"אני לא יודע להסביר למה לא כולם יודעים על סיפור ההצלה של הנסיכה אליס”, אומר רון פרושאור, לשעבר שגריר ישראל בבריטניה ובאו”ם, וראש מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי בהרצליה, "אבל מדובר בנכס דיפלומטי”. הסיפור הנשכח הזה עלה בימים האחרונים לכותרות עם ביקורו ההיסטורי במדינת ישראל של הנסיך ויליאם, שבו שמה של הסבתא רבתא שלו, שהוכרה חסידת אומות עולם, עלה. היום הנסיך צפוי לפקוד את קבר הנסיכה אליס בגת שמנים שבמורדות הר הזיתים בירושלים.
הנסיכה אליס פון באטנברג נולדה ב־1885 בטירת וינדזור שבאנגליה והייתה חירשת מלידה. לאחר שנישאה לנסיך היווני אנדראס בשנת 1903, היא התגוררה ביוון עד לגירוש משפחת המלוכה היוונית בשנת 1917. בשנת 1930 אובחנה אליס כסכיזופרנית ואושפזה בסנטוריום בשווייץ למשך שנתיים. במהלך מלחמת העולם השנייה התגוררה באתונה, שם עזרה להסתיר יהודים מפני הנאצים. על כך קיבלה בשנת 1994, 24 שנים לאחר מותה ב־1969, את התואר חסידת אומות עולם מיד ושם. לאחר המלחמה נשארה ביוון, שם ייסדה מסדר אחיות אורתודוקסי בשם "מסדר הנזירות הנוצרי של מרתה ומרי". לאחר הדחתו של המלך קונסטנטינוס השני וההפיכה הצבאית של 1967, הוזמנה על ידי בנה פיליפ, הדוכס מאדינבורו, וכלתה, אליזבת השנייה, מלכת אנגליה, לגור עמם בארמון בקינגהאם שבלונדון, שם גם נפטרה. בשנת 1988 הועברו עצמותיה, על פי בקשתה, להר הזיתים בירושלים.
בספטמבר 1943 אתונה נכבשה על ידי הנאצים בעקבות כניעתה של איטליה, והחלה רדיפת היהודים. בתקופת הכיבוש הנאצי חיו באתונה אלפי יהודים שחיפשו מחסה מהגסטפו, שגירש 60 אלף מתוך 75 אלף יהודי יוון למחנות ההשמדה. באותה התקופה החביאה אליס את האלמנה היהודייה רחל כהן, יחד עם שניים מחמשת ילדיה. שלשום, בעת ביקור בבית ראש הממשלה בנימין נתניהו, פגש הנסיך ויליאם את צאצאיהם של חיימקי ורחל כהן, שכאמור בני משפחתם ניצלו על ידי הנסיכה אליס, בהם אווי כהן, נכדתה של רחל כהן.
"גדלתי בצרפת ובאנגליה ושמעתי על הסיפור רק בשנות ה־70", מספרת אווי כהן ל”מעריב המגזין”. "זה לא היה מדובר הרבה בבית. המשפחה הייתה תמיד מלאה הכרת תודה כמובן לנסיכה אליס. לא הייתי אומרת שגדלנו על ברכי הסיפור הזה, אך דודתי הייתה בקשר עם הנסיכה. בפגישה שלשום הנסיך היה מאוד חם ופתוח לשמוע אותנו. אחד הדודים שלי כתב את הסיפור ב־1994, השנה שבה אליס הוכרזה כחסידת אומות העולם, והבאנו את כתב היד המקורי לנסיך. היה חשוב לנו מאוד להביע את תודתנו הנצחית לו. מרגש אותי יותר מכל לראות את דור ההמשך של הצד השני של הסיפור".
העמידה פנים
“הנסיכה אליס לא חיה במסגרת חיים רגילה של נסיכה”, אומרת פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם. “היא הייתה מאוד ערה לעניינים החברתיים. במלחמת העולם הראשונה היא הקימה בתי חולים צבאיים, בתי תמחוי ובתי חולים ושירתה כאחות. היא הייתה אדם עם מעורבות חברתית ועשייה מתמדת בתחום החברתי. חיימקי כהן, בעלה של רחל כהן, היה מקורב למשפחת המלוכה וחבר בפרלמנט היווני, ואליס דאגה לאלמנה ולילדיו ולכל צרכיהם עד השחרור משלטון הנאצים וסיכנה את חייה למענם. סיפור ההצלה נודע מפי המשפחה”.
למרבה הפלא, בזמן שאליס הסתירה בביתה משפחה יהודית, בנותיה חיו בגרמניה והיו מקורבות למשטר הנאצי. סופי, הבת הצעירה, הייתה נשואה לנסיך כריסטוף פון הסן, בכיר במשטר הנאצי ששירת תחת הרמן גרינג. הנסיכה מרגריטה, הבת הבכורה, התחתנה עם גוטפריד, שנלחם במדי גרמניה בחזית הרוסית. אחות נוספת, ססיליה, הייתה נשואה לנסיך הגרמני גאורג דונאטוס שהיה קשור גם הוא למפלגה הנאצית. השניים נהרגו בהתרסקות מטוס ב־1937. הנסיך פיליפ עצמו, ששירת בצי הבריטי במלחמת העולם השנייה והשתתף בקרבות נגד הנאצים, התייחס בעבר לקשרים הנאציים של משפחתו, אך טען שהוא עצמו לא היה עד לכך שמישהו מהם הביע עמדות אנטישמיות.
“מה שמעניין הוא שהבנות של אליס נישאו לנסיכים גרמנים, ובעליהן היו בשירות גרמניה הנאצית”, אומרת פרופ' פורת. “בנותיה לא הוזמנו לחתונה של אליזבת ופיליפ, שנערכה ב־1947, בגלל נישואיהן לגרמנים פרו־נאצים. הגסטפו חשד באליס וחקר אותה כמה פעמים, אך היא העמידה פני חירשת גמורה למרות שיכלה להבין ולדבר. הם היו משוכנעים בתחילה שהיא פרו־גרמנית בגלל בנותיה, אבל היא כלל לא הייתה כזו”.
בשנת 1994, עם קבלתה של הנסיכה אליס את התואר חסידת אומות אולם, הגיע הנסיך פיליפ לישראל כדי לנטוע עץ על שמה ביד ושם. ב־2016 ניצל נכדה, הנסיך צ'רלס, את ביקורו בירושלים, לאחר השתתפותו בהלוויית שמעון פרס, ועלה לקברה. “אליס רצתה להיקבר ליד דודתה, הדוכסית הגדולה אלכסנדרה פיודורובנה, שנרצחה על ידי הבולשביקים, וגם היא נקברה בגת שמנים בכנסייה יוונית אורתודוקסית”, מספרת פרופ' פורת.
מדוע לא יודעים יותר אנשים בארץ על סיפורה של הנסיכה אליס?
“הסיפור של אליס לא קיים בתוכנית הלימודים של ילדי ישראל. היא באמת סיכנה את חייה כדי להציל את משפחת כהן, וחשוב שיידעו על כך”.
על פי הערכות, אחת הסיבות המרכזיות לביקורו בישראל של הנסיך ויליאם – ביקור שעורר סערה בישראל בשל הכינוי של מזרח ירושלים כ"כשטח פלסטיני כבוש", היא רצונו לבקר את קברה של סבתא רבתא שלו. הנסיך פיליפ עצמו הגיע כאמור לביקור לא רשמי בישראל בשנת 1994, אך מאז לא היה יכול לבקר את קברה של אמו בשל התנגדות הממשלה הבריטית לביקור של בני משפחת המלוכה בישראל.
קצת פוליטיקה
במהלך ביקורו ביד ושם, הניח הנסיך ויליאם זר זיכרון וחתם בספר האורחים. "פעילותם של אותם מעטים, שהסתכנו על מנת לעזור לאחרים, היא תזכורת ליכולת האנושית לאהוב ולקוות", הוא כתב. "לכבוד הוא לי שסבתא רבתא שלי היא אחת מאותם חסידי אומות עולם". כשהציגו בפניו את הנעליים של נרצחי השואה, הוא אמר שהוא "מזועזע" והוסיף כי "לא ניתן לאמוד את ממדי הזוועה".
עם זאת, הנסיך בחר שלא לפקוד את העץ שניטע לזכר הנסיכה אליס ביד ושם. “יכול להיות שזה משיקולי ביטחון”, אומרת פרופ' פורת, “אך לדעתי אין כאן עניין פוליטי”.“סיפור ההצלה של הנסיכה אליס אכן אינו כל כך ידוע”, אומר יורם שני, מתאם מרכז אבא אבן לדיפלומטיה ישראלית במכון טרומן באוניברסיטה העברית ויועץ פוליטי לשעבר בשגרירות ישראל בבריטניה. “בריטניה לא הייתה ארץ כבושה, ולכן היו מעט מאוד חסידי אומות עולם. במשך ארבע השנים שהייתי בלונדון, הנושא אף פעם לא עלה בשיחות עם אנשים, רשמיות או לא רשמיות. הבריטים לא העלו את זה אף פעם, גם לא בשיחת חולין. אני לא חושב שתמצאי הרבה אנשים בבריטניה שמכירים את הסיפור הזה. מילא הבריטים, אבל למה אצלנו זה לא עלה? למה יד ושם לא עשו לזה יותר יחסי ציבור? אין ספק שמעורבת פה קצת פוליטיקה, לפחות מהצד הבריטי”.
עזרה בדרך
מי שעוד זכה לפגוש את הנסיך ויליאם במהלך ביקורו בארץ, שיגיע היום לסיומו, הוא הנרי פונר, 86, כימאי ופנסיונר של המכון הגיאולוגי, שהיה אחד מילדי הקינדרטרנספורט, משלוחי ההצלה של 12 אלף ילדים יהודים או נוצרים לא ארים משטחי גרמניה הנאצית לבריטניה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה.
“אחרי ליל הבדולח היה ברור שחייהם של יהודי גרמניה בסכנה גדולה, אבל לא היה לאן ללכת”, אומר פונר. “לא היה מקום שיקבל את יהודי גרמניה, ובריטניה נחלצה לעזרה. אני הייתי בן שש כשעזבתי את ברלין והגעתי לוויילס. הגרמנים נתנו לצאת, אבל לא היה לאן להיכנס. לא היו לנו ניירות. הסוכנות היהודית הציעה להעביר את הילדים לפלשתינה, אבל גם הערבים התנגדו וגם משרד החוץ הבריטי התנגד.
“אני חייב את החיים שלי לבריטניה, ולכן התרגשתי לפגוש את הנסיך”, הוסיף פונר, שנפגש עם הנסיך במוזיאון לתולדות האמנות ביד ושם. “שירתתי בצבא הבריטי במצרים. יש לי חיבה למוסד ארמון המלוכה, שבעיני הוא חיובי ומלכד. בפגישה סיפרתי לנסיך על המזל הטוב שהיה לי שהגעתי למשפחה אוהבת בוויילס ועל הספר שכתבתי, בהוצאת יד ושם, שמתעד את קורותיי. שמחתי על ההזדמנות להודות באמצעות הנסיך לבריטניה שהצילה את חיי. לדבר איתו הרגיש כמו לדבר עם חבר שלא ראיתי הרבה זמן. הוא שאל שאלות רבות, התעניין מאוד במהלך המסע שעברתי ואמר שכהורה, אינו מצליח לתאר עצמו בסיטואציה שבה עמד אבי ומה היה עושה".