בוקר של פתיחת שנת הלימודים ושער בית הספר בשער הנגב עטוף בבלונים צהובים, המורים והתלמידים לבשו כולם הבוקר חולצות צהובות. הבוקר, הם גם יפגשו משפחות חטופים. המורות מקבלות את התלמידים במחיאות כפיים וחיבוקים. תלמיד שאביו נרצח, נכנס לכיתה וזוכה אף הוא לקבלת פנים נרגשת.
פתיחת שנת הלימודים: ממצאים חמורים על מצבם הנפשי של התלמידים
רוזינר שחר הלפרין וגלי צדיקביץ הן תלמידות תיכון באותו בית ספר. הן רוצות להתחיל את השנה הזו בטוב "כי כל כך הרבה שנים, גם הקורונה, הכול היה לנו כל כך חרא...".
גלי, תלמידת י"ב השנה, מספרת: "אני מקיבוץ כפר עזה. איבדתי כל כך הרבה אנשים ואיבדתי את אבא שלי". היא משתפת שאביה עומר היה מביא אותה לביה"ס ולכיתה "כל שנה".
גלי מודה: "סיימנו 10 שנות לימוד ואנחנו מתחילים עכשיו שנה אחרונה, שזה מטורף. אחרי כל מה שעברנו, אנחנו ממשיכים ללמוד ואשכרה להצליח. זה לא פשוט לשים כל מה שאנחנו יכולים בשביל באמת להצליח בחיים שלנו, אין לנו ברירה".
שחר מצידה, מוסיפה: "זו הייתה שנה לא פשוטה, בלשון המעטה. בית הספר חווה אובדן מאוד מאוד גדול, המון נרצחים בקרב התלמידים, גם המון מצוות ההנהלה". היא חוזרת על הדברים: "זו שנה לא פשוטה!". שחר כואבת את הבשורות מאתמול, לדבריה: "אנחנו מנסים להישאר בכמה שיותר אווירה שתהיה משמחת, אבל שוב - זה מלווה אותנו בכל מקום. זו בשורה שמגיעה אלינו ואי אפשר להתעלם ממנה. זו המציאות".
היא סבורה שזו מציאות שקשה לחיות לצידה: "אנחנו מנסים כמה שיותר, אבל קשה למצוא את האמצע בין לכבד ולזכור, לבין לחוות. אנחנו מנסים לעשות את זה באופן כמה שיותר מכבד, אבל זה לא פשוט". שחר חושפת שלהרבה תלמידים יש רגשות אשם.
תהילה מזרחי, מורה משדרות, אומרת: "זה מאוד קשה, הלילה היו פיצוצים חזקים מאוד. נפל לי קסאם בחצר לפני שלושה חודשים והפעם זה נשמע אותו דבר". תהילה מספרת שהם עשו סריקות סביב הבית, עד שהבינו שהפיצוץ אירע בעזה. עוד היא מוסיפה ואומרת: "כל הבומים זה זניח ביחס לבשורות הבוקר, זה קשה נורא". תהילה נאנחת: "כל הזמן אנחנו שמחים ועצובים בו זמנית".
סגנית מנהל בית הספר, עפרה בן גד אומרת על הצוות שלה: "אנחנו אנשי חינוך, אנחנו משקמים את החינוך ואת הנפש".
סימונה שטיינברכר, אימא של דורון, שנחטפה עם פיג'מה כשהסתתרה מתחת למיטה שלה בכפר עזה, מהדור הצעיר של כפר עזה, פונה אל הילדים בדברים האלה: "אני למדתי פה. דורון, הבת שלי, שנחטפה מהמיטה מתחת למיטה שלה בכפר עזה, למדה פה". סימונה מדגישה: "אנחנו באנו היום כדי לזעוק את הזעקה שלנו גם פה – די!". היא ממשיכה ואומרת: "אלה דור העתיד שלנו, הם צריכים לקום ולצעוק יחד אתנו, לצעוק את הזעקה של החטופים. הם העתיד, הם המדינה, אנחנו בונים עליהם. הם אלה שצריכים לעשות עכשיו את הזעקה, כדי שתהיה להם מדינה יותר טובה".
לגבי ההודעה אמש על חילוץ והשבת גופות ששת החטופים, היא קובעת: "אנחנו רוצים שההודעה הזאת תהיה האחרונה. צריכה להיות עסקה, אי אפשר לקבל עוד שהילדים שלנו, ההורים שלנו והקרובים שלנו - נמצאים בעזה. כל יום מענים אותם והם סובלים שם. אי אפשר לקבל את כולם בשקית, אנחנו צריכים עסקה ועסקה עכשיו".
בבית הספר "חופים" ביד מרדכי, אומרת גלית, אחת האימהות, שמבחינתה נפתח הבוקר בבשורה נוראית, אבל "עם התרגשות מאוד גדולה להיות פה". היא מפרטת: "ההתרגשות היא על כך שהילדים חזרו למקום שלהם, לביה"ס שלהם, עם פרצופים מוכרים, סביבה מוכרת, מורות מוכרות". את ההתרגשות ניתן לשמוע בהמולת הילדים וההורים שמתאספים בחצר ביה"ס.
רז, הורה נוסף מאותו הבית ספר, משיב לשאלתנו בנושא ואומר ש"יש תחושה של ביטחון". לדבריו, "ניצחון גדול עבור תושבי העוטף הוא חזרתם למקום המוכר, לבית ולמסגרות שהילדים מכירים". רז מקווה שתהיה להם שנה נהדרת.
גדי ירקוני, ראש המועצה האזורית אשכול, מספר גם הוא על תחושות קשות מאוד: "חשבתי שאני בא ליום משמח, התחלת הצמיחה שמסמנת את התחלת החזרה שלנו הביתה. אבל היום כבד מאוד, עם שישה חטופים שנרצחו". ירקוני מודה שהוא ברגשות מעורבים ולא יודע מה יותר חזק, העצב על הנרצחים או החגיגה של פתיחת שנת הלימודים. "הכול מעורבב", לדבריו. עוד מוסיף ירקוני ואומר שהוא "בטוח שצריך להביא את כל החטופים הביתה" וכן שהניצחון האמיתי על החלאות - יהיה בחזרתם של תושבי העוטף וילדיהם לביתם.