1.שיטת הדחיינות
בראיונות הימים האחרונים במלאת חצי שנה לממשלת נתניהו, הקפידו שרי הממשלה לצטט את צמד המילים "יוקר המחיה". מכיוון שחצי שנה לטיפול בבעיה לא הספיקה, הם מבקשים גרייס של חצי שנה נוספת, שלאחריה נשפוט אותם. אלה דפי המסרים שמגיעים משר האוצר בצלאל סמוטריץ', שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שר הכלכלה ניר ברקת, יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן ורבים נוספים.
אסתפק בציטוט של סמוטריץ': "המאבק ביוקר המחיה נמצא בראש סדר היום, ואני נחוש, יחד איתכם אזרחי ישראל, לנצח במאבק הזה. נמשיך להקל את הנטל הכלכלי, לצד השמירה על החקלאות כערך לאומי וציוני ראשון במעלה״. יופי. אלא שחצי שנה נוספת עבור הממשלה זה נצח. לממשלת השינוי לא היו מוכנים לתת חודש. מה חודש? אפילו יום אחד. שרת התחבורה מירי רגב הייתה מוכנה לביים תאונה רבת־נפגעים ולטגן את המועדון על יושביו כדי לא לתת צ'אנס גם לא לחקיקה הומניטרית לחיילים או לנאנסות.
אבל גם אם הממשלה תקבל חצי שנה ועוד שנה על תנאי, ללא שינוי יסודי של שיטת שקשוקת יוקר המחיה, לא יקרה דבר. מה שמכונה כיום מלחמה ביוקר המחיה הוא אסופת אלתורים, פתרונות זמניים והעברת כספים מצד לצד. התוכנית כוללת תגובות נקודתיות על בעיות המוצפות דרך התקשורת או בתוכניות צרכנות בטלוויזיה. מדיניות נחושה ארוכת טווח להורדת יוקר המחיה אין, כי זה דורש עבודה קשה. הטיפול הוא ברמת אלתור, והתוצאה גרועה יותר מסתימה זמנית אצל רופא שיניים.
מהו יוקר המחיה? מקובל לחשוב ודי בצדק שמדובר במחירי המזון (מחירו של מילקי בברלין) טואלטיקה (מחיר משחת שיניים קולגייט בסופרפארם בוורשה) או מחירי החלב. למחירי המזון יש יחסי ציבור לא רעים, וברמת סדר היום הם מקבלים טיפול VIP. בשטח, כמעט לא נעשה דבר, למעט פתרונות קוסמטיים.
בואו ניקח את סיפור המחסור ומחירי החלב. שר האוצר הפר לפני חודשיים הסכם חתום עם הרפתנים ומנע ייקור של 16% במחירי החלב. כתוצאה מכך לא השתלם למחלבות לייצר חלב ונוצר מחסור חריף. תנובה ("המונופול המאיים") השתלטה על השוק, ו־80% מהנוזל הלבן משווק על ידיה לרשתות. ומה עושה שר האוצר? במקום לבצע פתרון שורש למחסור, הוא הולך על הראש של החקלאים ושולף "פתרון פלא" בדמות פתיחת ייבוא חלב לישראל ללא 40% מכס.
זה פתרון פופוליסטי ברמת ציוץ בטוויטר, שבכל מקרה לא ייצא אל הפועל. מהלך כזה אפילו שר האוצר הקודם אביגדור ליברמן לא היה מעז לעשות, והפעם הוא עוד נעשה מעל לראשו של שר החקלאות אבי דיכטר, שמכיוונו נשמעים צרצרים. אף גורם עסקי כמו שופרסל, רמי לוי או ויליגר לא יסתבך עם עלויות רגולציה, כשרות, הובלה וחיי מדף קצרים בייבוא חלב לשלושה חודשים. אז אולי הגיעה העת לסבסד את הרפתנים כמקובל במדינות אירופה הנאורות? הלאה: מחירי תרופות מרשם עמדו להתייקר ב־4%־5%. אז מה עושים? מאתרים תרופת פלא בדמות סעיף בתקציב משרד הבריאות בשווי 40 מיליון שקל כדי למנוע את המהלך.
שר הכלכלה ניר ברקת התייצב השבוע בוועדת הכלכלה והציג את תוכניתו למאבק ביוקר המחיה: "נעבור ממערכת מונופוליסטית לשוק תחרותי", הבטיח ופירט: "מה שטוב לאירופה טוב לישראל, פירוק מונופול, קנסות, דוחות כספיים ומהפכה בשירות לציבור". ברמת ההצהרות זה מצוין, אבל מעניין לבדוק איך הרפורמות הללו ישפיעו מחר על מחיריהם של מרכך שיער או משחת שיניים. ח"כ ביטן, ששונא תוכניות על הקרח, דרש פתרונות מיידיים. "דרור שטרום הבטיח לפרק את הבנקים ועבר כבר עשור ושום דבר לא זז", הוסיף.
אלא שכאמור, יוקר המחיה אינו רק מוצרי מזון וטואלטיקה אלא גם תחבורה ואנרגיה. כאן שיטת הדחיינות עובדת שעות נוספות. מחירי התחבורה הציבורית אמורים היו לזנק החודש ב־12% בגלל התייקרות הדלק והשכר. אז מה עושים? דוחים את המהלך בחודש ועד אז מנסים למצוא סעיף תקציבי ב־100 מיליון שקל כדי למנוע את המהלך. ומה הלאה? אלוהים גדול.
מחירי הבנזין הם דוגמה מצוינת לפסגת חלטורת יוקר המחיה. עד לפני חצי שנה מקובל היה לקבוע את מחיר הבנזין פעם בחודש לפי נוסחה קבועה המביאה בחשבון את מחירי הדלק בעולם, הדולר הבלו והמע"מ. עד שהגיע סמטוריץ', ומאז אנחנו מנחשים. הוא זרק לפח את נוסחת המחיר הקיימת שנים והעביר אותנו לטוטו החודשי של ניחוש מחירי הבנזין. המחירים התייצבו בחודשים האחרונים על 6.85 שקלים לליטר בנזין בזכות הפחתה חלקית של הבלו. ללא שקיפות לא נדע כמה הפתרון "היצירתי" עולה למדינה, אך באוצר מסרבים לחשוף נתונים.
תעריפי החשמל שאמורים להיקבע על ידי רשות החשמל הם דוגמה נוספת ליצירתיות החלטורה. החלטות המחיר הופקעו בפועל מרשות החשמל, והמחירים נקבעים על פי שיקולים פוליטיים. אז מה היה לנו? ביבי הבטיח שמחיר החשמל יירד, אבל בתחילת 2023 הוא עלה ב־8.2%. באפריל הופחת המחיר ב־2.4% בתעלול חשבונאי מתקדם, וייתכן שבספטמבר יופחת ב־3.5% נוספים, אם תחנת הכוח אשכול תימכר ב־10 מיליארד שקל והכסף יממן את ההפחתה. כיצד תעשיין שפוי כלשהו מסוגל לתכנן לאורך זמן את עלויות הייצור בחוסר ודאות כזה?
ועם כל הכבוד למזון, לאנרגיה ולתחבורה, עדיין לא דיברנו על הפיל שבחדר הנוגע ליוקר המחיה - ואלה מחירי הדיור שאינם יורדים. הישיבה היחידה של קבינט הדיור בראשות השר יצחק גולדקנופף בנושא תוכניות הדיור טיפלה, איך לא, בסבסוד דירות של עד 600 אלף שקל המתאימות בול לקהל החרדי. נתניהו ביקש משר השיכון לשפץ את התוכנית, ושר האוצר גילה: "אנחנו עובדים על תוכנית מאוד גדולה. אנחנו צריכים להוריד מחירים, האתגר הגדול שלנו הוא לשמור על קצב הבנייה, בין 70־80 אלף התחלות. עוד כמה שנים כאלה והמחירים יירדו".
וואו. עוד כמה שנים מחירי הדיור יירדו. שר האוצר: בבקשה, תהיה קצת יותר עדכני. את הזמירות החסידיות של הורדת מחירי הדיור אני שומע כבר משנת 2010 בואכה מחאת האוהלים, אבל בינתיים המחירים הוכפלו ואף למעלה מכך.
בשורה התחתונה, ועם כל הכבוד ליוקר המחיה, לא תמיד אפשר להוריד מחירי מזון, אנרגיה ואפילו דיור, כי אנחנו חלק מכלכלה בינלאומית. אם הדולר התחזק מתחילת השנה ב־6% ומעלה בגלל המהפכה המשפטית, זה מחיר שימור קואליציית נתניהו על חשבון יוקר המחיה. אם רוצים לשמור על החקלאות, וכך חייב להיות, יש לסבסד חקלאים ורפתנים. אם רוצים להקל על השכבות המוחלשות, יתבקשו פקידי האוצר ויפחיתו במחצית את המע"מ על מוצרי יסוד (ולא רק על פירות וירקות) שיהיו בפיקוח ויבטיחו בכך שכל המע"מ יתגלגל לצרכן.
כשמדברים על פערי מחירים בין תל אביב, ורשה וברלין, חייבים להביא בחשבון עלויות שכירות (ארנונה שתלויה בשכר במגזר הציבורי), מחירי מים (שעלו ב־3%) שכר עבודה מפנק עם חוקי עבודה נדיבים, עלויות שינוע ופקקים בנמלים. סמוטריץ' הוא שר האוצר לא שגרתי שמסוגל למחוק לא רק את חווארה, אלא גם פערי תיווך ובירוקרטיה. אבל יוקר מחיה מחייב צעדים שוברי שוויון מחוץ לקופסת ההתנחלויות ולא רק ציוצי התרברבות בטוויטר. חוק ההסדרים היה הזדמנות השינוי האחרונה. אם בכל זאת יצליח לעשות משהו, נהיה הראשונים לפרגן.
2. מלכוד הנגיד
ביום שני הקרוב תפרסם הוועדה המוניטרית בבנק ישראל בראשות הנגיד פרופ' אמיר ירון את החלטת הריבית. ספוילר: היא תישאר ללא שינוי ותתייצב על 4.75% לשנה. בהמשך תתקיים מסיבת עיתונאים. נושאי האקטואליה ההולכים ונערמים יעמדו על הפרק.
יש סיבות כבדות משקל להמשיך להעלות את הריבית. הדולר מתרומם ככדור פורח יחד עם התקדמות המהפכה, והיציג חצה השבוע את ה־3.7 שקלים. התעסוקה הדוקה, והביקוש לכוח אדם מתחדש. השכר עולה, וחברות כרטיסי האשראי מדווחות על גידול בקדחת גיהוצי כרטיסי הפלסטיק. הנתונים הכלכליים מכילים פוטנציאל של התפרצות אינפלציונית עתידית.
אז אומנם מדד מאי הסתפק ב־0.2% בזכות התמתנות בביקוש בענפי הצריכה, אבל זה מדד חד־פעמי, כי מדד יוני יהיה גבוה יותר וכך גם יולי. האינפלציה מתייצבת על 4.5%־5% לשנה ובניגוד למקווה - היא לא תתכנס עד סוף 2023 ליעד (עד 3% לשנה). גם בגזרה הפיננסית הבינלאומית מנשבת רוח גבית להעלאה. הנגיד האמריקאי אומנם לא העלה בחודש שעבר את הריבית, אבל עד סוף 2023 צפויות שתי העלאות.
באירופה, מאידך, הריבית ממשיכה לעלות. אז מדוע שאצלנו הריבית לא תעלה, אף שבנסיבות אובייקטיביות כך צפוי היה שיקרה?
אז זהו שפרופ' ירון נקלע לנסיבות הכוללות גל חסר תקדים של מתקפות פופוליסטיות לא רק מצד פוליטיקאים (אגב משני צדי המפה), אלא גם מצד אנשי המגזר העסקי, ובהם נשיא איגוד לשכות המסחר, נשיא התעשיינים, יו"ר ארגון הגג של המגזר העסקי ונשיא העצמאים. הם סבורים שמהלך הריבית מיצה את עצמו ויש לחפש חלופות למלחמה באינפלציה.
יש משהו בדבריהם: זינוק בריבית מ־0.1% ל־4.75% בתוך 15 חודשים הוא תסריט שבמגזר העסקי, לא כל שכן במשקי הבית, לא היו מסוגלים להיערך אליו. אחת הבעיות שהמהלך גרר היא רווחי העתק העודפים של מיליארדי שקלים נוספים שהניבו לבנקים העלאות הריבית. שר האוצר חומד את הרווחים, שבאים לטעמו על חשבון מקבלי המשכנתאות והאוברדרפט, בעוד בעלי הפיקדונות מסתפקים בפירורים. אף שמדובר בהחלטה באחריותו הבלעדית של פרופ' ירון, שינוי בריבית יספק תחמושת למתנגדיו ההולכים ומתרבים.
החלטת הריבית הבאה תתקבל ב־4 בספטמבר (מספר ימים לפני ראש השנה). זה מועד מעניין, כי עד אז הנגיד יודיע אם בכוונתו להמשיך לתקופת כהונה נוספת. בתוך תוכו הוא היה רוצה, אבל זה לא ייצא כל עוד לא יקבל פנייה רשמית מנתניהו. אבל נתניהו לא בא וגם לא מצלצל.
בהנחה שהנגיד יודיע שאינו מעוניין ויחליט לנטוש, הוא יתפקד עד סוף 2023 על תקן של ברווז צולע. זה לא טוב למעמדה של ישראל בעולם, למשק וייצור חוסר ודאות עצומה, בעיקר בנושא הריבית. לכן אסור לחכות עד ספטמבר ויש להחליט כבר במהלך אוגוסט אם הנגיד ממשיך או לא.
3. המרוץ לדירקטוריון
נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים לשעבר, השופט בדימוס דוד חשין, נמצא בשבועות האחרונים במוקד ביקורת ציבורית. הוא עומד בראש ועדה למינוי דירקטורים בבנקים (ללא גרעין שליטה), ולרבים יש טענה על היעדר שקיפות בוועדה זו. כך למשל מינויים כמו של משה ברקת, לשעבר הממונה על שוק ההון והביטוח ויו"ר הפניקס, שלא אושרו. מי שכן צלחו את הוועדה היו סיגל רגב, לשעבר מנכ"לית קופת חולים מאוחדת, ושלמה מור יוסף, לשעבר מנכ"ל רשות האוכלוסין והמוסד ביטוח הלאומי.
השופט חשין יסיים את תפקידו כיו"ר הוועדה בסוף החודש הבא (אוגוסט) לאחר שלוש שנות כהונה (החליף בתפקיד את השופט משה גל). הוא אינו מעוניין בהמשך התפקיד, ורגע לפני כן הוא מתפנה לדבר על מכלול השיקולים הנוגעים לתפקיד רב־עוצמה זה. בוועדת המינויים חברים פרופ' מומי דהאן ועו"ד אורית קרן, לשעבר המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. בנוסף, כשמינוי בבנק ספציפי עומד על הפרק, מצטרפים לוועדה שני חברים נוספים מטעם אותו הבנק.
מעט פרטים אישיים שעדיין אינם חשופים לציבור. חשין, 74, עובר תקופה עצובה בחייו לאחר מות אשתו לפני חודשיים. הוא בן תשיעי מבין עשרה ילדים, בן למשפחה חרדית. אחיו, צבי חשין, הוא מראשי ישיבת מיר בירושלים.
למה לקחת על עצמך את תפקיד יו"ר ועדת המינויים?
"התפקיד הוצע לי כי החוק קובע שבראש הוועדה יעמוד שופט בית משפט עליון או מחוזי בדימוס. שכרי כיו"ר הינו 2,000 שקל לישיבה, ושכר החברים 1,600 שקל. החוק קובע כי דירקטוריון בנק לא ימנה פחות מ־7 חברים ולא יותר מ־10. אנחנו ועדה שבוחנת את המועמדים שמגישים אלינו מועמדות. אנחנו לא ועדת איתור אלא ועדה ממליצה. המועמדים המומלצים מגיעים לאישור האסיפה הכללית שבוחרת מתוך הרשימה".
למה צריך ועדה? מדוע לא ממנים דירקטורים כמקובל בחוק החברות?
"מה שמאפיין את התאגידים הבנקאיים ללא גרעין שליטה הוא פיזור מניות בין הרבה בעלי מניות. צריך שאנחנו נמליץ, ולא בעלי המניות, כדי לוודא שבראש התאגידים הבנקאיים עומדים אנשים שחובתם היא ליציבות של הבנק והצלחתו לפני כל שיקול אחר. התפקיד העיקרי של הוועדה הוא להציע לאסיפה הכללית מועמדים לכהונת דירקטור וזאת על מנת למנוע קשיים במינוי דירקטורים בשל ריבוי בעלי מניות שכל אחד מחזיק מיעוט. כדי לצמצם את החשש שבעל מניות מיעוט ישיג שליטה בבנק מבלי לקבל את אישור בנק ישראל".
יש מקרים צורמים שבהם בעלי תפקידים רציניים לא נבחרו, כמו יוסי שריד, שהתמודד לתפקיד ללאומי עוד לפני כניסתך, או כעת משה ברקת.
למה?
"יש לנו דרך אחת במי לבחור, אם אדם מגיע והיה בעל תפקיד רציני בכלכלה הישראלית, אנו בוחנים את היחסיות שלו אל מול אחרים ואת הרקורד שלו. המחוקק קבע את הדרך ואת הפרוצדורה, וחלק מתהליך ההחלטה הוא ההתרשמות האישית מן המועמד, האם הוא מתאים מבחינת מנהיגות, הכרת התחום, ראייה רוחבית על המשק, היכולת להוביל שינויים ועוד.
"בשיקולי הוועדה נלקחת בחשבון עמדת נציגי הבנקים, שיש להם ניסיון כדירקטורים מכהנים וצריך לתת להם משקל. יש לנו הסתייגויות פה ושם, אבל אני לא ממקד את זה במזג עסקי או בסיבות אחרות הנוגעות למועמד. כל הדברים הללו משוקללים בסופו של דבר לניקוד שכל חבר בוועדה מעניק לכל מועמד. בסופו של יום סופרים את הניקוד שניתן לכל מועמד, ומי שקיבל את הניקוד הגבוה ביותר - מומלץ".
אבל יש מקרים כמו של סטנלי פישר, הנגיד לשעבר, שתחילה לא שובץ אבל לאחר מכן, בעקבות התערבות של בנק ישראל, המליצו עליו לדירקטוריון בנק הפועלים ובסוף הוא נעלם.
"שמעתי על כך, אבל זה לא היה בתקופתי. לא ידוע לי על מקרים שבהם בנק ישראל או גורמים חיצוניים התערבו במינוי דירקטורים. אין כלל השפעה על בחירת המומלצים. לפני כל מקצה, המפקח על הבנקים מעדכן את חברי הוועדה בנתונים רלוונטיים על הבנק של אותו מקצה, האתגרים של הבנק ומה הצרכים שלהם צריך לתת דגש. בתקופתי ביקשתי שהעדכון הזה יגיע באופן מסודר וכתוב על מנת שנוכל לעסוק בדברים ברצינות הראויה. העדכון הזה שמעביר אלינו המפקח אינו נוגע למועמד זה או אחר או לאופי המועמד האופטימלי, אלא שיקולים שהם אבני דרך לבחירה.
"החוק קבע שאנחנו צריכים להיות ועדה עצמאית ובלתי תלויה, ועל כן אני מקבל את כל המידע - והוועדה בראשותי מחליטה באופן עצמאי. כל אחד מחברי הוועדה מנוסה ובעל שיקול דעת. הניקוד הוא אישי ובלתי תלוי בניקוד של האחרים. אדם מסוים לא נכלל כי חברי הוועדה סברו שבאותו מקצה יש אנשים שמתאימים יותר ממנו. אין זה אומר דבר על המועמד ועל יכולותיו, ואין זה אומר שבמקצים הבאים הוא לא יוכל להיבחר".
ידוע על מקרים שבהם בנקאים ביקשו שהוועדה תיזום פנייה אישית לאדם זה או אחר כדי שיגיש מועמדות?
"מעולם לא הסכמתי לזה, ומעולם לא נעשתה פנייה אישית על ידי הוועדה למועמדים. בראיית עולמי, עצם הפנייה היא אפליה לטובת מועמד זה או אחר. יש קול קורא, וכל אדם שרואה את עצמו ראוי רשאי להגיש מועמדות. החוק כן מאפשר לוועדה לפנות, אבל אני שואף שכולם יהיו שווים בפני הוועדה - וזה מונע ממני לפנות לאחד כן ואחד לא. לעתים נחמץ לי הלב כאשר אנשים ראויים לא נכללים ברשימה הסופית, אולם איני יכול לשנות את ההליך".
לאחרונה אתם מכניסים לרשימת הקריטריונים גם את היכולת לשמש כיו"ר, זאת לאור פרישתם הצפויה של יו"ר בנק דיסקונט ובנק לאומי?
"בקול קורא להגשת מועמדות מציינים את העובדה שייתכן ומבין המועמדים החדשים ייבחר גם היו"ר לבנק. האסיפה הכללית היא זאת שבוחרת את הדירקטורים, והדירקטוריון הוא זה שבוחר מבין חבריו את היו"ר - ככה שההשפעה שיש לנו על התהליך היא עקיפה. במקצה כזה של בחירת מומלצים לפני פרישת יו"ר, נלקח בחשבון שייתכן שאחד המומלצים יתמודד על כהונת יו"ר אם ייבחר כדירקטור על ידי האסיפה הכללית. בבנק לאומי עומד לפרוש סאמר חאג' יחיא, שהיה בעל תפקיד ראוי ביותר".
מדוע לא להמליץ על יותר מועמדים, נניח חמישה, ולתת לאסיפה הכללית לבחור מי מתאים?
"המלצה כזאת היא הפרה של כללי המשחק כדי לתת יתרון למישהו ספציפי, ואני חסיד גדול של עקרון השוויון ושכולם יקבלו הזדמנות זהה ושווה. בסך הכל אני שלם עם תהליך הבחירה של הדירקטורים בבנקים. יש מקרים חריגים, אבל בהחלט יש גם מקום לשיפורים".
4. הרפורמה המשפטית
בניגוד לכל ההערכות, השופט דוד חשין - שהוא קרוב רחוק של מישאל חשין, המשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון - לא נבחר לשופט העליון. הוא פרש מהתפקיד כנשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, כשקודם לכן כיהן כנשיא בחיפה. בתחילת גל ההפגנות הנוכחי נאם חשין בכיכר הבימה בתל אביב, כך שעמדותיו נגד המהפכה די צפויות, ועדיין מעניין לשמוע את תובנותיו.
למרות שלל כישוריך וניסיונך, לא נבחרת לעליון ואולי זה מוכיח שהרפורמה המשטרית נכונה וצריך לשנות את הקריטריונים? המהפכה השיפוטית לא נולדה יש מאין. אולי היא נובעת מתחושה אמיתית של קיפוח, עליונות, אני ואפסי עוד?
"בדיוק ההפך. אני חושב שצריך להתנגד בתוקף לרפורמה. קודם כל לשאול למה בכלל צריך רפורמה משפטית. זו לא רפורמה, זו רגרסיה. אתה לוקח מבית המשפט כלים שקיימים היום ומקובלים בכל מדינה דמוקרטית. מה שמכונה 'חוק דרעי' מנוגד לעיקרון שאסורה חקיקה פרסונלית, שאגב אסורה גם בחוקה האמריקאית. היו בישראל יוצאי דופן לנושא של חקיקה פרסונלית, כמו במקרה של ורה ויצמן (פנסיית אלמנת נשיא המדינה).
"אני מתנגד למהפכה המשטרית, כי התוכן שלה הוא איום ונורא מבחינתי. הוא לוקח ומבטל את ערכי יסוד של מדינת ישראל. על פי מונטסקייה, הפרדת הרשויות היא בבסיס הדמוקרטיה. בגלל המבנה בישראל, הממשלה הנשענת על קואליציה של למעלה מ־60 חברי כנסת, שולטת מעשית בכנסת, שהיא הרשות המחוקקת - ולא ייתכן שהיא תשלוט גם ברשות השופטת. זה ריסוק הדמוקרטיה".
ואם זה יקרה, מה המשמעויות?
"בלי הפרדת רשויות נאותה וברורה תהיה רמיסה של זכויות אדם ופגיעה אנושה בדמוקרטיה הליברלית שלנו: ערכי יסוד כמו מגילת העצמאות וזכויות אדם, ובעיקר חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' וחוק יסוד 'חופש העיסוק', ייעלמו. השופט אהרן ברק אמר שהם מפזרים רעלנים, אבל גם תומך בשינוי עילת הסבירות באופן חלקי. בכל הכבוד הראוי לברק, אני לא מוכן לקבל את זה.
"מצד שני, אני מסכים שהכלי הזה אינו אוטומטי ושופטים צריכים להפעיל שיקול דעת מתי ועד כמה להשתמש בו. אבל שיקול הדעת חייב עדיין להיות בארגז הכלים השיפוטי, בסמכותו החוקתית של בית המשפט ושיקול דעתו".
ועדיין קיימת טענה מוצדקת במידה מסוימת, שבית המשפט העליון הוא מועדון חברים שאינו משקף את מגוון האוכלוסייה.
"אני מסכים לטענה הזאת. העובדה שבית המשפט העליון מתנהל שנים רבות מבלי שיש שופטים מזרחיים שהם למעלה ממחצית העם הזה אינה הגיונית ואינה סבירה בעיניי. בשעתו שופט מזרחי נבחר לכהן כנשיא בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופט יוסי אלרון - י"ש), והייתי שותף בוועדה שבחרה אותו. ועדיין, המהפכה זאת לא הדרך. אני לא מאמין בשבירת כלים".
מה דעתך על יוזמת הקואליציה לביטול המעמד הסטטוטורי של לשכת עורכי הדין?
"יש ביקורת קשה על הלשכה וניסיון להחליש אותה. אני מתנגד לפגיעה במעמד הלשכה. באופן מסורתי, יש להם שני נציגים בוועדה למינוי שופטים וטוב שכך. אני לא יכול להתעלם מכך שבשנים האחרונות היו מעט קלקולים בעבודת הלשכה ובבכיריה - וזה גרר ביקורת. בהקשר זה אצטט את הכוזרי שאמר 'מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך'. לעורכי הדין אין תחליף. הם קציני בית המשפט והם סוכני המידע, ולא ניתן להתעלם מדעתם החשובה. עורכי הדין הם אלו שמסתובבים במסדרונות ואולמות בתי המשפט, הם מתדיינים ומנהלים תיקים אל מול השופטים, ודעתם עליהם חשובה".
האם כתוצאה מאי־כינוס הוועדה לבחירת שופטים ומחסור בכמאה שופטים מתפתח שוק אפור של החלטות משפטיות בגלל הסחבת המשפטית? מדובר על גישורים ובוררות, שזה העיסוק שלך כיום.
"אני לא קורא לזה שוק אפור, כי מדובר בפרוצדורות חוקיות וסבירות. חוק הבוררות נועד בדיוק בשביל זה - מסירת סכסוך לגורם בורר. אבל אני בהחלט לא מרגיש בנוח עם הסחבת בבית משפט, אבל צריך להבין מאיפה זה בא. אם שופט בישראל מקבל פי ארבעה תיקים משופט במדינה אחרת, אז מפה, בין היתר, נוצרת סחבת עקב עומס בלתי אפשרי".
נניח שהיו באים אליך ואומרים, כבוד השופט חשין, מה היית מתקן במערכת המשפטית לו הדבר היה תלוי בך?
"הייתי אומר שבוודאי שיש דברים שאפשר לתקן, כמו הסחבת והוספת תקנים, אבל ניתן לתקן באמצעות השכל הישר והכלים והאמצעים הקיימים. לא חייבים לבצע הפיכה משטרית. עם זאת, המהפכה הביאה איתה גם "דבר חיובי" בנושא האזרחות. היא העמידה 50% מהעם הזה על רגליהם, שיצאו החוצה לזעוק חמס ושהם חרדים לגורל ילדיהם ואינם רוצים להשאיר להם מדינה כזאת. ההפיכה המשטרית הכניסה אותם לפחד אמיתי שפגיעה במשטר, בעילת הסבירות ועוד תביא לפגיעה אנושה בזכויות האדם בישראל".