריך לחכות בשביל לשטוף כלים. אין לי בעיה שיהיו כלי פלסטיק. יאללה, צאי למשימה, אני מודד לך זמן איכות.
היא נזקקה לעשר דקות. "מאמי, אוסי הזמינה אותנו, למשפחה של בעלה. יש שם אפילו פולנים בשביל שרה, היא מאוד תיהנה. אני אומרת לה שאנחנו באים".
היא על הקו איתך? תני לי אותה. אוסי, כפרה, אני רוצה את זה דליל, את מבינה? קושיות מספיק, בלי שירים וקריאה של המסמך הירוד הזה שנקרא "הגדה". אני מעדיף את דוח מבקר המדינה, זה מעניין. יש מצב אנחנו סוגרים הכל בשעה ורבע?
"חכה", אמרה אוסי. "עוד לא הגעת, כבר אתה רוצה ללכת?".
לא, מה פתאום. אני פשוט אוהב משימות מוגדרות ותחומות בזמן. את הרי מכירה אותי, כמה זמן אני יכול להיות נחמד לדעתך? יותר משעה־שעה ורבע? רק במאמץ רב. בטח גם המארחת תרצה שנלך מהר אחרי הבלגן שיהיה שם.
"לא, ממש לא. חמותי אוהבת לארח".
בסדר, סגרנו. תגידי אפשר יהיה לעשן בסדר?
"בטח. גם נעשה על האש, יהיה גם סושי וסי־פוד, כמו שאתה אוהב, לא בטוחה שנשיג טונה טרייה. תגיד, אתה אמיתי? זה חג. שמע, לא מבינה איך שרית סובלת אותך".
בקלות, כפרות, בקלות.
נו, כיפוש? איך שחררתי אותך מהסדר? לא יותר כיף ללכלך אצל אחרים? כשנהיה בדרך חזרה, ובעשר אהיה על הספה בבית, את עוד תודי לי.