כשמדברים על ציונות ב–2019, אפשר לקחת דוגמה מתירא–אל כהן וחבריה, אנשי ארגון קדמה. ארגון קדמה מקים בשנים האחרונות כפרי סטודנטים ביישובים הסמוכים לגבולות המדינה. יישובים שבהם חלק גדול מהצעירים, בני המקום, החליט לעזוב לטובת המרכז המפנק והם נשארו עם קהילות מזדקנות ומחוסרי ידיים עובדות ומסייעות.
"יש בארץ דור שמחיה את הציונות מחדש", הבהירה תירא–אל כששוחחנו. "יש חזרה למקומות האלה. במדינה שלנו יש מספיק אנשים גם בשביל בתי הקפה וגם לרעיון הציוני, הבסיסי. אנחנו מובילים תנועה שמתחברת לאיזו אווירת סיקסטיז, אוונגרד וקהילתיות. אנשים שמחפשים משמעות ושייכות, דברים שמאוד חסרים בתרבות המקומית ומסתבר שיש כאלה שמוכנים לגור גם במקומות נידחים כדי לקבל אותם".
תירא–אל היא בת להורים שעלו מצרפת בגיל העשרה בגלל הרעיון הציוני, שעליו חונכו. היא אומנם התגוררה ביישוב הקהילתי נוף איילון, שממוקם ליד מודיעין, אבל כמו הוריה חשבה תמיד שהיא צריכה לצאת מאזור הנוחות ולעשות מעשה.
"חיפשתי את העלייה שלי לארץ, וככה הגעתי לרעיון", היא מספרת. "רציתי למצוא משמעות לסיפור הציוני, וכשפגשתי בשממה של בקעת הירדן בפער בין הפוטנציאל והמקום שבו האזור נמצא היום, זה נגע בי ונדלקתי. ראיתי שיש הרבה מרחב לצעירים לבוא, להתיישב וליצור".
תירא–אל היא בסך הכל צעירה בת 26, והרעיון תפס אותה לפני חמש שנים, ממש אחרי השחרור מהצבא. היא חשבה שכדאי שתמצא מסגרת שבה תוכל להגשים את חלומותיה, וכך נולד קדמה, בעזרת מספר חברות.
למילה "קדמה" ישנם מספר פירושים. הרצון לחדש ימינו כקדם, ציונות בדרך משלהם. בארמית "קדמה" היא מזרח, ואכן הם פתחו את ההסתערות מצדה המזרחי של המדינה. "קדמה" פירושו גם קדימה, ראייה לעתיד.
רק שלמספר צעירים אידיאליסטים לבדם קשה להרים רעיון כזה, וכבר בשלב מוקדם תירא–אל וחבריה החליטו לפנות למפעל הפיס, שתחום המלגות שהעניק לסטודנטים הלך וצבר תאוצה. מפעל הפיס מעודד בלא מעט יישובים סטודנטים ללימודים גבוהים, אבל יחד עם זאת מעמיד פעילות התנדבותית לחיזוק המקום כתנאי לקבלת המלגה. זה בדיוק התאים לנישה שקדמה חיפש.
"הדגש אצלנו הוא על התיישבות כפרית", מספרת תירא–אל. "חלק גדול מהיישובים האלה נמצא בתהליך של הגירה שלילית, ואנחנו הולכים למקומות הכי מאתגרים ומכניסים אליהם צעירים שמביאים איתם אנרגיות ורוח חדשה כדי לבצע שינוי. זו ציונות מעשית, קלאסית. חיבור לאדמה ולפיתוח הקהילה".
מאחר שאלה לא מקומות קלים, צריך לפתות את הצעירים להגיע לשם. מפעל הפיס מעניק מלגה שנתית בסך 5,000 שקל, קדמה מגייס ומעניק 5,000 שקל נוספים ועוזר גם בסבסוד המגורים.
"מפעל הפיס מאוד עוזר לנו בהתנהלות, אפשר בהחלט לומר שהוא השותף מספר אחת שלנו", מודה תירא–אל. "הפילוסופיה שלנו גם אומרת שזו לא ציונות של פעם, של ‘תוותר על החיים האישיים לטובת ההשתתפות בנטל', אנחנו ממש לא שם. התזה היא שטוב לחיות בעד ארצנו והחיים בספר של ישראל הם הכי יפים. אתה חי עם הנוף הכי יפה, יכול לבנות את הבית הכי יפה ולחיות חיים הרבה יותר נוחים ממי שחי במרכז. זו לא בחירה בין ההגשמה העצמית לבין ההגשמה הציונית, ואני רואה את זה, סטודנטים מצביעים ברגליים ובאים".
הם התחילו בהקמת כפרי סטודנטים בבקעת הירדן, במעלה אפרים ובמכורה, יש להם גם כפר סטודנטים בשמעה שבהר חברון, והם מגיעים לקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה ובצפון, לקיבוץ משגב עם. יש להם היום 300 צעירים שנמצאים במרכזים האלה, והתקווה היא להגיע ל–18 כפרי סטודנטים מהצפון ועד הדרום.
לאחרונה יזם יו"ר מפעל הפיס, אביגדור יצחקי, ביקור בצפון, שבו נכחו נציגי קק"ל, החטיבה להתיישבות, ההסתדרות הציונית והמועצה האזורית הגליל העליון. יצחקי ביקש לרתום את הגופים האלה לפרויקט כפרי הסטודנטים כדי שיצטרפו למפעל הפיס ויקדמו את הפרויקט.
בפגישה, שהתקיימה במועצה האזורית הגליל העליון, דנו המשתתפים ברצון להרחיב את הפעילות בכפרי הסטודנטים בצפון וביקשו להקים צוות עבודה משותף שיתמוך בפעילות.
יו"ר מפעל הפיס, יצחקי, אמר בסיום הסיור בכפר הסטודנטים שבקיבוץ משגב עם: "הפיס משקיע משאבים רבים ותומך בפעילותם של כפרי הסטודנטים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בכל רחבי הארץ. הרחבנו ונמשיך להרחיב את הפעילות של כפרי הסטודנטים באזור הצפון, כך שכל מי שירצה לגור פה ולהתנדב יוכל לעשות זאת. המטרה היא לחזק את הגבול הצפוני בכוח משמעותי של צעירים".
יו"ר קק"ל דני עטר, שהשתתף בסיור, הוסיף: "אנחנו רוצים שצעירים שמגיעים ללמוד בגליל יישארו בו גם אחרי תקופת הלימודים. אין יותר טוב מסטודנטים כדי להניע תהליך של הגדלת האוכלוסייה באזור".
ואכן, הצעירים שבאים להתגורר ביישובים האלה לא רק מתעסקים באיכות החיים שלהם, הם גם צריכים לתרום 300 שעות שנתיות לטובת תושבי המקום. 120 שעות מתוך מכסת ההתנדבות מופנות לצורכי הקהילה. מאחר שאין מספיק צעירים, אז כפרי הסטודנטים הקימו מרכזי העשרה ומרכזי למידה לטובת בני הנוער.
"הרבה פעמים ביישובים האלה החינוך זקוק לתמיכה, בטח החינוך הבלתי פורמלי", מספרת תירא–אל. "אז אנחנו מקימים מרכזי העשרה לנוער ולילדים, שמאפשרים קיום חוגים שחסרים. יש גם מחסור בחונכים, מאחר שהרבה צעירים עזבו, אז גם כאן אנחנו באים לסייע ומנסים לשנות ככל יכולתנו את המצב".
120 שעות נוספות מתוך המכסה מופנות ליזמות חברתית. כל סטודנט מתכנן יזמות כזו ומוביל אותה. למשל בכל יישוב הסטודנטים הקימו פאב הפעיל מדי יום חמישי בערב, כדי להראות לוותיקים ששוב יש להם עם מי לשתות בירה.
את השעות שנותרו במכסת ההתנדבות הסטודנטים מפנים לכפר הסטודנטים הקטן שהקימו, לחיזוק הקהילה, כדי שתישאר במקום ולא תעזוב אחרי זמן קצר. "מי שמגיע מתחייב לשנה, והאמונה היא שבמקום שבו אתה מגשים חלום אתה מוצא חיבור עמוק ואמיתי", אומרת תירא–אל. "אם אנחנו מביאים צעירים חזקים למקומות עם פוטנציאל לא ממומש ועוזרים להם להתחבר ולבנות קהילה, זה יכול ליצור עתודה מנהיגותית שחסרה פה".
את מרגישה שאנשים מתחברים?
"אנחנו רואים הרבה חתונות בין הצעירים. אני ובעלי, עידן, זוג כזה. הוא מרימונים, והכרנו בזמן שהקמנו את כפר הסטודנטים. היום אנחנו בונים את ביתנו בבקעת הירדן. לא בדקנו את זה, אבל יש אחוז מאוד גבוה מהחבר'ה שנשאר לחיות פה. אנחנו מאמינים שככה יוצרים תנועה".
אומנם אלה חיים לא קלים, אבל החבר'ה מוצאים את מקומם בסביבה. פה הם ממלצרים בבית הקפה המקומי, שם מסייעים בשיעורי תגבור, וגם החקלאות זוכה לרוח גבית, שהייתה מאוד חסרה. "לכל כפר יש פרויקט חקלאי שהוא חלק מהיזמות החברתית", מסבירה תירא–אל. "סטודנטים נמצאים בצוות חקלאי שעושה מיפוי צרכים ומחליט היכן כדאי לתגבר. יש גם את צעירי שנת השירות שעובדים בחקלאות לאורך כל היום. אנחנו בקשר עם הרבה גורמים כדי שהתוכנית תתנהל ללא תקלות".
כן, קדמה זה כבר לא ארגון פרטיזני קטן. מדובר בתנועה רצינית שעובדת כמו שעון שוויצרי. המטה שלה ממוקם ביישוב מעלה אפרים ומונה למעלה מ־20 עובדים, ובכל אזור יש לה משרד, והפנים הם לעתיד, להתרחבות. ציונות בכלל לא פאסה מבחינתה.
"כל יישוב כפרי וסיפורו הפרטי", אומרת תירא–אל. "אנחנו פוגשים יישובים מזדקנים שמציבים בפנינו לא מעט אתגרים, אבל זה העניין. אנחנו רוצים שבקצוות של המדינה יהיו עוצמה, אנרגיות וחדשנות".
בקעת הירדן נכנסת כעת לחודשי הקיץ החמים, תקופה כלל לא קלה, אבל זה לא מה שיכבה את התשוקה של הצעירים האלה לשינוי. שאלתי את תירא–אל מה הוריה חושבים, בכל זאת בחורה בת 26 שבחרה לברוח מהתלם המקובל. היא צחקה ואמרה: "הם מאוד מרוצים. הם מרגישים שזה המשך ישיר לחינוך שניתן לי".