"כשהגעתי למרכז קליטה אמרו לי שמעכשיו אני נקראת זהבה"

מדובר בכ־15 בנות, בוגרות וצעירות, הנפגשות פעם בשבוע לאימון בפארק ומשתתפות במרוצים ארציים. הקשר הפך עם השנים למשפחתי ותומך כאשר הריצה מרככת את שגרת חייהן, והחלום של כולן הוא ריצת חצי מרתון ונסיעה משותפת לאתיופיה. המשותף האמיתי לכל בוגרות ומשתתפות הקבוצה המיוחדת הזאת, שאת סיפורה אנחנו מביאים כאן לראשונה, הוא לא מוצאן כי אם המטרה המשותפת לרוץ נגד הרוח ולהצליח להגשים את עצמן בחיים בזכות מי שהן, לרוץ נגד הרוח הרעה של גזענות ותיוג מחד, ושל שובניזם מאידך בחברה הישראלית. זאת הריצה שלהן לעצמאות הפרטית שלהן. 

ייזאנו מרו, בת 21, עלתה עם משפחתה מאתיופיה בגיל 6, והיא מספרת: "כאשר הגעתי למרכז קליטה אמרו לי שמעכשיו אני נקראת זהבה. רק אחרי שטסתי לאתיופיה בכיתה י' החלטתי שאני רוצה לחזור לשם המקורי שלי, לשורשים". ייזאנו השתחררה לפני כחודש משירות מלא כלוחמת בחילוץ והצלה, כמצטיינת מסלול. "החיילים שלי היו אומרים לי בהתחלה שאני לא יכולה להיות מ"כית כי אני שחורה. אמרתי להם שזו אני, ושיצטרכו להתמודד. לחצר הנשית הגעתי כבר כשלמדתי בכיתה ז', ופשוט הרגשתי בית. המפגשים וקבוצת הריצה עזרו לי להבין שאני שולטת בחיים שלי ושאני יכולה לבחור, מה שעזר לי לא להתפתות לסכנות ברחוב".

ייזאנו מספרת כיצד ההורים נעזרו בהם, הילדים, בבעיות של ביטוח לאומי ומס הכנסה: "אלה עניינים של מבוגרים. אנחנו לא אמורים להתעסק בזה. אבל זו המציאות, לדור המבוגר קשה יותר להסתגל לארץ מאשר לנו, ומחובתנו לעזור להם. יש אפליה, זה עדיין קיים, רואים את זה בעיקר בהתנהלות המשטרה. המדינה כן מנסה לחבר את העדה לישראליות, אבל גם משמרת אותנו במצב שתמיד נזדקק לה"

 

סלנאט מקונן בת ה־22 עלתה מאתיופיה בגיל 9, והיא מספרת: "חיכינו שש שנים לאישור עלייה. זו הייתה התגשמות החלום הגדולה ביותר שהייתה ותהיה לי. הרבנות עשתה לנו גיור לחומרה עקב ספק ביהדותנו. אז לא הבנתי את זה, והיום יש בזה משהו מעצבן. למה ליהודי אשכנז לא עשו?". סלנאט עשתה שירות צבאי בתור מפקדת בבסיס מחו"ה אלון לאוכלוסיות מיוחדות ופיקדה על עולים: "רציתי להעניק להם מחוויית העלייה שלי, ללוות אותם ולסייע להם עם קשיים". גם כיום סלנאט עובדת עם עולים, אבל מהצד השני של המפה. "אני בשליחות מטעם בני עקיבא בניו יורק, מתנדבת בקהילה היהודית ומעודדת עלייה, כי למדתי לא להתייחס למדינה כאל גזענית במהות שלה. אני מגשימה את חלומותי ולא מחכה שהמדינה תגשים לי אותם". 

עוד בוגרת של הקבוצה היא בליינש גמבר, היום בת 20, שעלתה עם משפחתה מאתיופיה בגיל 6. "אני זוכרת את הפער בין החיים שם לפה. פתאום אין שירותים מבוץ, אבל יש מעליות". לאחר העלייה נרשמה בליינש טלפונית לבית ספר בתל אביב, אך לא ציפתה למה שיגיע אחר כך. "הגעתי ביום הראשון, והמנהל ביקש שאעזוב את בית הספר כי אני כהת עור. אבא שלי הגיש תביעה, אבל בסוף זה נגמר בטוב. הגזענות עדיין קיימת ולא תיעלם בקרוב, אבל הכל תלוי בגישה. אני מאוד מחוברת לעדה, לצבע, לתרבות שלי, זו זכות ואנחנו הכי יפים בעולם, זה מקור לגאווה".

לירון אזולאי, מנכ"לית החצר הנשית, אומרת ל"מעריב": "הקבוצות שלנו הן אינטגרטיביות עבור כל צעירה מרקע מוחלש או מצב סיכון. במקרה הזה יצא שאותה קבוצת ריצה שיצאה מ'החצר' שלנו ביפו היא של יוצאות אתיופיה שמצאו במהלך המפגשים אצלנו שפה משותפת וקשרים אישיים משמעותיים שנוצרו ביניהן. אין ספק שהסיבה שאנחנו פועלות מלכתחילה במקומות שבהם יש ריכוז של אוכלוסיות מוחלשות, היא שבהם נוצרות 'מובלעות' של אותן אוכלוסיות. בפעילות ובשיח שלנו מול הצעירות אנחנו לא מנסות להסתיר את המציאות של 'תקרת הזכוכית' החברתית והגזענות, שהן לא באחריותן.המקום של עידודן לקחת אחריות על גורלן הוא רק חלק מהעבודה שלנו איתן".