העניינים מתגלגלים: עלה ירוק משיקה קמפיין ומשנה כיוון

אירוני משהו: באירוע השקת הקמפיין של עלה ירוק במועדון ה-zone בדרום תל אביב אסור לעשן. חוק זה חוק, אבל דרך הדלת הצדדית שמוליכה אל חצר אחורית הצמודה לנתיבי איילון, מתחת לשלט של מחלף לה גארדיה, חודר שובל מתקתק שמעלה את החשד שלא כל הנוכחים יעברו בדיקת כימיקלים.

הקהל צעיר, תל אביבי, היפסטרי ברובו: היפסטרים עם שפמים, היפסטרים עם כובעים, היפסטרים עם ראסטות. על הבמה, בה מנגנות בדרך כלל להקות מול חבורות של שיכורים, פרוסים שטיחים מאובקים ומעליהם השלטים הירוקים של עלה ירוק.

על הקירות ממוסגרים פוסטרים מעודכנים של אמנות מודרנית, מהרמקולים בוקעים צלילי רגאיי - תפאורה שמתאימה לכל מה שהתרגלנו לחשוב על המפלגה. אבל הבלוגר ומס' 4 ברשימה, עמרי "לא-הכנתי-נאום" חיון, מציע להניח בצד את הקלישאות. "אנחנו לא מפלגה של סטלנים, אלא אנשים שרוצים שיהיה כאן חופש, שרוצים לדאוג לאזרחים, שרוצים שאנשים לא יתביישו במה שהם עושים", הוא אומר. 
 

ובכל זאת, נראה שמישהו עישן משהו כשמתברר ששתי השורות הראשונות מול הבמה – לא פחות מ-12 מושבים – שמורות למועמדים לכנסת. הפעם החבר'ה האלה לוקחים את עצמם ברצינות, והם מקווים שגם הבוחר יעשה אותו דבר: לרגל פתיחת הקמפיין, היו"ר אורן ליבוביץ' ("מייסד מגזין קנאביס, ממובילי המאבק להפסקת מדיניות ההפללה והסדרת שוק הקנאביס בחוק", מציג אותו הדובר, מפריח לתקרה בלונים עליהם מודפסות הבטחות כתובות על קרח – או בלון, במקרה הזה - של ביבי ("נחסל את החמאס"), בוז'י-ציפי ("שלום במזרח התיכון"), בנט ("סיפוח שטחים"), כחלון ("סגירת מינהל מקרקעי ישראל") ולפיד ("דירה בשקל"). בניגוד למה שאתם חושבים, אומרים בעלה ירוק, לא אנחנו אלה שחיים בסרט. 
 

ליבוביץ' מבטיח להפתיע ב-17 במרץ את כל המדינה, מציע פתרונות יצירתיים ומנופף בדגלי איכות חיים, מיסוי הוגן וסביבה ירוקה. ברשימה אפשר למצוא למשל את עדי לוסטיג בת ה-24, הצעירה שיצאה למאבק בממדי רומן של ג'ון גרישם נגד בעלי הון, עורכי דין ורשויות שזממו להפוך את חוף פלמחים למטחנה של כסף, וניצחה את המערכת. חמישה מנדטים, ותקבלו את הח"כית הראשונה עם ראסטות.
 

אבל הרי אתם מנסים מאז 99' ולא נכנסים לכנסת, נשאל ליבוביץ', אז למה עכשיו, כשאחוז החסימה עומד על 4%? "אחוז החסימה עלה קצת", הוא מודה, "אבל מדובר קודם כל בעיקרון, אנחנו כאן למען המטרה הזאת כי אף אחד לא מוכן להתייחס אליה". 
 

האם תשב עם ביבי, הוא נשאל. ממשלת ימין קיצוני אינה אופציה, משיב ליבוביץ', אבל את נתניהו הוא לא פוסל. בכל אופן, עד שיתחילו המגעים הקואליציוניים, עלה ירוק מציגה את מס' 2 ברשימה, ד"ר ברקת שיף-קרן, שמסמלת את הקו החדש: שאנטי-באנטי Out, קנאביס רפואי In. 
 

"פקידות ערלת לב, דבר שלא יסולח", מגדירה ד"ר שיף-קרן, מומחית לכאב באיכילוב, את מדיניות משרד הבריאות. היא מספרת "כי טיפלתי בקנאביס רפואי יותר מאשר כל הרופאים בישראל, ויותר מרוב העמיתים שלי בעולם. אני לא רוצה להיות פוליטיקאית, אבל הגעתי למצב שאין לי ברירה אלא לעסוק בפוליטיקה". המטרה? שיף-קרן נראית נרגשת מעט כשהיא מכריזה "אני באה ממקום של ידע, ואני רוצה להיות שרת הבריאות".

היא מתארת את המלחמה היומיומית שלה מול הממסד הרפואי, את החולים שממתינים שנה לתור אצלה ונאלצים לעבור חודשים ארוכים של טיפולים מסורתיים עד שהם זוכים לקבל את הדבר היחיד שמקל את כאבם. "חלקם משתמשים בקנאביס ללא אישור רופא, ואני אומרת להם: בגלל המדינה, אתם תאלצו להמשיך להיות עבריינים", היא מספרת.
 

לאחר סיום החלק הרשמי של האירוע, שיף-קרן נעמדת מחוץ למועדון, בסמטה האפורה מול המוסכים החשוכים, ועונה ארוכות לשאלות. היא בת 61.7, כהגדרתה, לא שותה ולא מעשנת – "מספיק 2 מ"ג וליום כדי למסטל אותי". את הקנאביס הרפואי גילתה ב-2003, כשטיפלה בצעיר שעבר תאונת דרכים קשה ושקיבל כל סם רפואי אפשרי, כולל הזרקת מורפיום אל המוח דרך עמוד השדרה. "אחרי שהוא כמעט מת", היא מסכמת, "הוא אמר: הדבר היחיד שעוזר לי זה קנאביס".
 

כ-20 אלף חולים בישראל מטופלים כיום בקנאביס. המערכת נפתחת, אבל לדברי ד"ר שיף-קרן "מאוד מאוד לאט ועם המון סייגים. הרופאים לא רוצים לתת את זה".
 

"הרופאים רוצים תמיד בעיקר לכסות את עצמם. הקנאביס הוא תחום שלם שצריך ללמוד. הם לא יכולים להתחייב לגבי תופעות לוואי, אז הם לא רוצים להתעסק עם זה". 
 

ומה עם קנאביס בשביל הפאן?
"אם בנאדם חוזר עצבני מהעבודה והוא צריך לקחת כמה שאכטות כדי להירגע, אני לא רואה בעיה עם זה", היא אומרת. בין לבין, צעירים שיוצאים מהמועדון זורקים מחמאות חמות והמאבטח משתף אותה בכאביו בעת הטלת שתן – אולי יש מצב להוציא איזה מרשם. 

אם תיכנסו לכנסת, את לא חוששת שהפוליטיקאים יאכלו אותך בלי מלח?

ד"ר שיף-קרן מהרהרת לרגע. "אותי לא אוכלים כל כך מהר. תאמין לי שגם ברפואה ובבתי החולים לא חסר פוליטיקה". 

בפנים, הרחק מההסברים המלומדים, להקת "רונלד רגאיי" מנגנת קאבר לביטלס, All You Need Is Weed. ליבוביץ' מסתובב בין הצעירים, משנס מותניים לקראת החודשיים הקרובים. הימנון כבר יש, בביצועו של המוזיקאי שי ליבוביץ' (אין קשר משפחתי), עם הפזמון "זה עושה רק טוב, לשבת לעשן, עושה לי טוב", וכולל עקיצה ליאיר "מעולם לא עישנתי ג'וינט" לפיד: "אז מה אתה אומר שר אוצר יקר, הרי גם אתה עישנת בעבר, אולי נלך ביחד, נשב ונעשן". הנוסח עדיין לא לגמרי סופי, מעדכנים מהמטה.
 

לשאלה "למה אתה בכלל צריך את זה" יש לליבוביץ' תשובה מהירה מאוד: "אני בא ממקום אלטרואיסטי שנגרם מחוויה אישית. ב-2009 נפצעתי בתאונת דרכים וריסקתי את הרגל. קיבלתי רישיון לקנאביס וזה החזיר לי את החיים אחרי הרבה מאוד סבל שעברתי". ממש באותו זמן, הוא מספר, חבר ילדות שלו נכנס לכלא לשלושה חודשים לאחר שנתפס על ידי שוטר מתחת לביתו כשעליו 0.8 גרם מריחואנה. "הדיסוננס הזה גרם לי להבין שמישהו חייב לעשות משהו, ושאם צריך, זה יהיה אני".
 

בחצר האחורית, העניינים ממשיכים להתגלגל.

לקח לריאות או לא, ליאיר לפיד יש כרגע עניינים הרבה יותר חשובים על הראש, וביום שני הוא מגיע לאודיטוריום של המכללה למינהל כדי להוציא לדרך את קמפיין "נלחמים על המדינה". ולפיד בהחלט יודע איך מוציאים לדרך קמפיינים.
 

ב-2013 ראשל"צ הייתה מדגם כמעט מייצג של הקלפיות הארציות: 31% ליכוד, 23% יש עתיד, 14% עבודה. כנראה שאין מקום טוב יותר לכוון ממנו אל הלבן של העיניים של הקונצנזוס. האודיטוריום מלא עד אפס מקום, במובן הכי מילולי של המילה: אין מקום לזוז, גם לא במעברים, במדרגות או בירכתיים. כמו אוהדי כדורגל שמתגאים בכמות הקהל שהגיעה למשחק גמר גביע, הפעילים והמארגנים מחליפים ביניהם קריאות התפעלות של "באמת חשבת שלא יהיה מלא?" ו"יו, זה הזוי", רושמים עוד פרק מפואר באגדת "יאיר ממלא אולמות ומאות מעריצים נשארים בחוץ". 
 

כבר חודשיים שלפיד נלחם, אם לא על המדינה אז לפחות על הקולות הצפים שבמרכז, אלה שהתאכזבו ממנו בסיבוב הראשון אבל לאור הגמגום הכרוני של כחלון עשויים לתת לו צ'אנס נוסף. לפיד מאוד רוצה את הצ'אנס הזה, והוא מתנפל עליו בנחישות מעוררת התפעלות. קשה לא להיתקל בו בימים האלה. גיבור העל הבורגני הזה נמצא בכל מקום, מערוץ 2 עד הג'ונגל של הטוויטר, מגיב בתקיפות לכל דבר שזז, ממעמדנו בוושינגטון עד מלאי הגלידה בפריזר ברחוב בלפור, מכלכלה עד ביטחון, מאורית סטרוק עד בוז'י הרצוג - ההוא שבזמן ההצבעה על חוק השוויון בנטל "ישב עם החברים בעבודה בחוץ והתחנף לעבריין המורשע אריה דרעי". 
 

הוא לבוש בשחור, שיערו הלבין כמעט לגמרי, בקושי מחייך, לעומתי, כעוס, קולו מנוסר מעודף פעילות ורבלית - קבלו את השולף הכי מהיר בראשון-מערב. "יום אחד זה יהיה הדבר שאתם תהיו הכי גאים בו", הוא מבטיח לפעילים, "היום בו החלטתם לשנות את הגורל של הילדים שלכם ואמרתם 'אני אעשה משהו'". הוא מבקש מהם לעבוד עד ה-17 במרץ מהבוקר עד הלילה, לעבור מבית לבית עם אש בעיניים, לשרוף את השטח, סכין בין השיניים, רגליים בבוץ. הצבא, לבוש חולצות שחורות, יצא למלחמה, ובראש הגדוד צועד יאיר המפקד.
 

"דור שמרגיש שהמדינה בגדה בו" יאיר לפיד במכללה למנהל. צילום: רענן כהן
 

היתרון הגדול מבחינת ראשי מפלגות בתקופה הזאת של השנה הוא שמותר להגיד פחות או יותר הכל. כל מה שתגיד הוא גם כך תעמולה בחירות, ומי יטרח לעמת אותך עם עובדות ומספרים, מי ישאל מה בעצם עשית שנתיים באוצר? בטח שלא אולם מלא בפעילים. אז לפיד מונה את ההישגים הכבירים בתחומי הדיור, ניצולי השואה, הבערת השחיתות, השוויון בנטל, הכלכלה - "עשינו יותר ממה שעשו פה מפלגות 20 שנה" - מתבל את הרטוריקה עם משפטים כמו "אנחנו (הח"כים) מרוויחים יותר מדי גם ככה", "זו לא מלחמה על דיור, זו מלחמה על דור שמרגיש שהמדינה בגדה בו", וברוח הימים: "לעולם לא נתפשר על ביטחון ישראל". 
 

הוא חוזר בפאתוס על "נלחמים על המדינה" אינספור פעמים ומחזק ב"מושחתים נמאסתם", אבל כשהוא אומר "לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם לא נוותר", משהו בו נראה כבר מתאמץ מדי, מתוסרט מדי. הפעילים בכל זאת אוהבים את זה.
 

דבר אחד ברור וממשיך להתבהר מדי כנס בחירות של יש עתיד: מדובר באופרציה משומנת להפליא. הארגון, הדוברות, ההפקה, הירידה לפרטים הקטנים - כמו המתרגם לשפת הסימנים שניצב על הבמה – קשה להאמין שהמפלגה הזאת קיימת בקושי שלוש שנים. אם מפלגת האווירה הזאת לא תשרוד, אף אחת לא תשרוד. שום דבר כאן לא מקרי. בטח שלא הרשימה, שכאילו הולחמה במעבדה לפיצוח הגנום הישראלי.

יש בה פנייה לדתיים מתקדמים (שי פירון), נשים ליברליות (יעל גרמן), מזרחי חברתי (מאיר כהן), ביטחוניסט מהמגזר העסקי (יעקב פרי), חובבי רהיטות, ניקיון כפיים ו-NBA (עופר שלח), נפגעי חרדה מהדרום (חיים ילין), גיוס לכולם (אלעזר שטרן), סטודנטים ומשתמשי פייסבוק (בועז טופורובסקי), וגם אתיופים (פנינה תמנו-שטה) ורוסים (יואל רזבוזוב). "לא שמאל אנרכיסטי, לא ימין הזוי. מרכז", מסביר לפיד, למקרה שמישהו הצליח לפספס.
 

בזה אחר זה מציגים המועמדים את המספר הבא אחריהם ברשימה: לפיד את פירון ("שיוווו איך הוא רזה", אומרים 1,000 איש בבת אחת – למעשה, פירון נראה יותר רזה מיאיר), פירון את גרמן, וכך הלאה עד המקום ה-25, מפארים את עשייתם הציבורית של עמיתיהם, מחלקים טייטלים כגון "ידיד בעלי החיים", "נלחם למען העיוורים", "האישה הראשונה שהתמודדה על ראשות מגדל העמק" ו"איש השנה של מקומון מודיעין". 
 

"רשימה יפה, אין מה להגיד", מפרגן צעיר חובש כיפה. "אנשים רציניים. אבל בשביל מה העלו את כל אלה אחרי שטרן?", הוא מגחך, "את מי זה מעניין? מסכנים, סתם שיעמדו שם?". הוא בכלל מצביע לבית היהודי אבל בא לשמוע, להכיר. בשבוע שעבר היה בוועידת מרצ, התנדב שם בדוכן של תמר זנדברג. פוליטיקה, כמו שלמד כנראה גם לפיד, יכולה להיות עסק ממכר מאוד.