מה תלמידים רוצים? לקחת אחריות! בכל פעם שעולה לכותרות הצורך בשינוי במערכת החינוך, חוזר אותו ריטואל: המונח "רפורמה" נזרק לאוויר, מומחים מוזמנים לחוות דעתם באמצעי התקשורת (הח"מ מכיר זאת אישית), ובשלב כלשהו מישהי או מישהו מייעצים כי "השינוי צריך לבוא מבפנים", ומציעים להגדיל את האוטונומיה של בתי הספר. וכמובן, תמיד נמצאים גם אלו שמאשימים את המורים במצב, ואלו האחרונים מוצאים את עצמם שוב בעמדת מגננה. בטקס הזה לוקחים חלק בעיקר בוגרי מערכת החינוך, אשר מגדירים בעצמם את הבעיות העיקריות במערכת. אך מה הן הבעיות אותן מזהים התלמידים? האקתון מיוחד בנושא חינוך – בו לקחו חלק פעיל גם תלמידי תיכון – נותן הצצה לתשובה אפשרית כזו.
ההאקתון אורגן על ידי המגמה "טכנולוגיה ולמידה" בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, והשתתפו בו רבים שתחום החינוך יקר לליבם. בין המשתתפים, בלטה נקודת המבט המפתיעה של התלמידים. כבכל האקתון, גם כאן – כל קבוצת משתתפים נדרשה לזהות בעיה משמעותית כלשהי, ואז לעצב לה פתרון. הקבוצות שהיו מבוססות על משתתפים מבוגרים זיהו בעיות הקשורות ללומדים, והציעו בעיקר פתרונות אשר מתבוננים על הלומדים מבחוץ. למשל, אחת הקבוצות זיהתה כי לומדים רבים משקיעים מאמצים רבים בלמידה ועדיין לא מצליחים, והציעה לפתח מערכת שתתאים לכל תלמיד ותלמידה את חוויית הלמידה בהתאם לחוזקות ולחולשות שלהם. קבוצה אחרת זיהתה בעיה של נטישה (בעיקר בקורסים מקוונים), והציעה מנגנון חכם שיזהה, בשלב מוקדם של תהליך התלמידה, לומדים שעלולים לנטוש, ויתערב בזמן אמת.
לעומתן, הקבוצות שהיו מבוססות על תלמידים, הפנו מבט בוחן לכיוונו של הלומד גם כשחשבו על הפתרונות לבעיות שזיהו. אחת הקבוצות זיהתה אתגר עיקרי במערכת החינוך: לתלמידים משעמם! באותה נשימה, הם ציינו כי גם המורים אינם מרגישים מסופקים, ולכן לא תלו בהם את האשמה בכך שהם אינם מאתגרים את התלמידים, אלא ב"מערכת"; הפתרון שלהם כלל, פרט לשיעורים חווייתיים יותר, פלטפורמה שתאפשר לתלמידים ליצור מערכת שעות אישית, כך שיוכלו לשלב בה בעצמם פגישות עם מורים לפי הצורך.
קבוצה אחרת זיהתה בעיה אמיתית: למורים אין דרך לקבל משוב אמיתי על ההוראה שלהם, ולכן אינם יכולים להשתפר. אחד התלמידים הדגיש: "המורים הם האנשים שאנחנו סומכים עליהם שילמדו אותנו איך לשלוט על העתיד שלנו". הפתרון המוצע: מערכת שתאפשר למורים להתנסות בהוראה, ולקבל משוב מיידי מתלמידים.
קבוצה שלישית שהיתה מורכבת מתלמידים (וזכתה במקום הראשון), התייחסה לבעיה שכואבת להם במיוחד: במקרים רבים, התלמידים אינם מבינים את החומר הנלמד בשיעור, ומתקשים ללמוד לבד מחוץ לשעות בית הספר; הפתרון שלהם: אפליקציה שתפגיש בין תלמידים שבקיאים בנושא מסוים לכאלו שזקוקים לעזרה באותו הנושא.
מכאן שהתלמידים מבינים את האתגרים המאפיינים את מערכת החינוך, ומבינים כי הם הנפגעים העיקריים מהם. באותה נשימה, הם מעוניינים לקחת אחריות על תהליך הלמידה שלהם. הם מבינים כי גורלם נתון בידיהם, וכי רק אם יעזרו זה לזו – יש להם סיכוי להצליח. הם מבינים גם שהמורים שלהם מתקשים לספק להם את חווית הלמידה לה הם זקוקים, אך לא מאשימים את המורים במצב; נהפוכו, הם מודעים לכך כי גם הם וגם המורים שלהם נמצאים ביחד באותה הקלחת, וכי כדי לאפשר למורים לתפקד היטב - עליהם לעבוד ביחד עם המורים לשינוי המצב.
חשוב לזכור כי דברים אלו באים מפיהם של תלמידים שחוו בצורה העוצמתית ביותר את הלמידה מרחוק בימי הקורונה. נקודת המבט הזו מאירה באור מעניין את טענותיהם החוזרות ונשנות של תלמידים רבים בעת ההיא—שבימינו, חוזרת להיות גם העת הנוכחית—בנוגע ללמידה מרחוק בשיעורים מקוונים סינכרוניים. התלמידים משוועים לתהליך למידה משמעותי ממנו יוכלו לצמוח, ומשוועים למורים שיובילו את התהליך הזה.
הצורך בשינוי במערכת החינוך בוקע גם מגרונם של התלמידים. בדרך כלל, מודגש רק הרֵישָׁה של זעקתם של התלמידים, שמעורר אצל כולם אמפטיה: "דרוש שינוי!". אם מקשיבים לתלמידים היטב, שומעים גם את הסֵיפָה של דבריהם, שמהדהד את דבריו של מהטמה גנדי, ומעורר גם אופטימיות: "אנחנו השינוי!".
הכותב הוא חבר סגל בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, ראש המגמה "טכנולוגיה ולמידה"