באמצעות מימון מפעל הפיס: בני נוער רבים זוכים להזדמנות שנייה

בני (שם בדוי) כמעט לא מצא את המילים כדי לתאר את מה שהוא חווה בימים אלה: "פתאום אתה רואה את הילדה שלך מחייכת אחרי שנים שלא חייכה. היא משתפת אותך שהיה לה כיף ולי יש רק ילדה אחת. אין יותר. היא מחייכת אחרי שנים של סבל, ומבחינתי זה עולם ומלואו, ממש זכייה בפיס".
 

אורנה (שם בדוי) היא היום תלמידת כיתה י' בתיכון מיוחד בבאר שבע. כשהייתה בת 11, משהו בהתנהגותה החל להשתנות. היא הפכה לחשדנית, התרחקה מהחברה. אביה לקח אותה לפסיכולוגים, הלך איתה לרופאים מומחים, עד שהציעו שייגש איתה לבית החולים הפסיכיאטרי לנוער, אולי שם יאבחנו את הבעיה.
 

שם, אחרי דקות של אבחון, נאמר לאב שבתו סובלת מהפרעה נפשית, סכיזופרניה, והיא צריכה להתאשפז. האב חשב שמדובר באשפוז של שבוע־שבועיים עד שאורנה תחזור הביתה. האשפוז ארך שנה ושלושה חודשים, מתוכם תשעה חודשים במחלקה הסגורה. שם, בסופו של טיפול יסודי, התברר שבמשך תקופה ארוכה עברה אורנה בבית הספר התעללות בריונית, חרמות ונידויים שרק החמירו את מצבה הנפשי. אורנה לא סיפרה על כך להוריה, אבל היא הלכה והתרחקה מהסביבה.
 

"הילדה שלי לא חברותית, חשדנית. ילדה שדחו בבית הספר", סיפר בני. "היא לא סומכת על אף אחד, וכל דבר מפחיד ומעורר אצלה מחשבות. לא צריך לספר לך מה זו סכיזופרניה. יש תחושה שכל הזמן זוממים ומתכננים עליך". קשה היה לנתק את אורנה מביתה ומהוריה, שכבר התקשו להתמודד עם המצב, עד שבבית הספר המליצו על התוכנית "עמיתים לנוער", שפועלת היום בשש רשויות בארץ, אחת מהן היא באר שבע.

 

בין מטרות התוכנית אפשר למצוא עזרה בבניית רשת חברתית, בחיזוק מיומנויות חברתיות, השתלבות בקהילה והתמודדות עם סטיגמות. את התוכנית בבאר שבע מרכזת שילה פנייר, עובדת סוציאלית בהכשרתה. "הפרויקט פועל מהקיץ שעבר", סיפרה שילה. "הוא פונה לבני נוער שמתמודדים עם הפרעות נפשיות, כשאחת החוויות המורכבות שהם מתמודדים איתן היא הבדידות החברתית. המטרה היא לעזור לבני הנוער להשתלב בחזרה בקהילה עם בני גילם, או עם קבוצת שווים. אנחנו עושים זאת באמצעות עבודה פרטנית איתם ועם משפחותיהם".
 

אורנה היא אחת מ־20 בני הנוער הנמצאים כיום בתוכנית בבאר שבע. הצמידו לה את אחד החונכים החברתיים, שמגיעים משנת שירות או מבין מתנדבים מהקהילה, או כאלה שבעצמם סובלים מהפרעה נפשית ורוצים להוות מודל ולתרום מניסיונם. "בפעם הראשונה שהגיעה היא מאוד פחדה, חשבה שלוקחים אותה לפנימייה", שילה מספרת. "לאט־לאט יצרנו קשר כדי שתסמוך עליי, תרגיש איתי בנוח. התחלנו לנסות להבין איפה היא יכולה להשתלב ולהכיר חברים חדשים. הצמדתי לה חונכת חברתית, שהיא לא דמות טיפולית כמוני, שתבלה איתה ותוך כדי תלמד דברים בסיסיים כמו כישורי חיים. הנערה הזו לא ידעה לנסוע באוטובוס לבד. עברנו תהליך כדי שהיא תהיה יותר עצמאית".
 

מאחר שמדובר בתוכנית בראשית דרכה, נדרש סיוע חיצוני על מנת לאפשר את מימון הפעילויות, ולכן פנו למפעל הפיס לסיוע. "הגשנו בקשה לסיוע ממפעל הפיס סביב הקבוצות המשולבות שאנחנו מפעילים", מספרת שילה, רכזת התוכנית. "המטרה של הקבוצות היא לבצע אינטגרציה חברתית, שנוער מבאר שבע ייחשף לנוער קצת שונה ממנו והחבר'ה מהתוכנית ירגישו כמו כולם. זה היה מוצלח. עשינו קורס כלבנות משותף ובנוסף ביקשנו עזרה למימון פעילויות שיסייעו להשתלבות בקהילה. אם נער רוצה לצאת עם החונך לפעילות שעולה כסף, שתהיה לו האפשרות. במהלך החופש הגדול יצאנו לסרטים, לגן החיות. צריך להבין שחלק מבני הנוער האלה מגיעים מרקע כלכלי מורכב ואפשרנו להם לצבור חוויות שבדרך כלל הם לא היו יכולים להרשות לעצמם".

התמיכה בתוכנית "עמיתים לנוער" היא חלק משלל פעילויות בתחום הרווחה שבהן תומך מפעל הפיס בכל רחבי הארץ. התמיכה היא בהתאם לצורכי הקהילה באזור ובמטרה לחזק אותו ואת תושביו. בני זוכר איך בתו החלה להשתנות אחרי הצטרפותה לתוכנית הנתמכת על ידי מפעל הפיס. "פתאום היא אומרת ‘אבא, איזה כיף, יצאנו לסרט, היינו בבאולינג'. חוזרת ילדה אחרת, מחייכת. בפרויקט הזה מקבלים אותה כפי שהיא, ושם היא מרגישה כשווה בין שווים. נותנים לה ביטחון, מלמדים אותה להיות עצמאית. היא למדה לנסוע לבד באוטובוס. יודע כמה פעמים ניסינו ולא הצלחנו? היום היא פורחת, כי זה עולם ומלואו. מדובר בפרויקט מבורך, שאלוהים ייתן להם כוח ושימשיכו לעזור לילדים".
 

בתוכנית ראו את השינוי שעובר על אורנה והחליטו לצרף אותה לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". היא החלה ללכת לפעולות ולהיות מעורבת, ובקיץ חצתה את המכשול הגדול מכולם - מחנה של שלושה ימים מחוץ לבית. "בהתחלה זה היה סיוט", בני, האב, נזכר. "אבל אחרי היום הראשון היא קיבלה ביטחון ויותר לא התקשרה אלינו. דאגנו, חשבנו שקרה לה משהו, אבל מרוב שהיה לה כיף ונהנתה, היא שכחה ליצור קשר".
 

שילה זוכרת את ההכנות לאותו מחנה. "אורנה מאוד חששה, אבל עשינו תהליך כדי להפחית את החרדות. היא מצד אחד מאוד רצתה לצאת ומצד שני אף פעם לא ישנה מחוץ לבית בלי ההורים. היא יצאה למחנה, נהנתה ואפילו חגגו לה שם את יום ההולדת. עכשיו היא ממשיכה בתנועה, והשנה תתחיל בעצמה להיות חונכת לחניך עם צרכים מיוחדים". במפעל הפיס משקיעים מדי שנה סכומים גדולים בשיפור איכות החיים, ודאי ביישובי הפריפריה. בניית מגרשי ספורט, ספריות, אולמות וגם עזרה בדברים החיוניים ביותר לבריאות הגוף והנפש. 
 

"החזון שלי הוא להפוך את מפעל הפיס לגוף שלא רק  בונה קירות אלא גם נוגע בנשמות של אנשים ממש", אומר יו"ר מפעל הפיס, רו"ח אביגדור יצחקי. "לצורך כך אנחנו מתמקדים היום יותר מתמיד בשיפור איכות חייהם של תושבי הרשויות המקומיות בדגש על ערי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית בתחומי הגיל הרך, נוער בסיכון, אזרחים ותיקים, בעלי מוגבלויות והעצמת נשים. מפעל הפיס יוסיף להשקיע משאבים רבים בתחומים אלה גם בשנים הבאות במטרה לקדם ולשפר את איכות החיים של אוכלוסיות אלה".

מפעל הפיס תומך בבני נוער בכל הארץ בלי קשר למגדר או מגזר. אם יש אפשרות להעלותם על המסלול הנכון, הוא יהיה שם. כך למשל בביתר עילית, העיר החרדית, הנמצאת דרום־מערבית לירושלים, חיים כ־60 אלף תושבים, מתוכם 67% הם צעירים עד גיל 18. שם מתמודדים עם בעיה רצינית של נשירה ממוסדות חינוך. 
 

"אלה חבר'ה שבאים מבתים חרדיים וכשהגיעו לישיבה החלו לנשור מהמסגרת", מספר הרב יוסף בן־יצחק, מנהל מחלקת הנוער בעיר. "לא התאים להם, או שעברו פגיעות מיניות, או שחוו אלימות. הם מצאו את עצמם מנותקי מסגרת ואנחנו החלטנו שאנחנו צריכים לתת להם מסגרות חלופיות כדי שישובו למסלול הנכון".
 

ברחבי העיר פזורים היו שבעה מועדוני נוער שמטפלים בנערים שנשרו מהמסגרת, או כאלה הנמצאים בסכנת נשירה. על פי נתוני מחלקת הנוער, יש 180 נערים שנשרו ו־1,200 שמועדים לנשירה ונמצאים בטיפול. "אנחנו קיימים כבר 18 שנה ורואים תוצאות", מספר הרב בן־יצחק. "אם פעם הייתה נשירה של 30%, היום אנחנו עומדים על 5%". 
 

רק שפעילות כזו עולה כסף. פעם חשבו שרק בעזרת דיבורים הם יצליחו לשכנע, אבל התברר שהיום כדי למשוך את הצעירים למועדוני הנוער, צריך קצת יותר, לכן נעשתה פנייה למפעל הפיס שיסייע, ובשנה האחרונה הוזרמו לביתר עילית כספים שבן־יצחק אומר מביאים רק ברכה. "בגלל תמיכתו של מפעל הפיס הוספנו עוד פעילויות", הרב בן־יצחק סיפר. "קיימנו חוגים וערכנו כנס ענק כדי לאתר נערים במצוקה. אמרתי לאנשי מפעל הפיס ‘כל סיוע שתוכלו לתת, אם זה כסף, או פעילויות, יעזור לי' וזכינו להקצאה של חצי מיליון שקל. מה שהרשות לא יכולה לתת, הם נתנו".
 

לתוכנית של ביתר עילית כבר יש בוגרים. חבר'ה שחזרו למסגרת, כאלה שהתגייסו לצבא, הקימו עסקים, בנו משפחות. בן־יצחק מספר שלפני מספר שבועות היה בחתונה בירושלים ולפתע ניגש אליו בחור מגודל ושאל לשלומו. בן־יצחק לא זיהה עד שהבחור סיפר לו מי הוא. "אמרתי לו ‘אני לא מאמין, זה לא יכול להיות'", נזכר. "הוא ענה ‘אתה זה שלא מאמין? אתה הרי תמיד אמרת לי לתת בך אמון'".
 

זה היה נער שנולד לאם חד־הורית, חוזרת בתשובה ולא מצא את עצמו במסגרות של ביתר עילית. בן־יצחק לא ויתר גם כשהנער הסתבך בסמים ואיים להתאבד. היום הבחור בן 23 אחרי שירות צבאי. הוא פתח עסק מצליח, מרוויח מצוין ובקרוב עומד להתחתן. "לפעמים אתה סופג מהם צעקות וקללות, כי הם כפויי טובה כנערים", בן־יצחק מספר. "אבל אחרי כזו פגישה אתה אומר שזה היה שווה הכל לראות אותו במצבו ולזכור איך הוא היה כשנפגשנו לראשונה".
 

לפעמים אנחנו לא קולטים עד כמה מקומות צנועים וחרוצים כמו "עמיתים לנוער" בבאר שבע, או מחלקת הנוער בביתר עילית, בתמיכתו של מפעל הפיס, יכולים לשנות את חייהם של אנשים רבים. "כל לילה לפני השינה אני אומר שמחר אני לא אלך לעבודה", בן־יצחק צוחק. "אין לי עצבים, נמאס. זו עבודה קשה והתגמול לא מי יודע מה, אבל כשאני קם בבוקר, אין בכלל שאלה לאן פניי מועדות. הסיפוק פה הוא עצום".