ב־1 בספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם ה־2 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. בשיחה השבוע עם "מעריב" משחזרים שלושה מהניצולים שהצליחו לשרוד את התופת ולהגיע לישראל את אירועי אותו יום: "הייתי ילדה קטנה, בת ארבע או חמש, שחיה חיים שלווים, ופתאום ללא שום התראה מוקדמת, התהפך גורלי. נעקרתי מביתי ונאלצתי ביחד עם כל משפחתי פשוט להימלט", סיפרה אסתר מצא (87).
הפגנה מול ביתו של קיש וחסימת כביש 4: המחאה נגד השביתה בחינוך נמשכת
"נמאס לנו שמשחקים בנו": מחאת התלמידים נגד השביתה המתוכננת
מצא ומשפחתה הצליחו לשרוד בזכות נוצרים שהסתירו אותם מפני הנאצים. היא חזרה ללימודים ביוון כאשר מלאו לה 10. בגיל 17 עלתה עם הוריה לישראל אחרי שארבעה מחמשת דודיה נספו בשואה עם בני משפחותיהם, 59 אנשים בסך הכל. לקראת שנת הלימודים החדשה אמרה מצא כי "אני מאחלת לכל הילדים והילדות שעולים לכיתה א' השנה, הצלחה בלימודים, שיהיו בריאים ושלא נדע יותר מלחמות".
שורד נוסף, חיים רוזנבאום (93) מספר: "ביה"ס היסודי היה התקופה הכי יפה בחיי ואז פתאום זה נפסק. יום אחד המנהל הודיע שמרגע זה הילדים היהודים צריכים לעזוב את בית הספר ולא לבוא יותר. זה היה נורא. בכיתה ג' הפסקתי ללמוד. אחרי המלחמה לא היה לי בית לחזור אליו, והג'וינט הצליח לארגן לימודים לכל הילדים הניצולים.
אף אחד לא למד כלום במשך תקופת המלחמה, ולמדנו את הכל כולם ביחד. כשהגעתי לישראל, הגשמתי חלום כחייל בצה״ל. השתתפתי בשלוש מלחמות והשיעור הכי חשוב שלמדתי בחיים, ושאותו אני רוצה להעביר הלאה, זה לתת עזרה למי שצריך. ואת זה הקפדתי לעשות תמיד".
מצא, רונבאום והניצולה השלישית, אסתר גרטי (87) נתמכים כיום על ידי הקרן לרווחת נפגעי השואה. גרטי, שהייתה בת 6, נזכרת כיצד אותה תקופה נוראית גזלה ממנה את הילדות: "כל היהודים רוכזו במקום אחד. כל הילדים למדו ביחד באותן השנים. היו פערים בינינו אבל לא הייתה אופציה אחרת וזה היה עדיף על לא ללמוד". לישראל עלתה ב־1949, ולימים סיימה את לימודיה במרכז למורים מוסמכים והתגייסה לצה"ל.