"הרגשתי שיש לי מקום עכשיו לדבר על עצמי כי תמיד דקר הייתה בראש מעייניי"

כתיבה הייתה ב־100% תרפיה עבורי. כשאני כותבת, אני ממש מתנתקת מהסביבה", אומרת נורית מנור, אלמנתו של רס"ל דן מנור ז"ל, שהיה מכונאי בצוללת אח"י דקר.

בימים אלה הוציאה מנור את ספרה השלישי ״אפרודיטה בחוף מציצים״ (הוצאת אקליפטוס), ובו אוסף סיפורים שהחוט המקשר שלהם הוא האובדן, אהבת אדם, קבלה אנושית ומסתורי הגורל - אלמנטים שהיו שזורים גם בחייה.

אח"י דקר, צוללת בשירות חיל הים הישראלי, טבעה ב־25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל. כל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה התגלו רק בשנת 1999. מנור, 77, ערכה את הניסיון הראשון שלה בכתיבה רק אחרי מציאת שרידיה של הדקר, שנתנה לה את התחושה שעכשיו היא יכולה להתחיל להביע גם את עצמה ולא רק לפעול למען איתור הצוללת.

"דן ואני היינו נשואים ארבע שנים, אבל החברות שלנו התחילה חמש־שש שנים קודם לכן", מספרת מנור, אם לשלושה: אלדר, 54, וארנון, 53, (בניו של מנור) וזוהר, 42, שנולד מזוגיות שנייה שלה עם אמנון אבל ז"ל. "למדנו בכיתה מקבילה בבית הספר העממי ויצמן ביפו. היינו הולכים לצופים ביחד, לריקודים סלוניים, והקשר ממש התחזק כשהתגייסנו לצבא. הוא התגייס לחיל הים, לצוללות, ואני הייתי בחיל האוויר. כשהתגייסנו הקשר הפך לרומנטי. התחתנו בשנת 1964 וטסנו לפורטסמות' באנגליה, שם התחילו לשפץ את הצוללת".

הצוללת שירתה במקור כאוניית הוד מלכותה טוטם (HMS Totem) בצי הבריטי. ב־1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ־77. הצוללת שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי ויצאה לדרכה לישראל ב־9 בינואר 1968.

היכן תפסה אותך הידיעה על האסון?
"הייתי אז בארץ, אמא לשני ילדים קטנים. הבן השני שלנו נולד כשדן היה בחו"ל. כתבתי לו שיר שבו תיארתי את ארנון כשהוא נולד. זו הייתה הצורה הכי נוחה עבורי לספר לו עליו. ב־27 בינואר הפסיקו ברדיו את השידורים והודיעו שלא היה קשר עם הדקר החל מיום חמישי. זה היה בשבת בבוקר. בדיוק הכנתי אז הכל לקראת חזרתו של בעלי הביתה אחרי כל כך הרבה זמן. הם היו צריכים לחזור ב־29 בינואר".

איך הרגשת כששמעת את הידיעה הזאת?
"זה היה שוק, קושי גדול ועוד לשמוע את זה ברדיו. באותו רגע לקחתי את שני הילדים יחד, חיבקתי אותם, בכיתי ואמרתי 'אנחנו לבד'. הבנתי מאותו רגע שאנחנו לבד, ישר הרגשתי שזהו. באופן טכני התקשרתי למפקדת חיל הים לשאול אולי יש ניצולים, אבל אף אחד לא ידע לומר לי. מאותו רגע ידעתי שאנחנו לבד".

לחפש בשביל למצוא
למרות חיפושים רבים שנערכו אחריה הצוללת לא נמצאה, והפרשה הפכה לטראומה לאומית. רק ב־28 במאי 1999, למעלה מ־31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו וזוהו שרידיה של הדקר על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה של הצוללת.

איך עברו עלייך השנים עד מציאת הצוללת?
"זה קרה אחרי הרבה שנים של חוסר ודאות. 25 שנה לא דיברתי על כלום, קיבלנו את הדין, היינו עולים פעם בשנה להר הרצל. כשעברו 25 שנים התחלתי לדבר ואמרתי שאני רוצה שחיל הים ייתן לנו יותר תשובות, שיחפשו בעוד מקומות וימצאו. תמיד הייתי אומרת 'לחפש בשביל למצוא'. זה לא התקבל כל כך טוב אצל חלק מהמשפחות, וגם בחיל הים, אבל הילדים שלי כבר היו גדולים, אחרי ששירתו בחיל הים בעצמם, וגם הם רצו תשובות. גם רבות מהמשפחות רצו תשובות. אי אפשר לחיות כל כך הרבה שנים רק עם מידע של קונספירציות. בסופו של דבר גם חיל הים החליט שצריך לשנות את הקונספציה של החיפוש, קיבל עזרה מצבא ארצות הברית, וזה שינה מאוד את התמונה".

כיצד נראו חיי המשפחה בצל האובדן?
"החלטתי שהילדים שלי יחיו חיים רגילים. לא חיינו חיי אבל, טיילנו ושיחקנו וצחקנו ועשינו דברים כמו כל משפחה אחרת. בבית הספר ובגנים תמיד אמרתי שיתייחסו לילדים שלי רגיל, שאין הנחות ואין זכויות יתר. זה הכריח אותי תמיד להיות אקטיבית, לעשות דברים ולא להישאר באבל עם כל הקושי. לילדים תמיד הייתי אומרת: 'אבא איתנו בכל מקום', כי בעצם אין לו קבר, ולכן הוא איתנו בכל מקום. היינו מסתכלים לשמיים ואומרים 'אבא פה'; הולכים לגינה ואומרים 'אבא פה'. הזיכרון של הבנים מאביהם הוא דרך התמונות שהיו. היינו יושבים עם אלבומים ומסתכלים על התמונות".

שנה וחצי אחרי היעלמות הצוללת, היא מספרת, "התירו אותנו מהעגינות, אבל עדיין לא הייתי מוכנה נפשית לשום מערכת יחסים. אחרי שקצת הבנתי מה קורה, הגעתי למסקנה שאני צריכה להתחיל להתפתח. כל השנים ציירתי, עבדתי, היה לי עסק עצמאי בתחום הגרפיקה. החלטתי לנסוע לאנגליה ללמוד אמנות. בשנת 1973 לקחתי את הילדים, נסעתי לאנגליה והייתי שם שבע שנים. בתחילת התקופה הזאת הכרתי את אמנון והפכנו להיות משפחה".

הידיעה על מציאת הצוללת הקלה עלייך?
"אולי מאוד מוזר להגיד את זה, אבל זה היה יום שמח. פתאום רואים צוללת, אומנם מפורקת, אבל רואים אותה, רואים את המקום המדויק שבו היא נמצאת. אחר כך התחלנו לברר אם היה זה כשל אנושי או טכני או סיבה אחרת. עד היום אין תשובה. גם המומחים שבדקו את הנושא לא נתנו תשובה חד־משמעית.

"איך שאומרים בצחוק, כל התשובות נכונות. תמיד השתדלתי לקחת את הדברים בהומור סרקסטי. כל השנים היה לנו מאוד קשה לא לדעת כלום, ולכן העובדה כי הצוללת נמצאה הקלה על הנפש מאוד. הקלה עליי, על הילדים שלי. בעצם בכינו וצחקנו יחד, הרגשנו שאנחנו מתחילים לחיות. אחרי 31 שנה הרגשנו שאנחנו באמת מתחילים לנשום ולחיות. עד אז כאילו נשמנו חצי מהסיבולת שלנו".

כואב ואופטימי
עם מציאת הצוללת הרגישה מנור שהיא חייבת להתחיל לכתוב. "התחלתי לכתוב ספר על ילדותי בבולגריה וביפו בשם 'האביב הקצר של גרטה גרבו' המתאר את ילדותי מגיל שנתיים עד 7", היא מספרת.

"הרגשתי שעכשיו אני נפתחת ויכולה לדבר, שיש לי מקום עכשיו לדבר על עצמי כי תמיד דקר הייתה בראש מעייניי. לפני שמצאו את הדקר התעסקתי עם זה פול־טיים ג'וב. התארגנתי עם משפחות נוספות בעמותה, עשינו הכל כדי שימצאו את הדקר, וזה בסופו של דבר עשה טוב לכולם וגם לחיל הים. ברגע שמצאו את הדקר אז גם כל הקונספירציות ירדו מהפרק, זה הבריא את חיל הים".

ספרה השני היה "בית הספר האנגלי" המספר על אלמנת צה"ל שנוסעת להודו ומתכתבת עם חברתה שנסעה לדרום אמריקה. ספרה החדש והשלישי, המוצע למכירה בחנויות הספרים ברחבי הארץ וגם בגרסה דיגיטלית, הוא אוסף של סיפורים.

"אלה סיפורים על החיים, גם כואבים וגם אופטימיים", היא אומרת. "אפרודיטה היא משהו מאוד חלומי, ובספר שילבתי את החלום עם הריאלי. חוף מציצים הוא החוף הכי קרוב אליי והוא מקום של בית עבורי. הים הוא מקום של נחמה עבורי, של געגוע ושל כאב. הפגישה עם הים מאוד קשה לי.

"הים תמיד נראה מאוד יפה עם כל מיני צבעים, אבל מצד שני תמיד הרגשתי שהים אומר לי: 'אני לא עשיתי כלום, אני לא הטבעתי את הצוללת'. זו אהבה לים וכאב גם יחד. אני גם מצלמת את הים ומציירת אותו. תמיד התחושה היא שיש בים משהו שמקביל לגורל, מהדברים שאין לנו שליטה עליהם".