לשם שינוי

לשיטתו, היוזמה לשינוי שיטת הממשל שהוא יוביל, על פיה ראש המפלגה הגדולה הוא זה שעליו יוטל באופן אוטומטי תפקיד הרכבת הממשלה, תביא לכך שמפלגת השלטון תהיה גדולה והממשלה תהיה יציבה ותשרוד את ארבע שנות הקדנציה. על פי התוכנית, הפלת הממשלה תתאפשר רק ברוב גדול של חברי כנסת. "זה יעודד אותנו להתכנס לשתי מפלגות גדולות: הליכוד ומפלגת העבודה, והציבור יבחר מי מהן תוביל את המדינה", הסביר.

ראש הממשלה העלה את ההצעה לעמוד הפייסבוק שלו כדי לגייס את תמיכת הציבור והוא ביקש מכל מי שתומך ברעיון לשתף את הפוסט שהעלה. עד אתמול זכתה ההצעה למעל עשרת אלפים לייקים ולמאות שיתופים אולם במערכת הפוליטית היו מי שקיבלו דבריו של נתניהו בספקנות. "מי הפריע לו להכניס את השינויים האלה כבר בכנסת הנוכחית?", שואל חבר הכנסת רונן הופמן (יש עתיד), שהיה חבר בוועדה קואליציונית שעסקה בהצעות לשינוי השיטה.

"נתניהו והליכוד טרפדו את היוזמות האלה. מי שהוביל את הרעיון של מפלגה גדולה זה אנחנו, עוד במגעים הקואליציונים להקמת הממשלה, אלא שנתניהו חשש משום שבבחירות ב-2009 ציפי לבני הייתה ראש המפלגה הגדולה. קדימה בראשותה קיבלה 28 מנדטים לעומת 27 של הליכוד בראשות נתניהו. אם הצעתו הייתה מיושמת אז, לבני הייתה ראש הממשלה. נתניהו חשש מפני מצב שאנחנו נהפוך בבחירות הבאות למפלגה הגדולה ביותר ולכן לדעתי הרעיון הזה שבק חיים עוד בטרם נולד. הם פשוט אמרו לא".

ח"כ הופמן עצמו יזם בכנסת היוצאת הצעת חוק משילות משלו שנדונה בוועדת החוקה ואוחדה עם הצעות אחרות שהגישו חברי הכנסת דוד רותם, רוברט אילטוב וחמד עמאר מישראל ביתנו ואושרו לבסוף במליאת הכנסת. "אמרתי לעצמי 'טוב, הליכוד לא רוצים את רעיון המפלגה הגדולה ביותר אז תכננתי להשאיר את זה לשלב השני והחלטתי להתמקד קודם בצמצום מספר השרים, באי־אמון קונסטרוקטיבי המחייב את מי שמגיש הצעת אי אמון לגבש רוב של 61 ח"כים לממשלה חלופית וכן את העלאת אחוז החסימה ל־ 3.25%. כל הרעיונות שנתניהו דיבר עליהם השבוע היו על השולחן. הוא לא המציא את הגלגל. הכל היה שם. אם הוא היה רוצה, זה היה עובר בכנסת הנוכחית. לכן, לדעתי מדובר בהצהרה שאין מאחוריה כלום. זה מצג שווא ואחיזת עיניים בהנחה שהציבור מטומטם, אלא שהציבור הוא לא כזה".

נתניהו לא רצה. הופמן. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 

אבל הרעיונות היו על השולחן עוד הרבה לפני תקופת נתניהו. "הרעיונות לשינוי שיטת הממשל או שיטת הבחירות לכנסת עולים וצצים מאז ראשית ימי המדינה", מסביר ד"ר עופר קניג, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה במכללה האקדמית אשקלון. מאז ייסודה של מדינת ישראל עולה על סדר היום, פעם אחר פעם, הצורך הדחוף בשינוי השיטה הפוליטית. ריבוי מפלגות, חוסר יציבות, היעדר משילות, כללי משחק לא ברורים ועוד, משמשים הוכחות בידי שחקנים המטיפים לשינוי השיטה. אולם למרות שקיימת לרוב הסכמה בדבר הנחיצות בשינוי, נדיר למצוא הסכמה דומה בנוגע לתכנים של השינוי".

בין ההצעות המרכזיות שנדונו במרוצת השנים ניתן למנות את הצעת חוקה לישראל, שיזם חבר הכנסת מיכאל איתן (ליכוד) בכנסת ה-16; הצעות ועדת מגידור לבחינת מבנה הממשל, שהוקמה על ידי נשיא המדינה משה קצב והמליצה לעבור לשיטת בחירות אזורית למחצה שבה 60 חברי הכנסת ייבחרו ב־ 17 אזורי בחירה בארץ והשאר בארצי וכן להחיל את "החוק הנורבגי" הקובע כי חבר כנסת שיתמנה לשר יפנה את מקומו בכנסת לטובת הבא אחריו ברשימה; הצעתם של אנשי אקדמיה בראשות פרופ' אוריאל ריכמן, שכללה גם את עיקרון הבחירה הישירה לראשות הממשלה ושיטת בחירה מעורבת לכנסת, אזורית וארצית; הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה לחוקה בהסכמה ושיטת בחירות אזורית מעורבת; והצעת המכון לאסטרטגיה ציונית, שגם הציע לכונן חוקה. 

"הוויכוחים היו תמיד בשאלות כמו האם לאמץ חוקה ואם כן, מה יהיה טיבה? האם לדבוק בשיטת בחירות יחסית או לאמץ שיטה רובית? האם להישאר עם שיטת הממשל הפרלמנטרית או לעבור לשיטה נשיאותית? האם לחייב מפלגות בדמוקרטיה פנימית או לשמור על האוטונומיה של מוסדות חשובים אלה?", מספר ד"ר קניג. "כבר בשנות ה-50 דוד בן גוריון רצה מאוד לאמץ שיטת בחירות אזורית רובית כמו בבריטניה, שפועלת לטובת המפלגות הגדולות, במקום השיטה הנהוגה בארץ שבה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד".

כל ההצעות המהפכניות, כמו למשל ההצעה של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לעבור לשיטה של משטר נשיאותי, נותרו בשלב זה על הנייר למעט שינויים הדרגתיים באחוז החסימה.

הצעה מהפכנית שאושרה, ולדברי ד"ר קניג גרמה במידה רבה לתופעות לוואי קשות בפוליטיקה הישראלית כמו ריבוי ופיצול מפלגות, היא חוק הבחירה הישירה, שאושר ב-1992, בעקבות יוזמה של ארבעה חברי כנסת - אמנון רובינשטיין (שינוי), יואש צידון (צומת), דוד ליבאי (מערך) ואוריאל לין (ליכוד). "החוק שנכנס לתוקפו לקראת הבחירות לכנסת ה־ 14 אפשר לבחור ראש ממשלה בפתק אחד ולהצביע למפלגה בפתק אחר. מה שיצא הוא שיטה עקומה של לא לפה ולא לפה שכן ראש הממשלה נבחר אמנם ישירות על ידי הציבור אך הוא נזקק עדיין לאמון הכנסת. השיטה נכשלה כישלון חרוץ שכן היא לימדה את הבוחר שאפשר להצביע למפלגות קטנות ובינוניות", מסביר ד"ר קניג.

וכך, במקום שהממשלה תהיה פחות תלויה במפלגות הקטנות, היא הפכה תלויה בהן עוד יותר והמגבלות על יכולת המשילות רק גדלו. המפלגות הקטנות הפכו לגדולות יותר והגדולות לקטנות יותר ופוליטיקאים חסרי ניסיון זכו לעוצמה רבה יותר. ב־2003 בוטל החוק וישראל חזרה לשיטת הצבעה בפתק אחד אולם מאז ירד בעקביות כוחן של המפלגות הגדולות וגברה אי היציבות השלטונית, מה שמביא מדי פעם לניסיונות חדשים לשינוי השיטה, כמו הצעתו של ראש הממשלה. 

אל מול מתקפת ההצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל, יש הטוענים כי שיטת הממשל היא בכלל לא הבעיה. ב־ 2013 פרסמה חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף ספר הנושא את השם "זו לא השיטה, טמבל", שבו היא מציגה את הכשלים שבבסיס ההצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל וקובעת כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים".

לטענתה, "חוסר שביעות הרצון משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, אך דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים... בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המצביעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן, ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן". 

וילף מזהירה בספרה כי "הטענה כאילו קיים פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה", וקובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא".

וילף תיארה בספרה מפגש של פוליטיקאי צרפתי בכיר עם נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שבו הלין הפוליטיקאי הצרפתי על חסרונות שיטת הממשל הצרפתית ואמר כי הדרך היחידה לקדם משהו בצרפת הוא אם שמים גיליוטינה בכיכר העיר. פרס טען באוזני בן שיחו כי בישראל אי אפשר לעשות כלום עם 12 מפלגות בכנסת. "כמו שני קשישים חולים בתור לקופת חולים המפרטים את שלל המחושים, הכאבים, המחלות והמרעין בישין שצרו עליהם, לא הייתה להם סימפתיה רבה לסבלו של האחר. שניהם היו משוכנעים עמוקות שהמחלה שלהם מציקה במיוחד והרבה יותר רצינית מתלונות השווא של בן שיחם", כתבה וילף.

גם ד"ר הני זובידה, מרצה בחוג למדע המדינה האקדמית עמק יזרעאל, ומומחה לבחירות, סבור כי הבעיה איננה בשיטה אלא דווקא בתרבות הפוליטית הישראלית. "בכל הממשלות האחרונות מי שפירק את השותפות וגרם לבחירות היו חברי הקואליציה ולא האופוזיציה", הוא אומר. "מתי אופוזיציה זכתה בהצבעת אי אמון בישראל? נדיר מאוד. המחלה היא על כן התרבות הפוליטית ותרבות השלטון של הפוליטיקאים שבה מתנהלת בתוך הקואליציה מלחמת הכל בכל. הפוליטיקאים צריכים להפנים שפוליטיקה היא לא משחק סכום אפס. אי אפשר להתבצר בעמדה ולומר 'או שאתה מקבל את עמדתי

או שהולכים לבחירות'. זה טיפשי. לגיטימי שיהיו חילוקי דעות גם בתוך השלטון אולם אצלנו מחפשים ניצחון ללא עוררין, שליטה מוחלטת. זה לא יקרה". 

ד"ר זובידה גם יוצא נגד ההתרפקות הנוסטלגית על משטר שתי מפלגות גדולות, שהיה בעבר. "מישהו פה מתגעגע לימי בן גוריון? לימים שבהם שלטה כאן ממשלה כוחנית ומפלגת שלטון שדרסה קבוצות אחרות? אני לא מתגעגע לדמוקטטורה הזאת", הוא אומר. "מי שרוצה דיקטטורה שילך לפוטין או לצפון קוריאה".

אז מה הפתרון? ד"ר זובידה מציע במקום לבצע רפורמות שלטוניות מרחיקות לכת, לחנך את הפוליטיקאים: "פשוט צריך להעניש את מי שלא מוכן לנהל קואליציה תוך פשרות. צריך לבחור בשביל האמצע ולא לטרוף את הקלפים בכל פעם מחדש. יש אצלנו יותר מדי אגו וחוסר נכונות לעבוד עם האחר. זה חלק מהעניין של היותנו חברה מאצ'ואיסטית ושוביניסטית. כל תוכנית לרפורמה שלטונית נועדה מראש לכישלון משום שמטרתה היא אחת: להבטיח הישרדות של מי שבשלטון".