המחברות מוכנות בילקוטים, הבגדים מונחים על הכיסאות. אפשר כבר לשמוע את פעימות הלב המתרגשות של הילדים, של ההורים והמורים. עוד מעט תתחיל שנת לימודים חדשה. מכיוון שלא נכתבו לכבוד החג המרגש הזה תפילות מיוחדות בבתי הכנסת, פיתחתי לי מנהג, לדפדף בכתביו המופלאים של יאנוש קורצ'ק, המחנך שלאורו כולנו פוסעים.

בחיבורו 'זכות הילד לכבוד', כתב קורצ'ק: "משחר ילדותנו אנו גדלים בהרגשה שהגדול חשוב מהקטן. עיר גדולה, הרים גבוהים, מפעל גדול, אדם גדול. הקטן לא מעניין, אנשים קטנים, צרכים קטנים. גם הילד קטן, אנחנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו. כשאינו נשמע לדברינו, יש לנו כוח ואנו אומרים: 'אל תלך לשם, אל תיגע'. והוא עושה כדברינו, כי הוא מוכרח".

קורצ'ק כותב אלינו המבוגרים, והוא מעמת אותנו עם האמונות וההרגלים הכי עמוקים שלנו. הוא מציב בפנינו מראה וקורא לנו להיות ערים למעשינו ולהשפעה שלנו על ילדינו: "הרגשת אפס האונים הזו מחנכת את הילדים לכיבוד הכוח. כל אחד גדול יותר בשנים וחזק יותר, יכול לכפות עליהם משמעת ויכול לעשוק אותם ללא עונש."

דבריו חריפים במיוחד לאחר שנה שבה סגרנו את בתי הספר. אתם זוכרים, הסברנו לילדים שאין ברירה, שהם חייבים להישאר בבית כי צריכים לשמור על סבא וסבתא. החלטנו עבורם, כי יש לנו כוח להחליט בשבילם. קבענו שעדיפים חיי המבוגרים על פני העתיד שלהם. אחר כך כשהתחלנו לפתוח, בחרנו קודם בשופינג בקניונים, ורק בסוף פתחנו את חטיבות הביניים.

לכל מי שאומר 'מה כבר הנזק מכמה ימים נוספים בבית', כדאי שיידע שבמדינות אחרות בעולם, המבוגרים החליטו אחרת. כמו שאנחנו לא סגרנו את בתי החולים, כי הם חיוניים, למרות שיש מחלה והיא מדבקת. שם גם את בתי הספר נלחמו כדי להשאיר פתוחים ככל האפשר, כי גם הם חיוניים. הם עשו הכל כדי שהילדים ימשיכו ללמוד ולהיות ביחד. לשם השוואה, לפי נתוני האו"ם, בישראל בתי הספר היו פתוחים בשנה שעברה רק 33 ימים, לעומת הולנד ששם למדו 112 ימים, ניו זילנד 133, פינלנד 139 ויפן 154 ימים.

יש שטוענים שבבתי הספר בישראל אי אפשר לשמור על נהלי הבריאות, כי הכיתות צפופות ואין משמעת. מי שאומר את זה לא סומך על המנהלים, על המורים ועל התלמידים, ובעיקר הוא לא הקשיב לקורצ'ק. מבחינת קורצ'ק חינוך זה לא עניין של הטלת משמעת, אלא בחירה שנשענת על הבנה מתוך יחס מכבד ומעריך.

קורצ'ק כתב: "המבוגרים, נראה להם שהילדים אינם דואגים לבריאותם. אלמלא שמרו עליהם, היו נופלים כולם מבעד לחלונות, היו טובעים במים והמכוניות היו דורסות אותם, עיניהם היו מסתמאות והיו שוברים את רגליהם, היו לוקים בדלקת קרום המוח, ובדלקת ריאות - ובכל שאר מחלות הכתובות ושאינן כתובות בספרי הרפואה."

ואז הוא מסביר: "אבל הדבר אינו כך. גם הילדים, בדיוק כמו המבוגרים עצמם, רוצים להיות בריאים וחזקים. אלא שאינם יודעים. אבל אם יסבירו להם, ישמרו על עצמם. רק אסור להפחיד יותר מדי, וגם לא לאסור יותר מכפי הצורך. שכן אם יפחידו אותם, הם יפסיקו להאמין. אם ירבו באיסורים, הילדים יתרגזו ויעשו בסתר דווקא את מה שאסור."

בהומור מתבקש, המחנך הדגול קורא לנו שוב ושוב להתייחס אל הילדים שלנו כאל אנשים הגיוניים וחושבים. הוא מבקש מאתנו לדאוג בחרדת קודש לעתידם, לכבד את דעתם, את זמנם ואת מאמציהם ולתת גיבוי למוריהם. ערב פתיחת שנת הלימודים, דבריו הם מסר שאל לנו לשכוח. שתהיה לכולנו שנת לימודים מוצלחת וחג חינוך שמח.

אלי הורביץ הוא מנכ"ל קרן טראמפ לחינוך