אחרי שלושה שבועות של סחרור, אי־ודאות ודיונים קדחתניים – בלילה שבין ראשון לשני התבשרנו סוף־סוף על הסכם שנחתם בין ארגון המורים למשרדי האוצר והחינוך. לרוב, כשמדברים על מאבק בין שני גופים, נהוג בישראל לשאול ״מי ניצח?״ או ״מי התקפל?״. אלא שכאן אין ניצחון חד־משמעי: בסוגיה המרכזית שהעסיקה את הצדדים, ארגון המורים נאלץ לקבל, גם אם במידה מבוקרת, את החוזים האישיים, והאוצר נאלץ לתחום את הנושא כפיילוט מוגבל – שייתכן שיתבטל בעוד שנים ספורות.
מערכת החינוך לא תנציח את החטופים: אב החטוף תוקף - "קיש אפס"
כך שלא באמת ניתן לקבוע מי יצא מהמשא ומתן כשידו על העליונה. מה שכן אפשר לקבוע, ובוודאות, הוא מי הפסיד. המפסידים האמיתיים הם מי שלא קיבלו ציונים על הבגרויות, מי שאינם יודעים טיול שנתי מהו, מי שלא חוו את המסע לפולין ומי שלא ידעו האם לגשת למועדי ב׳. המפסידים האמיתיים הם התלמידים.
כי אומנם הסחרור האחרון נמשך שלושה שבועות, אבל עבורם מדובר בשנתיים שלא אפשרו חוויית לימודים נורמלית. בתוך הקרבות בין השר בצלאל סמוטריץ׳ לרן ארז, קל לשכוח את קולם החלש, שבקושי נשמע, של הדור הזה. דור שהתחיל את לימודיו בחטיבות הביניים כשברקע משבר הקורונה, ובילה את השנים האלה מסוגר בחדרי ביתו מול מסך מחשב ולימודים מרחוק. לא עבר זמן רב מאז יצאו מהמשבר וחזרו לכיתות – עד שפרצה המלחמה, שהחזירה אותם לאי־הוודאות.
ובשנתיים האחרונות, המשא ומתן – הצודק והלגיטימי על תנאי המורים, שעושים עבודת קודש – מגיע על גבם של אותם תלמידים, שככל הנראה כבר לא יידעו מהי חוויית תיכון נורמלית. משיחות עם הורים ותלמידים עולה בעיקר אנחת ייאוש: ״בשביל שנתון 2006, שמתגייס בימים אלה, זה כבר מאוחר מדי. לא ברור עבור מה הם סבלו כל כך הרבה זמן, למה לא סיימו את שנת הלימודים כסדרה״.
את ההשפעות של לקיחת התלמידים כבני ערובה נראה רק בעוד כמה שנים, כשנבין מה הנזק על השארתם בתוך האפלה. אבל התקווה נשואה אל שנתון 2007 – שאולי יצליח לקבל בכל זאת חוויה מתקנת של תיכון, ואולי אחרי יותר משנתיים, יחזור ללמוד בצורה נורמלית.