ביני ובין הנכדה שלי היו יחסים נהדרים, הייתה קרבה והיו צחוקים. עכשיו, כשאנחנו נפגשות, היא יושבת מול הטלפון ואומרת לי לא לעצבן אותה. איך שנכדתי רואה אותי, היא טוענת שהיא לא סובלת אותי. אפילו יותר גרוע. היא אומרת לי ללכת. כשזה קורה, אני קצת נאלמת דום ומסבירה שזה לא נעים. בדרך כלל אחד ההורים איתה, בעיקר בני, אבל הוא לא ממש אומר לה משהו על זה. אני מרגישה שאני כן צריכה להגיב, אני לא יודעת איך. חשוב לציין שיחסיי עם אמא של נכדתי לא טובים במיוחד, אנחנו נשים מאוד שונות. כיצד עליי לנהל את הסיטואציה?

“זה נורא שבנך לא מנער את הבת שלו ומגן עלייך בנושא. הוא עושה עבודה לא טובה, כי זה אומר שהנכדה שלך תדבר כך גם אליו. היא לא יודעת למה היא מדברת אלייך בצורה הזו, לכן לא יהיה נכון לשאול אותה למה. הילדה באיזשהו אופן חשה את היחסים בינך ובין כלתך, ובקלות ילדים תופסים צד. החוכמה היא לדעת ללמד ילדים שאפשר גם וגם, ששני הצדדים הם נהדרים.

מעורר מחלוקת: דו"ח האו"ם על זוועות האונס בטבח - אי אפשר לייחס את המעשים לחמאס
לאחר פסילתו: בית המשפט העליון בארה"ב בהחלטה דרמטית בנוגע לטראמפ

את מערכת היחסים עם הכלה נשים בצד. כשהנכדה מדברת בכזה אופן, מי שאחראי לחינוכה של הילדה הזאת צריך להתעורר. אבל שם אין לך השפעה. אם את רוצה שהנכדה שלך לא תהיה עם העיניים במסך, עלייך לייצר מוטיבציה מסוימת כמו לצאת לבלות איתה. הרבה פעמים אומרים שאין מה לעשות במצבים כאלה, אבל תמיד יש מה לעשות. בכל בחירה אני מרוויחה משהו ומפסידה משהו. דרך אחת היא להימנע מקשר, או שאת אומרת לעצמך שאת מגיעה לפגישות הללו כדי לראות את הבן שלך. אם את רוצה להישאר רלוונטית עבורה, את צריכה לעשות דברים שהם בעולמה. זאת עבודה”.

סבו של בעלי נפטר אחרי תקופה ארוכה שבה היה חולה. היינו מבקרים אותם בערך פעם בשבועיים אז הקשר לא מאוד רחוק. איך כדאי לספר זאת לבני בן ה־4? הוא יודע שסבא רבא שלו היה חולה. הבעיה שלי היא בעיקר עם השאלות שיגיעו בעקבות מה שאומר.

“צריך לבוא לילד ולהסביר לו שסבא נפטר. את המילה ‘מוות’ הם מכירים, היא מפחידה אותנו כי עבורנו למוות יש משמעות שעוד לא קיימת מבחינה קוגניטיבית אצל הילדים. אנחנו מבינים את הגעגוע ואת הלבד, ולכן במוות יש משהו מאיים ומפחיד בשבילנו. זה גורם לנו לרצות לא להעביר את זה לילדים, אבל הם לא שם בכלל.

אם בנך ישאל איפה סבא רבא, את יכולה להגיד לו שהוא לא יהיה פה, שלא רואים את מי שמת. את צריכה לומר שסבא רבא שלו היה חולה וזקן, ולהוסיף שעכשיו לא קשה לו ולא כואב לו. יש מעט מאוד ילדים שלוקחים את זה רחוק. בדרך כלל הם מקבלים את התשובה. ילדים חיים כאן ועכשיו, ואם אני מעבירה להם את הכאן ועכשיו הזה באופן שמותאם קוגניטיבית ורגשית, זה עובר הלאה. לא צריך לעשות מהעניין הרבה דרמות. מה שעובר לנו בראש הוא תמיד בוגר, זה לא מה שילדים חושבים”.

אני אב לשלושה ילדים. סיימתי ארבעה חודשי מילואים, ואשתי הייתה עם הילדים בבית. לאורך כל התקופה הזו היה מאוד מתוח בבית, ומאז שחזרתי ראיתי שלבני הגדול, בן ה־9, שהוא גם ככה מאוד רגיש, יש כעס שלפעמים הוא לא מצליח לבטא. זה החל לבוא לידי ביטוי גם בבית הספר, ובשבוע האחרון המצב החריף, הוא חצה את הגבול וקיבל מכתב אזהרה. בני באמת ילד מדהים, הוא לא מתחצף, זו לא התנהגות אופיינית לו. הרבה פעמים הבן שלי אמר שלא מבינים אותו.

“יש לנו פה ילד שלא יודע לרסן את הרגשות שלו ומרשה לעצמו. יש מצבים שבהם אנחנו מלמדים את הילדים לחוש את הרגשות הללו, כי מה שמקדים אותן אלו תחושות פיזיות: חום בגוף, דופק מהיר, לחיים חמות, מרגישים את זה לפעמים גם מהרגליים. הייתי מעמיקה פה קצת יותר. גם אם בנך נורא מתוסכל מזה שלא מבינים אותו, עדיין עלינו לא להסכים לתגובה הזו. נבין את הכעס, נחפש לייצר שינוי, אבל התגובה הזו לא מקובלת”.