זה שנתיים אריה מאושר, 71, מהרצליה, מתנדב בעמותת "עזר מציון" בטיפול בקשישים. "יש אנשים מבוגרים שאני מתקשר אליהם באופן קבוע לבדוק מה שלומם, אם הם צריכים אולי משהו", הוא מספר. "בנוסף, שולחים אותי לבתים של קשישים כדי לעזור להם בכל מיני משימות, כמו להתקין להם ידיות אחיזה במקלחת, טוש, ברז בחצר. אני עושה כל מיני דברים שקשורים באחזקה בבתים של קשישים".
מדוע בחרת להתנדב?
"אני אוהב לתת מעצמי לאחרים, זה עושה לי טוב. תמיד אני גם אומר לעצמי: 'שאני לא אזדקק לאחרים', וזה עושה לי המון טוב שאני עוזר להם".
הם לא מתפלאים כשמגיע אליהם הביתה מישהו בגילם?
"אני נראה די צעיר, אז הם לא מתפלאים. זה עושה לי טוב לנשמה ואני חוזר הביתה מאושר עד השמיים. אני גם אומר להם: 'אם אתם צריכים משהו, תקראו לי'. יש מבוגרים שהילדים שלהם גרים בחו"ל. לפעמים תוך כדי עבודה אני מדבר איתם. בתור בן אדם מבוגר אני מבין את החשיבות של משפחה שנמצאת ליד, ולכן אם אני יכול לסייע לבן אדם מבוגר שהמשפחה שלו לא לידו, זה עושה לי טוב על הלב. הייתה איזו אישה שרצתה לשלם לי על עבודה שעשיתי. עניתי לה שאני ממש לא לוקח כלום, ושזה עושה לי סיפוק גדול. האישה נורא התרגשה, ואמרה: 'שיהיו במדינת ישראל הרבה אנשים כמוך'".
ויקי יצחקי, 62, גמלאית של צה"ל מהיישוב רעות, מתנדבת עם קשישים בפרויקט "בשיח ידידים" במסגרת ארגון "ידידים" המעניק עזרה ראשונה שאינה רפואית. "מדובר בפנסיונרים וקשישים שדי מנותקים מבני המשפחה או שבני משפחתם לא שוהים בארץ", היא מספרת. "הקשישה שאני מטפלת בה למשל היא בת 90, אבל יש גם בני 100 ויותר. מצד שני, אלה יכולים להיות גם פנסיונרים בני 70 שמרגישים לבד".
במסגרת ההתנדבות מלווה יצחקי כאמור אישה בת 90, ששלוש בנותיה חיות בחו"ל. "היא רהוטה וצלולה, אך יש לא מעט דברים שבהם היא נזקקת לעזרה, כמו למשל להתקשר לביטוח לאומי, להביא תרופות מקופת חולים, לטפל בסיטואציות של בעל מקצוע שהזמינה ולא הגיע, או הזמינה והתנהל בעורמה", מספרת יצחקי.
"פעם בשבוע לפחות אנחנו מנהלות שיחת טלפון לוודא שהכל בסדר, אם היא צריכה משהו. היא משתדלת להפעיל אותי במינימום, היא מאוד שומרת על העצמאות שלה. את הביקורים אצלה אני יוזמת, אני אומרת: 'אני מאוד מתגעגעת ורוצה לראות אותך'. ברגע שנפרדתי מההורים שלי, היה לי צורך עצום להמשיך לתת מענה לאנשים בסטטוס שלהם. כמו כן, אני, כגמלאית שפתאום אין לה מסגרת של שגרה יומיומית, רואה מאוד את הצורך של האחר לשבת עם מישהו, לשוחח איתו, לדבר, ואף להיות אוזן קשבת, כתף תומכת. אם אני בפנסיה ויכולה לעזור למישהו, אז אני מאוד שמחה על כך".
"אני מתנדבת גם בארגון הגמלאים של צה"ל ובמקומות נוספים. כמו כן, אני מרגישה מחוברת לגיל השלישי. הרגשתי זאת גם כשהייתי מאוד צעירה. עכשיו יש לי הזדמנות לתרום להם, וזה סיפוק עצום. יש סיפוק עצום בלראות אישה בת 90 שמנסה להיות עצמאית במה שהיא יכולה. אני לומדת ממנה, מהעצמאות שלה. היא גם ממליצה לי איזה ספרים לקרוא, מביעה דעתה בפוליטיקה וזה תענוג לשמוע אותה".
הרבה חמלה
פעמיים בשבוע מתקיים בקיבוץ עין החורש מפגש חברתי של ותיקים וקשישים, שבמהלכו יש גם פעילות גופנית. חלק מהפעילויות הללו מעבירה בהתנדבות רותי בן יעקב, 75, פיזיותרפיסטית במקצועה. "אנחנו עושים חצי שעה התעמלות שמותאמת לגמלאים ולפנסיונרים. אחר כך יש כוס קפה והרצאה", היא מספרת.
בנוסף לפעילות ההתנדבותית, בן יעקב גם עובדת באופן חלקי ב"בית הדר", בית אבות סיעודי של "עמל ומעבר" הנמצא בקיבוץ. "בגילי יש יותר הבנה לצרכים של בני גילי. בגיל הזה יש הרבה חמלה", היא אומרת. "תמיד הייתה לי חמלה וגם היום יש לי. אני אשת מקצוע שמתמחה בגיל השלישי. כיום אני בת אותו הגיל, אבל מבחינתי זה המשך טבעי למה שעשיתי קודם. כל עוד אני יכולה להמשיך, אני ממשיכה".
איך את מרגישה כשאת מטפלת באנשים סיעודיים שחלקם בגילך?
"כאמור, גם כשהייתי צעירה, המקצוע הוביל אותי לכיוון הגריאטריה, לזקנה. אני כמובן מבינה את מצבם, מזדהה איתם, וכל עוד אני יכולה, אני מרגישה צורך להמשיך בעיסוק שעסקתי בו כל חיי המקצועיים".
לאה אדרת, 75, מחיפה, אדריכלית, מתנדבת בעמותת "עמך" כ־20 שנה וזה שמונה שנים היא מלווה ניצולת שואה שכיום היא בת 83. "לפני הקורונה היא עברה לדיור מוגן", היא מספרת. "אני מגיעה אליה באופן קבוע פעם בשבוע. אם זה לא מסתדר לאחת מאיתנו מאיזושהי סיבה, אז אנחנו מדברות בטלפון, מסתמסות בוואטסאפ. האישה שאני מבקרת לא בודדה. יש לה חברים וחברות, היא עדיין פעילה, הולכת לקונצרטים. בהתחלה כן שיתפתי אנשים ב'עמך' בכך שאולי אני מיותרת לה, אולי שיפנו אותי למישהו אחר, אבל אותה אישה אמרה שהיא מאוד רוצה שאמשיך לבוא".
"היא משתפת אותי בדברים שאולי היא פחות רוצה או יכולה לשתף חברות שלה. בהתחלה הגעתי אליה לצורך פרויקט תיעוד של ניצולי שואה ש'עמך' ערך, והקשר הפך להיות ממש חברי. אנחנו מבינות אחת את השנייה בהרבה דברים. שתינו אוהבות מאוד לקרוא, שתינו אוהבות מאוד לטייל. הגיל מאוד מקרב בינינו. אני מניחה שאם בחורה צעירה הייתה מגיעה אליה, אולי היו פחות נושאים משותפים, למרות שגם מתנדבים צעירים מקבלים כלים איך לנסות לדובב. במקרה הזה זה יותר קל גם כי הגילים דומים וגם כמובן כי היא אישה פעילה".
ממה את שואבת סיפוק?
"אני יודעת שאני תורמת לה, שהיא מחכה לי. אולי זה יישמע מצחיק, אבל אנחנו רואים לקראת מה אנחנו הולכים. אני היום בת 75, ודרכה אני מקבלת פרספקטיבה של ההזדקנות. אפילו בכל הקשור למערכות יחסים, לאיבוד של חברים שהיא חווה. אני גם רואה את כל הקשרים שלה עם נכדים, עם נינים, קשרים שאני חווה או אחווה. מבחינתי זה סוג של ראי לעוד כמה שנים קדימה, אבל בעיקר הרגשה שאני תורמת גם בגילי ולא רק בגיל 40. אני מרגישה שאני משמעותית למישהו וההרגשה היא מאוד טובה".