את שנת הלימודים האקדמית, השנייה במהלך המלחמה, פותחים בימים אלה עשרות אלפי סטודנטים בידיעה שהם עשויים להיקרא למילואים גם השנה, ולהידרש שוב לשילוב הבלתי אפשרי שבין שירות צבאי, ולעיתים לחימה, ובין לימודים. חלק מהסטודנטים יחמיצו את תחילת השנה בגלל שירות מילואים, ויש אף כאלו שמחמיצים אותה שנתיים ברציפות.
מתווה "אפוד אקדמי"
“אחרי חמש שנות שירות כקצינה השתחררתי, והייתי אמורה להתחיל את הלימודים באוניברסיטת בר־אילן באוקטובר שעבר", מספרת אופיר אהרוני (25) מחולון, קצינה קרבית בשריון, סטודנטית לתואר מורחב במתמטיקה ובכלכלה. אהרוני נקראה למילואים ב־7 באוקטובר, ומאז שירתה 184 ימים. והנה עוד שנת לימודים נפתחת, והיא שוב מגויסת. “ממש קשה לא לפתוח פעמיים את שנת הלימודים כמו שצריך", אהרוני מודה. “כרגע אני מועמדת להיות מצטיינת דיקן בכלכלה, עם ממוצע עגול של 100, ואני מקווה לשמור אותו".
במהלך השירות המבצעי, האוניברסיטה ניקרה בראשה. “כל הזמן הזה חשבתי באקסטרים, מה יהיה עם הלימודים?", היא מספרת. “חשבתי בהתחלה לדחות את התואר, אבל האוניברסיטה פשוט לא נתנה לי לוותר. הצוות המקצועי התעקש וסיפק הרבה כלים שעזרו לי ולשאר הסטודנטים והסטודנטיות שבמילואים להשלים את הפערים וליישר קו. אין לי מילים לתאר כמה זה עזר".
הסטודנטית המצטיינת מדגישה את העזרה הספציפית שהאוניברסיטה מעניקה לכל סטודנט וסטודנטית במילואים, בהתאם לתנאי השירות שלהם: “למשל, יש סטודנטית שהשירות שלה במשמרות, אז היא יכולה לשלב את הלימודים בתוך זה. ויש אחת כמוני, שבדיוק עכשיו חזרתי אחרי תקופה בלבנון, ובסוף השבוע האחרון כבר נכנסתי לעזה לפרק זמן לא ידוע. אז האוניברסיטה תופרת לכל סטודנט חליפה אישית, מתווה ‘אפוד אקדמי’, וזה עוזר".
ומה זה דרש ממך?
“עבדתי קשה מאוד בשנה שעברה כדי לצמצם את הפער, וזה גרר סמסטר קיץ וחייב אותי ללמוד גם בתקופה שבה הייתי אמורה להיות בחופש. חיכיתי מאוד לשנה הזו, כדי שזה יהיה אחרת, אבל זה לא קרה. אני חושבת שאף אחד לא באמת מחויב ללכת למילואים וכולנו בוחרים לעשות את זה, אז זו המשמעות וזה המחיר, ואני שמחה שיש לי אוניברסיטה מאחוריי".
בתוך כל זה יש לך גם זמן לעצמך, לחיים שלך?
“כן, יש לי בן זוג, אני רקדנית ומשתדלת לשלב בכוח בין כל הדברים, בעיקר בסופי שבוע. יש לי ימים מאוד אינטנסיביים, וזה מגיע מדי פעם לפיקים, אבל אני עושה את המיטב. אני בגדוד מתמרן, אז בכל פעם שיש לי הפוגה לכמה ימים מתמרון, אני לוקחת קורסים, ומנסה לתמרן בין הכל. אני צריכה קודם להתעסק בלחזור מהקרבות בחיים לפני שאני מתעסקת בלהשיג ציון גבוה בקורס".
יובל כהן מתחיל עכשיו את השנה הרביעית בלימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. הוא בן 27, מלוד, נשוי ואב לשניים. “בשנה שעברה פספסתי את החודש הראשון של הלימודים, והשנה אני אמור לפספס בערך חצי סמסטר, אולי יותר, וזה מאתגר מאוד", מסביר כהן, שמשרת במילואים כלוחם בהנדסה קרבית. הוא עשה מאז פרוץ המלחמה 120 ימי מילואים ועתיד לעשות בתקופה הקרובה כ־80 נוספים.
ועדיין, כהן אופטימי: “אני חושב שההתמודדות השנה תהיה לי יותר קלה מההתמודדות בשנה שעברה. אז, כדי להדביק את הקצב הייתי פותח מחשב וצופה בהקלטות מהשיעורים תוך כדי המילואים, ובין ההתרעננות הקצרה בבית ובין העבודה. האוניברסיטה דאגה לסרטונים באיכות גבוהה כך שזה ממש עזר. קיבלתי גם הרבה עזרה מחברים לקורס, כולל כאלה ששלחו לי סיכומים וגם חונכים שהיו זמינים לי בכל שעה, אפילו ב־12 בלילה, כשיצאתי מפעילות. להגיד שחזרתי ללימודים כשאני שולט בחומר? לא. זה נתן יכולת להשלים פער, אבל עם המעבר החד הזה בין לוחמה אינטנסיבית לישיבה בכיתה, לוקח לך חודש להתאפס על עצמך".
שקלת להקפיא את הלימודים?
“הייתה לי התלבטות כזו לרגע, בעיקר אחרי סבב המילואים הראשון. חשבתי לעצור את הלימודים ולחזור לזה בהמשך, אבל הייתה לי תחושה שהמלחמה לא תיגמר בקרוב ושככל שאדחה את הלימודים, זה יחזור אליי. אז החלטתי להמשיך, ואני שמח על ההחלטה הזו, כי מהיכרותי עם סטודנטים שדחו את הלימודים, נוצר להם בלגן גדול. השנה אמורה להיות לי קלה יותר כי יש לי פחות קורסים, אז אצטרך פחות השלמות, וגם אני מקווה שהמילואים יאפשרו לי יותר גמישות".
משלימים פערים בשטח
“אני מילואימניק כבר כמעט 300 ימים, כשבסבב הראשון שירתי 270 ימים, כך שפספסתי לא רק את פתיחת שנת הלימודים, אלא גם חלק גדול מאוד מהשנה. לפני שבועיים נכנסתי לעוד סבב מילואים, מה שאומר שגם את פתיחת השנה הזו אני אפספס", מתאר את מצבו יונתן אוחיון (25) מבאר שבע, לוחם בסיירת גבעתי, סטודנט שנה ג’ למדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה.
כראש מחלקת הסטודנטים בתנועת “בואו", הוא מתאר את מצבם של הסטודנטים המשרתים במילואים: “בסופו של דבר לא משנה כמה יקראו לנו למילואים, אנחנו תמיד נתייצב. הבעיה היא שהסטודנטים מרגישים שלא כל מוסדות הלימוד נותנים את היחס הראוי וההוגן".
שקלת להקפיא את הלימודים?
"ברגע שסטודנט כמוני, שעבר את השנתיים הראשונות והקשות ביותר של התואר, מאבד את הלופ, זה גורם לעיכוב בתואר, וזה משהו שלא עושה טוב מבחינה נפשית. שקלתי להקפיא את הלימודים, אבל לא ידעתי שהמלחמה תתארך כך".
איך בכל זאת הצלחת לשלב?
“הרבה קורסים נדחו לי לקיץ. הייתי מגויס מ־7 באוקטובר עד 1 ביולי, ואז גויסתי שוב, בתחילת אוקטובר. בין שתי תקופות המילואים השלמתי מבחנים במתווה שבנו האוניברסיטאות, עם קבוצות למידה, וזו הייתה מעטפת די טובה. במקום לטוס לחופש וליהנות, נלחמתי על התואר. במילואים הייתי מגיע עם ספרים ומחברות לעזה, לומד שם כמה שהתאפשר לי. ניסיתי בכל רגע פנוי שהיה לי להשלים את החומר. תבין, אני מוצא את עצמי טרוד בכניסה ללחימה במבחנים בתואר, נלחם על ציון ‘עובר’.
"זה לא הגיוני, וכמוני יש מלא שהחיים שלהם נתקעו בגלל המילואים. כאן נכנס מיזם ‘היום שאחרי’ של תנועת ‘בואו’ שאני חבר בה. הרעיון הוא לספק מערך תמיכה נפשית, שכולל טיפול קבוצתי, ללא עלות, לסטודנטים מילואימניקים ולבני ובנות זוגם. מדובר פה בנפש של החבר’ה הצעירים, אנשים שיגיעו לתפקידי מפתח. זה דור שלם שצריך לדאוג לו מבחינה נפשית, והמוסדות לא תמיד מבינים את זה".
לאחר יותר מ־300 ימי מילואים, תומר הדס מצהיר: “האתגר העיקרי הוא להישאר בחומר ולהצליח ללמוד אותו כמו שצריך". הדס בן ה־25 מהיישוב קדומים בשומרון הוא לוחם ביחידה קרבית במילואים וגם סטודנט שנה ג’ למדעי המחשב במכללה האקדמית רמת גן. “נכון שהיו ויש התחשבויות בסטודנטים מילואימניקים, אבל עדיין אני לא נמצא ברמה של החבר’ה שלמדו איתי", הוא מודה. “השירות הממושך פגע בי מהבחינה הזאת. היו לי מחשבות להקפיא את הלימודים, אבל בזכות התמיכה של המכללה היה לי יותר פשוט להמשיך".
איך עזרו לך במכללה לסגור פערים?
“בעיקר בתגבורים. פתחו קבוצת וואטסאפ נפרדת למילואימניקים, קבעו לנו תגבורים לפני כל מבחן עם מרצה או מתרגל. חלק מהמבחנים הותאמו יותר לחומר שלמדנו בתגבור, והיו גם מבחנים שהמירו לנו למטלות, וגם זה עזר מאוד".
איזו תחושה יש לך עכשיו, כשהשנה האקדמית נפתחת ואתה במילואים בצפון?
“זה מבאס. בשנה שעברה הייתי בטוח שעד השנה האקדמית הזו, המלחמה תיגמר. אבל זה לא קורה, וזה מאתגר. עכשיו, הקושי האמיתי הוא להתקבל למשרה בתחום. כשהחברים מהתואר מתקדמים, אני נשאר קצת מאחור. אני לא בלופ, אלא במילואים. זה פער שאני מקווה לגשר עליו איכשהו. אני חושב שלכולם צריכה להיות ההבנה שאין לנו, המילואימניקים, מלגות או עזרה ממקורות חיצוניים, כמו משרות שיסייעו לנו לשרוד כלכלית, והייתי מצפה ליותר התחשבות. אני מקווה שזה יקרה".