כל הבוקר ניקרו צופיות בחלון של יעל דיין, נמשכות אל הפרחים ששתלה באדנית התלויה במרפסת. הציפורים הקטנות נותנות אמון, מרפרפות לכבודה במחווה גנדרנית, ודיין מרותקת. משהו באישה החולה, המכושפת אל מעופן השובב, מכמיר את הלב. כמעט לא טבעי החיבור הזה בין הטבע החי לבלון החמצן הכובל את גרונה של דיין בצינורית מייסרת.
היא בת 82, דקה ויפה וחיוורת. נשענת על כורסה מרופדת כריות ומבטה בציפורים. צופיות הן מחזה נדיר במרכז תל אביב, אבל אצלה הן בנות בית. פעם נכנסו אל הסלון מהחלון האחורי, עשו סיבוב מעל ראשה ויצאו מהדלת הקדמית. השנייה בנשות שושלת דיין מתלוננת שמכל הבלוק הארוך ברחוב, רק אצלה יש אדניות פורחות שמפתות ציפורים. אפילו תבעה מרון חולדאי, כשהייתה יו"ר הסיעה שלו בעיריית תל אביב, לממן אדניות וצמחייה לכל תושבי העיר.
אם העירייה הייתה משלמת על הנגלה הירוקה הראשונה, טענה בפניו, אנשים היו ממשיכים לטפח את חזות העיר בכוח האינרציה. חולדאי לא התרשם ומאז רק אצלה ציפורים הולכות לאיבוד דרך מרפסת. והיום גם הגיעו פרפרים. "שזה מוזר, כי המרפסת קצת גבוהה להם". דיין לא יודעת אם לשמוח או להשתומם.
מה זה עושה לך?
"זה עושה לי נהלל".
היא לא מתגעגעת למקום הזה שבו נולדה להוריה, רות דיין והרמטכ"ל משה דיין. גם לא לסימנים שנותרו בכל הבתים הרבים שהתגוררה בהם מאז עקרו משם עד שהשתקעו בתל אביב. ובכל זאת, בני משפחה שנותרו בנהלל מגיעים לבקר אותה מפעם לפעם, מביאים עמם שמנת חמוצה וסמיכה בטעם של פעם.
היא עצמה כבר לא יכולה לנסוע אליהם. היום היא מחוברת לבלון חמצן גדול שמבעבע את נשימותיה, ואם תרצה לקום, תיעזר בהליכון. קולה אבד והיא לוחשת. בגיל שבו אמא שלה והדודה ראומה ויצמן בלעו את החיים, בגיל שבו רות דיין השתוללה עם הפיאט החבוטה בנסיעות אל הגדה, הבת שלה חלשה אף מכדי לדבר.
זו הייתה שנה קשה. תחילתה באירוע ריאתי מסוכן ששלח אותה לאשפוז כשהיא מורדמת ומונשמת, מחשבת את קצה לאחור. אמא רות דיין, בת 102, שמרה על מיטת בתה בטיפול נמרץ, בגופה ובנפשה חסמה את מלאך המוות. בסוף דיין התאוששה וחזרה הביתה עם הבטחה רפואית מפתה ש"גרוע יותר כבר לא יוכל להיות", ודווקא אמה החליטה שמספיק לה. לפני חודשיים נפטרה והשאירה את בתה הבכורה בלי הורים, בלי אחים ובלי קול.
ומאז דיין מתגעגעת. כל כך מתגעגעת שקשה לה אפילו ללחוש. "אני חושבת על אמא שלי על בסיס יומיומי", היא אומרת. "כל מי שסביבי עסוק, ורק היא תמיד הייתה פנויה אליי. יכולתי לדבר איתה בלי לפחד שאני מפריעה. היא האחרונה שנשארה מהמשפחה הגרעינית כדי לזכור את הילדות שלי. היו לנו עניינים משותפים, תיאורים של דברים משפחתיים פנימיים שרק שתינו ידענו וכל השאר שידע כבר לא חי".
עד שהתגלה סרטן שד בגופה, באיחור ניכר, הייתה רות הגברת הראשונה והבלתי מעורערת בשושלת דיין. אשתו הראשונה של הרמטכ"ל ושר הביטחון שטובות ורעות נקשרו בשמו, מייסדת חברת האופנה והטקסטיל משכית וארגון הצדקה וראייטי ישראל, וחברה בעשרות ארגונים ועמותות שפעלו לדו־קיום בין יהודים לערבים. היא הייתה סמל וראש המשפחה שבניה ונכדיה סיפקו אין ספור שערוריות וכותרות, ותמיד הגנה עליהם בקולה ובמעשיה. אף שסבלה מהגידול שתפח בגופה, לא בגינו הלכה לעולמה בסופו של דבר בגילה המופלג.
"אמא מתה כי היא סיימה עם הצורך להמשיך לחיות", אומרת יעל בפשטות. "היא הפסיקה לאכול ואמרה די. לא ממש במילים אלא במעשים. לא היה על זה דיון וגם לא שביתת רעב. היא פשוט התעייפה והחליטה לעצור. באתי אליה ואמרתי לה את מה שאמרתי, אבל היא התעקשה שהיא לא רוצה להמשיך. כשהתלוננתי 'את לא אוכלת', היא אמרה 'אחר כך', ושתינו ידענו שאחר כך לא יהיה".
הבנת לאן זה הולך?
"ראיתי את הכיוון אבל לא תכננתי פרידה. בשבוע האחרון לחייה כבר לא היה מה להגיד. הכל נאמר, ולא שהיה צריך איזה חשבון נפש. הדברים היו פתוחים, ברורים. שאלות הרבה פעמים נשאלו ונענו. לא היו חידות גדולות או משקעים מכאיבים. היה מורכב, אבל גם במורכבות הבנו אחת את השנייה".
אחרי פטירת האם, יעל קרסה והתמוטטה. שוב סבלה מהתקף קשה מאוד של נשימה. בתה רחל, רופאה בטיפול נמרץ במרכז הרפואי וולפסון, לא משה ממנה. לכל אורך השבעה השגיחה שמצבה יתייצב. עוד לפני כן, מאז איבדה אמה את הקול, רחל משמשת לה מעין מתורגמנית.
כשהלחישות נצרדות מדי, כשההברות הולכות לאיבוד ורק השפתיים נעות, הבת מיטיבה לקרוא ולתרגם את רחשי האם. לא לבטא, חלילה. יעל דיין צלולה וחדה מתמיד. מרתקת ומעמיקה, רכה ומצליפה. המילים והכוונות הרי עומדות בפני עצמן גם כשהן עירומות מצלילים.
הנכדה הרופאה גם ליוותה את רות דיין במחלתה ובשבוע האחרון לחייה. "לגמרי ידעתי שזה הולך לשם", היא אומרת. "ולכן היו לנו הרבה דיונים עם אתל, המטפלת המסורה שלה, האם לקחת את סבתא לבית חולים ולאשפז אותה, האם לתת לה לפחות נוזלים במקום אוכל כדי לאושש אותה, כי היה ברור שאפשר לדחות את הקץ באופן הזה לזמן מסוים. אבל בסופו של דבר, כשסבתא אמרה 'די', הבנתי שאין מה לדחוף ולנסות לשנות. צריך להשלים עם ההחלטה שלה ולכבד אותה".
זה המוות החמישי במשפחה של יעל אחרי אביה משה, בעלה דב, אחיה אסי, וחמש שנים אחריו אחיה הקטן אודי. בהלווייתו בנהלל אמרה שהיא חשה בשולי גלימת שחור המוות ככל שריאותיה מתקשות בספיקת החמצן. אבל גם היום, בתוך חודשי האבל על האם, היא עדיין נלחמת על כל הבטחה וחיוך וצליל צרוד של קול.
"אני שמחה על מה שהיה ועל מה שהייתי", כתבה בעבר. "כמו קרביה של מצלמה שנשמר בה סרט דהוי שריחו מתפוגג ואין אליו ערגה, אבל נעים לרפד בו את התאים המתנוונים. אני מכילה את הבדידות בטקסים קטנים ביני לביני, במיני פינוקים שמסתיימים בספר שירה מדי לילה, שירי חשכה שמכשפים ומצמיחים כנפיים גם כשהכאב גדול מהאושר".
דיין חולה ב־COPD, מחלה חשוכת מרפא שמתבטאת בריאות חסומות. נזקי העישון הכבד הפכו להפרעה קשה שמחמירה עם השנים. ככל שאחוזי הריאה הפעילים מצטמקים, אביזרי העזר מתרבים. זה התחיל במשאף והמשיך עם מחולל חמצן וקוצר נשימה אחרי צעדים ספורים וכיסא גלגלים בעת הצורך ובלון ומשקפי חמצן באף שנשרכו אחריה כמו אורחים לא קרואים בנסיעות, במסעדות, במשרד ולפעמים גם בבילוי עם הנכדים.
זו המחלה הממיתה השלישית בהיקפה בעולם והיא גורמת לדיין חוסר אונים ואי־נוחות גדולה מעצם שינוי קצב החיים והסתגלות למחשבה על רשימת דברים הולכת וגדלה שלא תעשה, או בלשונה התמציתית, "שימור הנותר, הטלאה זמנית במקומות הדהויים, מראית עין עדיין ללא זיוף".
מחלת הבת השפיעה מאוד על האם רות. "הפחד לא שולט בנשים של משפחת דיין", מחייכת יעל. "אבל לאמא היה קשה עם העובדה שאני, שהייתי תמיד סוג של ראש משפחה שמסדרת את העניינים, חלשה פתאום. זה טלטל אותה".
"לא היה יום שהיא לא הייתה מתקשרת אליי ואומרת לי, אני כל כך דואגת לאמא", מספרת הנכדה רחל. "הייתה אומרת לי, מה אפשר לעשות, מה יש לה בעצם? וכמה שהסברתי, לא נחה דעתה. היא מאוד מאוד דאגה לה. זה הטריד אותה ממש ברמה יומיומית, כי אמא שלי בן אדם חזק ודעתני, ופתאום הסלע האיתן הזה נסדק".
האירוע האחרון היה כה עוצמתי, שחייב את דיין להתחבר לטרכאוסטומיה (פיום קנה). המכשיר החדש מסב לה כאב מתמיד וגם מפריע לה אפילו ללחוש. "רע לי עם זה מאוד", היא אומרת בכנות. "העובדה שאני לא יכולה לדבר מאוד מתסכלת. הכאבים בצוואר מפריעים לי להתרכז בקריאה. זה משאיר אותי עם הנכדים שבאים לבקר. ועם נטפליקס".
את חושבת על העתיד לבוא?
"אני חיה לי מיום ליום. הרופאים לא מבטיחים שיפור ואני מאמינה להם, כי הם גם הבטיחו שלא יהיה יותר גרוע".
רחל: "יש לה כוח רצון ואנרגיות ואש בוערת. המסר שלה הוא לא הצורך להיות חזק אלא דווקא החוזק בלהיות חלש, לקבל את החולשות ולהמשיך איתן".
הפעם האחרונה שיצאה מהבית הייתה להצביע בבחירות. היד הובילה אוטומטית למפלגת העבודה, אף על פי שרבים מחבריה מצביעים לרשימה המשותפת. "הצבעתי לעבודה שבראשה עומדת מרב מיכאלי", היא אומרת.
"ההישג שלה מרשים, אבל צריך היה להיות כפל כפליים מנדטים. אני חושבת שהנושאים שאני קידמתי בתחום השוויון ומעמד האישה הם מודל בשבילה, אבל היא לקחה את זה יותר רחוק. מרב מיכאלי שונה ממני. אני מברכת על זה שאישה עומדת בראש המפלגה ושהיא מקדמת נשים, אבל מזכירה לה שצריך לקדם באותה ההתלהבות גם ערבים וחרדים ולהט"בים. אצלי לא הייתה ישיבת ועדה אחת, ולא משנה באיזה נושא, שלא היו בה נציגים לערבים, לחרדים ולקהילה הגאה".
מה עוד צריך לשנות בסדר היום הציבורי?
"צריך להפחית את העיסוק בנושא הביטחוני, היום הוא כבר לא הדבר המרכזי. היום אונס יותר חשוב מאיזו אמירה של שר החוץ האיראני. אני שמחה שנתניהו לא הצליח להניח את הביטחון בראש סדר העדיפויות. הדבר היחיד לזכותו של ביבי הוא שהוא לא דחף לצאת למלחמה, להיכנס לעזה, לתקוף מעוטף עזה. היה מתאים לו לשים את הנושא הזה במרכז. אולי הוא ניסה ולא הצליח, אבל במבחן התוצאה אני מאוד מרוצה מזה.
רק מזה, כי הנושאים החברתיים בכלל לא קיימים אצלו. הוא עסוק בהישרדות ומנסה לשמר אותה דרך שותפים כמו סמוטריץ' ודרעי. הבחירות הן אסון. כל הזמן צריך להגיע להישגים בטווח קצר, הרי אם אתה הולך כל יומיים לקלפי, אתה חייב להציג תוצאות מיידיות ואין זמן לטפל במיקרו של הבעיות. כל כך הרבה נשים נרצחו בשנים האחרונות בידי בני זוגן, ואף אחד, כולל הנשים בכנסת, לא טיפל בזה לעומק.
הרבה יותר קל ללכת לבחירות עם הכותרת שכך וכך נשים נרצחו על ידי בני זוגן מאשר לשנות תהליכים כדי שהן באמת תירצחנה פחות. או למשל לשנות את החינוך לא כססמת בחירות אלא באכיפה עמוקה של לימודי ליבה. ליבה לדור הצעיר זה לא דבר ערטילאי שנמצא בפייסבוק או באינסטגרם. זה עשרת הדיברות".
לצד נתניהו ומיכאלי, גם איתמר בן גביר בכנסת.
"כשמישהו בשם לדרמן שפך עליי תה רותח והובא לבית המשפט ונשלח לשלוש שנות מאסר בכלא, בן גביר היה מגיע לכל הדיונים בבית המשפט ומצווח עליי דברים איומים. החבורה שלו ירקה עלינו וקיללה אותנו כשהיינו הולכים לאכול בירושלים. פעם יצאנו ל'גיליס' יחד עם בנות הדודים, ובכניסה למסעדה עמדה החבורה של בן גביר, שהיה אז ממש ילד, וירקה וקיללה אותנו. הבעלים הכניסו אותנו למסעדה וסגרו את הדלתות, אבל בן גביר והחברים שלו טיפסו על החלונות עד שהמשטרה הגיעה, הרחיקה אותם וחילצה אותנו".
רחל: "זה היה מפחיד, כי הם היו המון אלים, שהיה בו משהו שנראה חסר מעצורים. והיה כמובן גם העלבון האישי, כי הם צעקו לאמא 'זונה של ערפאת' ועוד קללות בסגנון הזה. זה היה טראומטי".
ח"כ בן גביר מסר בתגובה: "אני לא יודע איפה זה מסעדת 'גיליס' ולא זוכר שהייתי במקום. בכל מקרה, יעל דיין היא גורם שולי בשמאל הסהרורי אז, וודאי היום, לא הייתי נוקף אצבע כדי לחפש אותה במסעדות - זה סתם בזבוז זמן".
יעל: "אני חושבת שגם בלי בן גביר בכנסת, יש בה יותר רוח בן גבירית מאשר גנצית. והאחרים שם לא מעיזים לצאת נגדו או נגד סמוטריץ', כי יש הרבה מאוד שחושבים כמוהו גם אם לא יגידו את זה בקול. יש יותר מדי נשים שלא רוצות לשכב בחדר אחד עם יולדת ערבייה. לי זה נשמע סוף העולם, אבל הן באמת חושבות ומרגישות כך ואני אפילו לא יכולה לשפוט אותן, כי החינוך לבידול ופילוג מתחיל בגן הילדים ובבתי הספר.
בקטע של השיסוי אני די מיואשת, וגם בגלל הנשים הדתיות. כי הייתה תקופה שהן ניסו לפרוץ. עדינה בר שלום עמדה בראש הקבוצה הטובה של נשים דתיות אמיצות שרצו שיח אחר, מאחד ולא מפלג, מקרב ולא מרחיק, אבל זה לא הצליח להן. הן אפילו לא נבחרו לכנסת. אני מרגישה שבכנסות האחרונות הולכים יותר ויותר לפי הרבנים. רק שאצל הרבנים יש גם צד אחר ופלפול אחר לערכים של צדק ושוויון. הרבנים של החילונים זה מגילת העצמאות, דברים מאוד ברורים שאין להם צד אחר ואי אפשר לשנות אותם ולטעון שאפשר גם אחרת".
למרות זאת, היא עדיין אופטימית. "אני מאמינה שהשלטון יתחלף, אם לא עכשיו, אז בסיבוב הבא, ושתהיה פריחה בהרבה מאוד תחומים", היא מפתיעה. "למרות כל התלונות והטענות בקורונה, אנשי המקצוע לא רק דיברו אלא גם עשו. עובדה, למרות ביבי ולמרות שאר משרדי הממשלה, אנחנו במצב טוב".
אם כל כך טוב, למה כל כך רע?
"לא כל כך רע. הקורונה בדרך להסתיים, לפחות כך זה נראה, והאנשים חוזרים לעצמם ולעסקיהם. גם הפוליטיקה בדרך לשינוי. החטא הגדול של ביבי, שהוא הרי מאוד אינטליגנטי ומשכיל וחכם, הוא שהוא לא עושה שום דבר מלבד מהלכים שמשרתים את ההישרדות המשפטית שלו. הוא מזיז את כולנו הצדה ושולף מהצלחת רק את מי ומה שיכולים לעזור לו להיחלץ מהאישומים הפליליים. ולכן הוא ייעלם. כי רוב האנשים, גם בכנסת, באמת רוצים לחיות טוב יותר, ולקבל חינוך ובריאות וחלוקה שונה של תקציבים וכלכלה בריאה יותר. ישראל היא מקום טוב למרות שנתנו לאיש אחד, משפחתו וחבורתו להיצמד להארכת שלטונו ומניעת כליאתו. וזה חייב להיגמר".
מי יחליף אותו? מרב מיכאלי בשלה לראשות ממשלה?
"זה לא היא, אנחנו לא בשלים".
אז מי כן לדעתך?
"שלא ישתמע שהייתי מצביעה לו, אבל מבין כל המועמדים אני מעדיפה את יאיר לפיד. הוא מקיים שיחה הגיונית עם עובדות ונתונים ומגלה הבנה ורגישות. הוא גם יודע לעבוד בצוות ואין לו שיקולים של קידום אישי או אינטרסים. הוא שם את האגו בצד, ואני מאוד מעריכה אותו על זה. אני לא מעריצה שלו, אבל הוא בא ממקום שמאפשר דיבור. והוא גם אמין".
בני גנץ?
"הייתה תקווה שהוא יעשה שינוי, הייתה לו הזדמנות נדירה לחולל אותו, הוא קיבל נתונים מדהימים ולא ניצל אותם. אבל אנחנו לא באמת ידענו אם יש לו את זה או אין לו את זה. לפחות לגדעון סער אני יודעת שאין את זה, כי עבדתי בעיריית תל אביב כשהוא היה שר הפנים, ואני מכירה את הדעות והנטיות שלו ויודעת שהוא ילך עם הדתיים גם אם הדרישות שלהם יהיו לא סבירות, ולא יירתע מלבצע מהלכים מפלגים".
ושאר שרי הממשלה? איך לדעתך הם תפקדו בתקופת הקורונה?
"הם התחילו טוב, כי הבינו את גודל השעה ולא הכחישו אותה. וגם הציבור הסתכל סביב והבין שאם יעשה דברים מסוימים יהיו להם השלכות. בישראל אנשים סופרים את המתים ולא את החיים, וברגע שהתברר שאם אתה לובש מסיכה ושומר מרחק אתה עוצר את המגיפה, אז הציבור קיבל על עצמו לעשות את זה כמו שצריך. הבעיה שמערכת הבריאות על הפנים, בדפיציט קבוע, ולכן כשהגיעה שעת חירום, היא לא הייתה מוכנה. אז חתכו מצד אחד כדי לשים בצד השני, אבל זה לא הקל על המצוקה".
להפרות ולזלזול באנשי המקצוע לא היה חלק בקטסטרופה?
"היו הפרות בבני ברק וביישובים נוספים, ולא תמיד הקשיבו לאנשי המקצוע שייעצו לממשלה, אבל במבחן התוצאה התגברנו על הקורונה ובתי הספר חזרו לפעול. אי אפשר להתכחש לעובדה שכשכל העולם עוד מדמם, אנחנו לקראת הסוף. היה מאוד נכון לקנות חיסונים מראש ובכמות גדולה, כי האזרחים מיהרו להתחסן וגם זה עצר את המגיפה".
זו נקודת זכות לנתניהו?
"כן, כי הוא הביא את החיסונים למרות המחיר. הרי אין לנו את הכסף ובכל זאת ביבי לקח כסף שאין לנו וקנה כמות אדירה של חיסונים ועכשיו החיסון הפך לסוג של שיק אופנתי. אנשים קובעים דייט ללכת לחיסון יחד. כשחברות שלי באו לבקר, הן אמרו, אנחנו הולכת להתחסן ואחרי זה נבוא אלייך".
היא מתגוררת בדירה גדולה ומעוצבת להפליא במרכז תל אביב. מהחלון נשקף צדו הכעור של בניין העירייה, אבל מחלון אחר הנוף האורבני חופף את ראשי המגדלים. יש לה שני ילדים, רחל ודן, וארבעה נכדים שטיפחה ביחד עם הקריירה הצפופה כאשת חברה, חברת כנסת ויו"ר מועצת העיר, אבל היא עצמה בגרה בבית פרוע וחופשי, נטול גבולות.
"גדלתי עם אמא ששחררה אותנו לעשות מה שרצינו", היא מחייכת. "הבית היה פרוץ, פתוח, איש לדרכו. אני ושני אחיי גדלנו כמעט לבד, כל אחד עם החברים והתוכניות והנטיות. זו הייתה ילדות ככה ככה, לא באשמתה של אמא אלא בשל נסיבות חייה. מצד אחד היא עבדה כל השנים האלה ולכן למדתי וגרתי בכל מיני מקומות שהתאימו למקומות עבודתה ועבודתו, אבל היא גם הייתה אמא אוהבת שלא כל כך הקפידה, ואני והאחים שלי היינו חופשיים לצאת ולבוא ולנסוע לכל מיני מקומות.
לפעמים אבא שלי היה לוקח אותנו איתו לעבודה, וגם אמא הייתה מעניינת אותנו לפעמים בעיסוקים שלה. היא לא הייתה אמא בשלנית, ובואי נגיד שהיא לא הייתה עוברת את שלב האודישנים ב'מאסטר שף', אבל היא הקדישה את החיים שלה, לא במובן של קורבן, לנושאים חברתיים שבערו בעצמותיה כמו המאבק לשלום עם הפלסטינים והחיבור עם ערביי ישראל".
זה לא היה קצת על חשבונכם?
"כשהיינו קטנים, האחים שלי נשלחו לקיבוץ לשנה שלמה, כי ההורים נסעו לאנגליה. ואני הייתי אצל סבא וסבתא בירושלים ובמשך שנה ישנתי על כיסא שנפתח בלילה למיטה. אבל אין לי טראומה גדולה מזה".
מה יש בך מאמך?
"התייחסות לבני אדם כקבוצות, לא כפרטים, כי כשעוסקים בתפקיד ציבורי ומתמקדים רק ביורם ולא בכל היורמים, אז זה נחמד מאוד, אבל את זה יכול לעשות עובד סוציאלי, ולא צריך להיות מנהיג בשביל זה. וגם התמדה, ואהבה לגינון ולצמחים, וטעם טוב".
ומה היה בה שאין בך?
"סבלנות. היא הייתה יכולה לשבת עם בני שיחה יום וגם יומיים וליהנות ולא להרגיש בכלל שהזמן עובר. אני יותר חסכונית בזמן. אני מחשבת מילים ומרכזת אותן בניסוח מקוצר. אני לא נסחפת מסיפור לסיפור. גם אין בי כלום מעבודת הכפיים שלה. היא סרגה ורקמה ותפרה. אבל היא הייתה שוחרת שלום ובעד זכויות אדם, ואת זה קיבלתי ממנה והמשכתי בדרכה".
איזו מערכת יחסים הייתה לכן?
"מערכת יחסים קלאסית של אם ובת. אני אף פעם לא שאלתי אותה שאלות ולא ביקשתי בעצתה, ואם אני נתתי לה עצות, היא אף פעם לא קיבלה אותן. אני חושבת שהיא מאוד העריכה אותי וקצת פחדה ממני".
למה?
"כי הייתי משכילה יותר, ולפעמים ידע מאיים על מי שיודע פחות".
הזיכרון סלקטיבי, אבל יעל דיין מתעקשת עד היום שגם הידע שלה על מעללי אביה ובגידותיו היה יותר משידעה אמה. "אבא שיתף אותי קצת פה ושם", היא מספרת. "וידעתי על מה שאמרו עליו וכתבו עליו, אבל לא דיברתי על זה לא איתו ולא איתה, כי הרגשתי שזה לא ענייני".
הרגשת הזדהות עם אמך בשל הרומנים שניהל מאחורי גבה?
"אמא שלי בחרה לא לדעת. אני הייתי נוהגת אחרת, אבל לא שפטתי ולא אמרתי לה את דעתי. חשבתי שזה עניין של בחירה. בשלב מסוים היא החליטה להתגרש. ואז דווקא חשבתי שזה לא צעד נכון. השיקול שלי היה טכני. חשבתי שאם היא תישאר עם אבא, היא תהיה פחות לבד. כשהיא התעקשה להתגרש, חשבתי שאבא צריך לחפש דירה לעצמו ולגור איפה שהוא רוצה ושאמא לפחות תישאר בבית. אבא אמר לה, תישארי בבית שלנו בצהלה כדי שהוא ימשיך להיות בית לילדים. אבל אמא אמרה שהיא לא רוצה כלום ועזבה".
באותו שלב כבר הייתה בעצמה בהריון שני. אחיה אודי בחר, לדבריה, להתנתק מהבעיות המשפחתיות וגם אסי היה עסוק בענייניו כשאביהם החליט להעביר את רכושו, כולל אוסף ארכיאולוגי עצום שהיה ברשותו, לאשתו השנייה רחל, ולנשל אותם מירושתו. "אבא כתב לנו מכתב שבו הוא ניסה להסביר שאין לרחל אף אחד ולכן הוא חייב לדאוג לה", היא אומרת, וחרף השנים שחלפו, העלבון עוד מפעפע בקולה. "אבל המכתב לא ריכך כי לא ביקשתי ולא רצינו שהוא ישאיר אותה ברחוב. רצינו שידאג לה אבל שגם אנחנו נישאר בתמונה".
אולי זה היה השלב שבו כתבה פרקים נוספים בעלילות חייה. דיין פרסמה ספרים אחדים, שהבולטים שבהם הם "אבי, בתו", "שני בנים למות", "יש לי מה לומר" ו"מנגד", חלקם אוטוביוגרפיות חושפניות על חייה במשפחת דיין בצל האב הדומיננטי, האם הנערצת, אח אחד המסוכסך עם גופו ונפשו ואח נוסף שחסם פלישה לחייו ו"הסתפק באהבה, דאגה לבריאותו ומרק".
לא רק היצירה, העשייה והפעילות של בני המשפחה נכתבו ודוברו לפרטי פרטים, גם הסערות, הבגידות, העלבונות והמחלוקות נחשפו על ידיהם במלוא תפארתם וכיעורם. "החשיפה נבעה מההבנה שבין כך מדברים ומספרים עלינו, אז עדיף שיכירו את הוורסיה שלנו", מבארת דיין.
את היית חברה של עמוס עוז. מה הרגשת לגבי הספר של בתו גליה?
"אני מאמינה לה, למרות שהייתי חברה של עמוס. אבל הופתעתי מהדברים שכתבה על נילי אשתו. זה היה נראה לי פחות אמין. דווקא מה שהיא כתבה על עמוס אביה לא היה נראה לי לא אמין".
ראית סימנים להאשמות שלה?
"לא ראיתי סימנים, אבל יחסי אבא ובת זה לא משהו שאפשר לחוש מבחוץ".
עוד לפני שהכירה את עוז, הייתה דיין אשת חברה תוססת שניהלה חיים סוערים, עישנה, שתתה, אהבה וניהלה מערכות יחסים מתוקשרות. לתקופה קצרה נסעה ליוון עם בן זוגה הבמאי היווני מייקל קקויאניס. אבל כשחזרה לישראל פגשה את דב שיאון, שהיה מבוגר ממנה ב־20 שנה והשניים נישאו. את פעילותה הציבורית החלה ב־1992 עם כניסתה לכנסת, כשהקימה את הוועדה הראשונה למעמד האישה ועמדה בראשה.
דיין הביאה לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית וקידמה את הקהילה הגאה ומיעוטים נוספים. בין לבין הספיקה להיפגש עם יאסר ערפאת בתוניס בלי לעדכן את ראש הממשלה רבין ובכך עוררה את חמתו ואת זעם שרי הממשלה. ב־2003 פרשה מהכנסת ועברה לזירה המוניציפלית כסגנית ראש העיר רון חולדאי, ומאוחר יותר כיו"ר סיעתו. גם שם עסקה בקידום זכויות לקהילה הגאה ונחשבה פעילה בולטת בנושא מעמד האישה. "בתקופה ההיא של טרום תנועת מי טו", היא אומרת, "הגיעו אליי המון מקרים של הטרדות ופגיעה מינית, בעיריות, במקומות ציבוריים, בעיקר תמורת קידום".
גם את הוטרדת?
"חוזרתי, אי אפשר לתרגם כל מה שאומרים ומציעים להטרדה מינית. לכן החוק שלי מאוד זהיר בזה. היו כמה חברות כנסת שכיהנו אחריי והאריכו את תקופת ההתיישנות על הטרדות מיניות ואני מאוד כועסת על זה, כי חייבים להבדיל בין אונס ומעשים מגונים לבין הטרדה מינית. הטרדה מינית לפעמים היא אפילו לא מעשה מגונה ולא יכול להיות שאמרו לך משהו וצבטו לך בלחי ורק אחרי 12 שנה תיזכרי ותגידי שאת לא ישנה בלילות".
מה חשבת כשחולדאי החליט להתמודד בזירה הארצית?
"שזה טו לייט. בצער רב אני אומרת את זה. מאוחר מדי. הוא לא היה יכול להיות ראש ממשלה כי הגיל שלו היה בעוכריו".
מה הבעיה בגיל שלו?
"צריך לפנות את הדרך גם לצעירים יותר".
זו הבעיה היחידה שלו?
"חולדאי לא תמיד יוצר קשר אישי עם אנשים. הוא ישיר וישר ולפעמים לאנשים לא נוח עם האמת הישירה".
וכך הוא נהג גם איתה. ב־2013, בעשור השמיני לחייה, הודיע לה שהיא לא תשולב ברשימתו למועצה ובכך בעצם אילץ אותה לפרוש מפעילות פוליטית. דיין סיימה את הקריירה הפוליטית באי־רצון, בצער, בשיחה סתמית רצופת מחמאות. מאוחר יותר תכתוב בספרה האחרון "מנגד" על תחושתה הקשה: "את פגועה, את נקייה מבושה, היית מתביישת אילו נתפסת במשהו שאינו מספק, כוונה שלא צלחה, פרויקט שכשל. את נעלבת כי ההסבר שקיבלת לדחייתך לא משכנע. השלכתך החוצה בגלל מה שאינך אומר שפג תוקפך, שמה שנשאר ממך אינו מצדיק מקום ברשימה".
ב־2017 חגגו בני משפחת דיין יום הולדת 100 לרות דיין. היא הייתה אז שבעת עשורים, נכדים ונינים, צלולה ובהירה. עדיין נהגה ברכבה, "אבל אף פעם לא הייתה נהגת טובה, ובגילה המבוגר זה כבר היה סכנת נפשות", אומרת דיין.
"היא הייתה נוסעת לבד לפונדק של כושי רימון בערבה. רן כהן סיפר שפעם אחת נסע למפגש עם פלסטינים בגדה וגם היא הגיעה לשם לבד עם הרכב. כשהוא רצה לחזור, היא הציעה לו שייסע אחריה כדי שתראה לו את הדרך. והיא פשוט שעטה שם בגדה כאילו היא בתל אביב בלי להתבלבל ובלי שום פחד. היה לה אקדח. גם לי היה אקדח שקיבלתי מעזר ויצמן במתנה, אבל לאחרונה מסרתי אותו למשטרה".
שלוש שנים קודם לכן נפטר אסי דיין. "אמא טיפלה בו במסירות עילאית", מספרת דיין. "אבל הוא עשה מה שהוא רצה ולפעמים היה אלים מאוד וגם נצלן. הוא כתב עליי דברים נוראים אבל גם דברים נהדרים, ואמא אף פעם לא ויתרה עליו. היא תמיד אמרה, יש לי ילד חולה ואני אטפל בו. היו תקופות כל כך קשות איתו כשהוא היה בנפילות האיומות, כשהוא הרחיק את כולם גם ממנה. אצל אסי המוות היה מתמשך ודרמטי, והכל היה פתוח ונשפך החוצה. אסי היה עם ליאור בטלוויזיה, בעיתונות, שניהם מסניפים ביחד, אבודים ביחד. אבל כשניסינו להתערב, אמא הרחיקה גם אותנו. וכשנפטר היא התרסקה ולא הצליחה להתאושש מהשבר הזה. עד יום מותה היא לא הפסיקה להתאבל עליו".
ב־2017 חלה גם אודי בן ה־75 בלוקמיה. במשך מספר חודשים עבר טיפולים, נע בין שיפור, רמיסיה ותקוות שהתבדו. יעל לא העזה לספר לאמה עד כמה רעה הפרוגנוזה של אחיה הקטן: "אמא עדיין ביכתה את אסי כשבישרתי לה שאודי מאושפז ושנראה שאלה שעותיו האחרונות. זו מארת הזקנה המופלגת כשאם קוברת את שני בניה הזקנים".
היא עצמה נותרה אחרונה. "נולדתי בכורה להוריי ולשני אחיי הקטנים", היא אומרת. "אבא מת בשנתו ה־66. אמא זכתה לעשרה עשורים מלאים ויותר. וכן התהפכו היוצרות ואחי אסי מת ראשון ואחריו אודי הקטן, ואני הבכורה נותרתי כבת יחידה לאמי, לא בהכרח האהובה עליה מילדיה".
היום היא מתגעגעת גם לבעל ולאם: "קרה לי מה שקורה לכל הזוגות כשאחד מהשניים הולך ראשון. לי ולדב בעלי הייתה אהבה גדולה, והיום היא חסרה לי מאוד. אין לי עם מי לדבר על כל מה שקשור לילדים, אפילו שהם גדולים. פעם היינו מדברים עליהם יחד, מאוד סמכתי עליו, מאוד הייתי מאושרת איתו. וגם לאמי אני מתגעגעת. חסר לי בעיקר עצם הקיום שלה. המחשבה הזו כשאני קמה ואומרת לעצמי, היום אסע לאמא או לפחות אדבר איתה".
כשאת מסתכלת לאחור, יש דברים שהיית עושה אחרת?
"אולי לא הייתי מוותרת על החיים הפוליטיים. אולי הייתי צריכה להשתדל יותר להישאר עוד קדנציה. אני מאוד גאה בעשייה הפוליטית ובמאבק לדחוף את מעמד האישה יחד עם שולמית אלוני למקום שבו כבר ברור לציבור שבכל מפלגה, דירקטוריון או מועצה ציבורית אפשר לספור את הנשים המשתתפות. פעם או שלא היה מה לספור או שהיו רק שתיים־שלוש נשים במקומות האלו".
עדיין יש בך דחיפות להספיק דברים?
"כבר לא. כבר סיימתי את הספר האחרון שלי ואין לי חובות ספרותיים להשלים. כל יום עם הנכדים מוסיף עוד משהו, גם להם, כך אני מקווה. מה בכל זאת דחוף? ללכת לבחור אם יהיו פה בחירות חמישיות".
