אי־ודאות רבה אופפת השנה את האחד בספטמבר, מועד פתיחת שנת הלימודים בבתי הספר ובגנים. בניגוד לשנים עברו, הפעם מעל שנת הלימודים מרחפת עננת הקורונה, ולצדה מתווה משרד החינוך, שאמור לאפשר את פתיחת השנה תחת שלל הגבלות, כמו למידה בחצאי כיתות, ימי למידה בזום בחלק מימי השבוע ועוד. לנוכח המצב המבלבל, והחשש מהידבקות של ילדיהם, יותר ויותר הורים בוחרים כעת לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר, אלא להנהיג בביתם חינוך ביתי.
“היה לנו ברור בזמן הסגר שהקורונה הולכת להימשך תקופה ארוכה, אז מיד שינסנו את מותנינו והחלטנו על חינוך ביתי”, מסביר רועי אראלי, מדריך יוגה ואב לשניים בני שבע ותשע. “הכנסנו את הילדים לסדר יום כי לא רצינו שהם יישארו מאחור מבחינת הלימודים. עשינו סוג של חוזה עם הילדים, ויחד איתם הסכמנו מה הולך לקרות. סדר היום כולל תרגול פיזי ועבודה עם ספרי הלימוד על מקצועות הליבה. אשתי ואני מחלקים בינינו את הנושאים”.
מה היתרונות שגילית בכך?
“כשילד נמצא בכיתה של 30 ילדים, לא רואים אותו באמת, והוא יכול רוב היום לשבת בלי לעשות כלום ולוקח די הרבה זמן עד שמגלים את הנושאים שבהם הוא חלש. אנחנו, בלימודים של אחד על אחד, גילינו איפה כל אחד מהילדים נמצא מבחינה לימודית. בנינו להם סדר יום מרווח שכולל גם משחקים וגם חופש”.
מה החיסרון?
“זה לא בדיוק חיסרון, אבל אנחנו אחראים על הילדים ואנחנו בעלי הסמכות. אנחנו לא יכולים להאשים מנהל או מחנך אם הילד לא מתקדם, אלא הכל עלינו כרגע. זה יותר קשה לחנוך את הילד שלך בעצמך מאשר לשלוח אותו למסגרת חינוכית ולצפות לטוב”.
עם החזרה ללימודים בתום הגל הראשון של הקורונה, החליטו אראלי ובת זוגו להמשיך בפורמט החינוך הביתי. “ראינו איזה שינוי גדול התחולל בילדים מבחינת הבנת החומר, אז החלטנו לאמץ את הפורמט הזה”.
ומה עם חיי החברה של הילדים?
“כשחזרו העניינים לאט־לאט לקדמותם, אז גם הקשרים החברתיים חזרו, ואנחנו שולחים את הילדים, אחרי הלימודים איתנו, לחוגים שונים בתחומים שמעניינים אותם, כך שהם יוצרים חיי חברה שהם מאוד חשובים וקריטיים”.
שמחה במקום חרדה
על פי נתוני משרד החינוך, נכון ל־2016 היו 576 ילדים בחינוך ביתי. נכון לסוף דצמבר 2019, המספר זינק כבר ל־1,150 ילדים. בעקבות משבר הקורונה כאמור, מספר הילדים בחינוך ביתי צפוי לעלות משמעותית.
ולא רק בישראל: לפי המרכז הלאומי לסטטיסטיקות חינוך בארצות הברית, בשנים עברו רק 3% מההורים דגלו בחינוך ביתי, אך בסקר שערך המרכז בחודש מאי האחרון הוא מדווח על עלייה של כ־40% בכמות ההורים שבחרו להמשיך בחינוך ביתי גם עם חזרתם של בתי הספר וגני הילדים לפעילות סדירה.
“הקורונה החזירה את החינוך למצב הטבעי שלו”, טוענת לימור ליברמן, אם לארבעה ילדים בחינוך ביתי, יועצת אישית ורוחנית ומייעצת להורים בחינוך ביתי. “ההתנהלות של משרד החינוך היום היא התנהלות שנוגדת את הטבע ולא תואמת את טבע הילדים, והקורונה בעצם אילצה אותנו לחזור למצב הטבעי שבו ילד גדל עם ההורים, לומד ומתפתח עם ההורים, וההורים לא מתרחקים מהילד”.
“ברגע שהקורונה החלה, בחודש הראשון ההורים היו בהיסטריה לגבי מה לעשות עם הילדים ועם החינוך שלהם, אבל אחרי שנרגעו והתרגלו למצב, המתח והלחץ שוחררו, וראיתי עלייה דרסטית בכמות ההורים שפונים לחינוך ביתי וכמות עצומה של הורים שפנו להתייעץ איתי לגבי הנושא”, אומרת ליברמן. “ניתן לחלק את ההורים שפונים לחינוך ביתי לשני סוגים: הסוג האחד הוא הורים שחשבו על חינוך ביתי לפני הקורונה, אבל היססו והתלבטו, ופתאום באה הקורונה ועזרה להם להיזרק למים וללכת על זה. הסוג השני הוא הורים שלא חשבו על זה בכלל ודי סלדו מהרעיון, אבל גילו את היתרונות הרבים בכך והחליטו לאמץ את זה גם לשנת הלימודים הקרובה. אני מקבלת לא מעט פידבקים מהורים שמספרים שהילדים שלהם פחות חרדים ויותר שמחים. זה הפך להיות תענוג משפחתי, ובעיקר שומר על הילדים, במיוחד בתקופה הזו”.
כיצד הורה שבוחר בחינוך ביתי מתמודד עם היעדר הזמן הפנוי שלו?
“הורה שבוחר לקחת אחריות על גידול וחינוך הילדים, לוקח בחשבון שזו התמסרות. מבחינתי, להיות עם הילדים זה הזמן שלי. גם להיות במקום עבודה אחר לא משאיר לי זמן לעצמי. כשאני הולכת ללמוד או רוצה לדבר עם חברה או לנוח, בעלי לוקח אחריות על הילדים. בחוויה שלי החיים הרבה יותר רגועים כשאני עם הילדים בבית ומשקיעה בהם. אין לוח זמנים לחוץ, מתנהלים בנחת”.
איך זה מסתדר עם עבודה ופרנסה?
“אם בוחרים בחינוך ביתי, אחד ההורים צריך להיות בבית ולהתמסר לילדים ולא לעבוד, לפחות בגילאים הקטנים. אפשר להיות יצירתיים ולעשות עבודות מהבית או לעבוד בחצי משרה כשבן הזוג מגבה. אבל הורים בחינוך ביתי שמים את זה בראש סדר העדיפויות. צריך להבחין בשיח בין קריירה לפרנסה. להתפרנס אפשר בכל מיני דרכים, וכשעושים קריירה זה לרוב על חשבון הילדים”.
“ההתלבטות לגבי חינוך ביתי בוערת בי כבר הרבה זמן, והיא רק התעצמה עם פרוץ הקורונה”, אומר ירון פשיגודה מגבעתיים, אב לבן שבע. “אני פחות ופחות סומך על מה שהולך בבתי הספר ובמה שהם מעבירים לתלמידים, וסף הדאגה שלי התגבר בגלל הקורונה. לכן החלטנו, אשתי ואני, על חינוך ביתי. ישבנו עם הילד ועבדנו איתו על חומרי לימוד של כיתות גבוהות יותר, והוא קלט את זה ופרח. כשמסבירים את החומר נכון ומגישים את זה בצורה טובה, זה יותר יעיל, אבל זה לא הפתרון כי ביומיום אני ואשתי עובדים ועסוקים”.
מה תעשו?
“כרגע אנחנו בחינוך ביתי וחושבים לחפש עוד הורים במצב שלנו ולמצוא מסגרת של חינוך ביתי עם עוד כמה ילדים כי אני שומע כל יום בחדשות נבואות זעם לגבי הקורונה, ואני לא רוצה שהבן שלי יגדל בתוך מציאות של פחד ובמצב של ביטול עצמי. אני לא רוצה שהוא יהפוך לרובוט של המערכת שמעבירה לו מסרים שאני לא בטוח שהם נכונים. בית ספר זה לא משהו שאני רוצה, בייחוד בתקופת הקורונה, עבור הבן שלי”.
“זה יישמע קצת מוזר, אבל כשהתקבלה ההחלטה שמערכת החינוך תיסגר בשל הקורונה, הייתה לי אנחת רווחה”, אומרת הדר אוזן ממושב ניר עקיבא בדרום, נשואה ואם לשלושה: בני תשע, שבע וארבע וחצי. “אני נורא אוהבת שילדיי לידי. יש בי חשש מאז ומתמיד שלא מספיק מכילים אותם במערכת החינוך. הסתדרנו מעולה בכל התקופה הזו, המון משחקים משותפים, ארוחות יחד, הקשבה והכלה במהלך היום. הילדים שלי נורא אוהבים להיות בבית, נוח להם, אך יחד עם זאת לא נחשפנו לחברים במהלך כל התקופה הזאת, וזה קצת חסר לילדים. הם רוצים לחזור למסגרות שלהם”.
איך תתגברו על הקושי הזה?
“אני חוששת מזה מאוד, זה תופס אותי במהלך כל היום. לדרוש מילד לשבת בכיתה יום שלם עם מסיכה זה נורא. לדעתי גם לא אפשרי. גם מצד המערכת אני מעריכה שלא תהיה הקפדה במאה אחוז, לא על הקפסולות ולא על ריחוק והיגיינה, וזה מלחיץ אותי נורא. אנחנו גם מתראים עם ההורים שלי המון, והם בקבוצת סיכון. אני יודעת שברגע שהילדים יחזרו למסגרות, מחשש שחלילה נדביק את הוריי, נצטרך להפחית את הביקורים אצלם. אני לא יודעת כרגע מה להחליט או לעשות. אני רוצה להשאיר את ילדיי בחינוך ביתי, אבל הם פחות בעניין”.
פורץ דרך
נטע גימפל מפתח תקווה, אם לשניים בני שלוש וחצי ו־11 חודשים, התנסתה בחינוך ביתי בעבר, לאחר מכן שלחה את בתה למסגרת חינוכית, ואז שוב בחרה בחינוך ביתי. “מאז שהולדתי את בתי הבכורה, ידעתי שאני רוצה שנהיה בבית ושהילדים ילמדו איתנו כי זה המקום הכי בטוח והכי נכון”, אומרת גימפל. “אני מאמינה שאמא מכירה הכי טוב את הילדים שלה. כשמביאים ילדים לעולם, באה אחריות מאוד כבדה. לכן את בתי הבכורה התחלתי לגדל בחינוך ביתי, אבל תמיד דאגתי לפתח לה את חיי החברה. לפני כשנה, כשעמדתי ללדת וגם ראיתי שכל החברות של בתי הלכו לגן, החלטתי לנסות זאת. הכנסנו אותה לגן שכונתי מדהים עם גננות ומדריכות מדהימות. עשינו את הצעד הזה כי חששתי להתמודד בשלב הראשוני עם שתי בנות בבית, וגם בגלל הכישורים החברתיים שרציתי שתרכוש”.
ואיך זה היה עבורה?
“בתוך תוכי הבנתי שהבת שלי מתמודדת בגיל שלה עם מצבים שאני לא חושבת שילדה בגיל שלה צריכה להתמודד. במקביל, בגלל הקורונה נולד המצב הכלכלי שלא אפשר לנו כל כך לשלוח אותה לגן ונאלצנו להצטמצם. רציתי להוציא אותה מהגן, אבל לא ידעתי איך לעשות זאת כי היא נהנתה שם. אבל אז הקורונה החליטה בשביל כולנו, והחזרנו אותה לחינוך ביתי”.
איך היה המעבר מגן לחינוך ביתי?
“הקורונה כבר גרמה לכך שהוציאו אותה בעל כורחה מהגן וניתקו אותה מהסביבה החיצונית ומהחברים, אז היא נכנסה למצב הזה והתרגלה. אם אחרי הגל הראשון הייתי מחזירה אותה לגן, היה נוצר נזק, כי אם הייתי מוציאה אותה שוב - זו הייתה טלטלה עבורה. אבל היא קיבלה את זה בטבעיות”.
איך את מסתדרת עם העבודה?
"אני עובדת מהבית ומסדרת את זה כך שדבר אחד משלים את השני".
מה את חושבת על העלייה בכמות ההורים שדוגלים בחינוך ביתי?
“זו פריחה מעולה. אני מאמינה שהורים יודעים הכי טוב מה הילדים שלהם צריכים. אנחנו רואים היום זוועות בחוץ, אז הלוואי ונשכיל לראות שחינוך ביתי באמת יכול להיות הדבר פורץ הדרך שיאפשר לילדים לגדול בסביבה טובה של חיבור, רוגע והתפתחות. אם יהיה לנו גיבוי מהמדינה לכך - זה בהחלט יכול לעזור”.