מדליקת המשואה והפרויקט המיוחד שהביא לבחירתה: "מבחינתי, חינוך זה דרך חיים"

כשציפי הרפנס, מנהלת תיכון "חמ"ד אמי"ת טכנולוגי" מבאר שבע, ענתה בתחילת החודש לשיחת הטלפון שבה בישרו לה על הבחירה בה להשיא משואה בטקס יום העצמאות ה־73 למדינת ישראל בהר הרצל, היא חשבה שזו מתיחה של 1 באפריל וניתקה את השיחה. "חזרתי באותו היום מטיול משפחתי של כמה שעות באזור שאין בו קליטה", היא מספרת כעת.

"כשקיבלתי את השיחה ממירי רגב וחילי טרופר, והשרה רגב אמרה לי שנבחרתי להשיא משואה, הייתי בטוחה שמנסים לעבוד עליי וניתקתי; לא פעם אחת, פעמיים. אחרי הפעם השנייה שניתקתי, התקשר אליי אחד המארגנים של הטקס, שאמר לי שרוצים לבשר לי בשורה טובה וביקש שהפעם אני לא אנתק את השיחה. הטלפון שוב צלצל, מירי רגב שוב הייתה על הקו וסיפרה שנבחרתי להדליק משואה. הייתי בשוק. אחרי שהשרה רגב פירטה את הסיבות לכך שנבחרתי, אמרתי לה: 'מירי, אני מודה לך מאוד ולא מאמינה שזה אמיתי. את יכולה לחזור שוב על הדברים, אבל הפעם לאט יותר?', והיא בצורה מאוד סבלנית חזרה על הדברים. שמתי את השיחה על רמקול כדי שגם בעלי ברכיה ישמע ויעזור לי לוודא שלא עובדים עליי. עדיין לא הייתי משוכנעת שלא עובדים עליי והתקשרתי שוב לאחד המארגנים של הטקס כדי לוודא שזה באמת נכון. אז הוא ענה לי: 'מה נסגר איתך? אני מחזיק את זה כבר חצי יום. את לא עונה לטלפונים ומנתקת לאנשים חשובים. זה יצא לתקשורת עוד עשר דקות'".

תוכנית אישית

הבחירה בהרפנס להדלקת משואה קשורה במודל ייחודי שפיתחה בבית הספר בשם "מבוגר מיטיב", ובמסגרתו תלמיד שמתחיל ללמוד בבית הספר בוחר איש צוות שילווה אותו מקליטתו בבית הספר ועד שבע שנים מסיום לימודיו. כחלק מהפרויקט הפכה הרפנס עצמה למלווה של תלמיד בית הספר, צוריאל כהן, שעבר לפני כחצי שנה השתלת כליה. אחיו, יובל, הוא בוגר של בית הספר, ושניים מאחיו לומדים אף הם בבית הספר. מרגע שכהן החל ללמוד בתיכון, ידעה הרפנס שהוא נולד עם כליה אחת והיא הכינה עבורו תוכנית לימודית והתפתחותית אישית.

עם פרוץ מגיפת הקורונה לפני כשנה, מצב הכליה שלו הידרדר, ואמו כרמית פנתה לארגון "מתנת חיים" בבקשה להכניסו לתור של תרומת כליה. כאשר נמצא עבורו תורם, עלה קושי נוסף: אמו היא אלמנה המגדלת לבדה חמישה ילדים ולא היה מי שיסייע לה בליווי של בנה בתהליך ההשתלה הארוך, שבוצע במהלך הסגר השני וכלל ניתוח מורכב, אשפוז בטיפול נמרץ, אשפוז במחלקת מושתלים בשניידר ומעקב רפואי הדוק למשך שנה בשניידר ובסורוקה. כמענה למצב, הפכה הרפנס ל"אם שנייה" עבור צוריאל: היא הכינה יחד עם אמו לוח זמנים מסודר, ובו נכתב מי מהשתיים דואגת לילדים בבית, מי מכינה את הבית לקליטת המושתל, מי תהיה בבית החולים, מי תיכנס לבידוד מניעתי וכו'. "עברתי לגור בבית החולים כשהמשפחה שלי נרתמת, וכל בית הספר מלווה את משפחת כהן ואת הניהול השוטף של בית הספר", משחזרת הרפנס. "הפכנו בעצם למשפחה אחת עם שתי אמהות".

כיום מצב בריאותו של כהן טוב. לאחר שהתאושש מהניתוח, הוא חזר ללמידה מלאה ובעזרת צוות בית הספר הוא משלים פערים וניגש למבחני בגרות. למרות שיש לכהן פטור משירות צבאי בשל מצבו הרפואי, הוא מתכנן להתנדב לצה"ל.

"חלק מהצוות הרפואי בסורוקה גילה רק עכשיו, לאחר שפורסם שאני אדליק משואה בערב יום העצמאות, שאני לא אמא של צוריאל", מספרת הרפנס. "היו אחרים בבית החולים שחשבו שאני קרובת משפחה שלו. הם היו בשוק כשהבינו שאני המנהלת של בית הספר שבו הוא לומד".

סיפור הצלחה

כמו יתר מוסדות החינוך, גם בית הספר בניהולה של הרפנס נאלץ בשנה האחרונה להתמודד עם אתגרים רבים בחסות הקורונה. "למעט השבועיים הראשונים שבהם סגרו את כל מערכת החינוך בארץ, בית הספר שלנו המשיך להיות פעיל לאורך כל תקופת הקורונה, הרבה בזכות כוח האדם המצוין שיש כאן", היא מספרת. "מהר הבנו שאנחנו צריכים לייצר לעצמנו פתרונות, ובית הספר שימש דוגמה לסיפור הצלחה של תפקוד במהלך הקורונה. היו לנו מעט מאוד חולים וידענו איך להתנהל במצב הזה".

איך התנהלתם בתקופה הזו?
 "יצאנו לשטח, ביקרנו בבתים של מבודדים. לצד הלמידה הפדגוגית, תלמידים למדו גם NLP, איך להיערך לצו ראשון, איך לבנות נכון קורות חיים ואיך לפתוח חשבון בנק. מוסכים נחשבו לעסק חיוני במהלך הסגרים, וחלק מהמוסכים הוציאו עובדים לחל"ת, אז פנינו למוסכים בבאר שבע והצענו להם לשלב אצלם תלמידים שלנו ממגמת רכב כדי למלא את החוסר שנוצר להם בעובדים".

איזה מסר תרצי להעביר בהדלקת המשואה?
"המקרה של צוריאל משקף מבחינתי את מה שאני מכנה 'החינוך האנושי'. זה מה שמוביל לדעתי למצוינות של התלמיד בכל האספקטים. מבחינתי, חינוך זה דרך חיים, זה המוטו שלי, ולדעתי מי שבוחר בתחום הזה צריך לעשות את זה מתוך אהבה למקצוע. במסגרת הדברים שאני אומר לפני הדלקת המשואה, זה משהו שיהיה חשוב לי לשים עליו דגש".